"הבערות משתלטת על החברה הישראלית"

פרופ' שלמה בידרמן (68) מכיר את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מבפנים, במשך שנים. בשנה האחרונה הוא נשיא המכללה האקדמית תל אביב־יפו, ובעבר כיהן בשלל תפקידים באוניברסיטת תל אביב, כולל דקאן הפקולטה למדעי הרוח ואחד המועמדים לנשיא המוסד. הוא חוקר בעל שם של פילוסופיה הודית (וחובש כיפה), שנחשב גם מרצה מחונן - רבים מתלמידי מדעי הרוח בתל אביב, מכל החוגים, הגיעו להרצאותיו, שהיו תמיד מלאות לגמרי.

כעת, עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, בידרמן משרטט תמונת מצב של אקדמיה שאיבדה את דרכה, של מערכת השכלה גבוהה שקפאה על שמריה ומתקשה להסתגל לשינוי האדיר שעובר על הידע בעידן הנוכחי, וחמור לא פחות - שהתנתקה מהחברה שבה היא פועלת ואפילו מהסטודנטים הבאים בשעריה. בראיון חריף ל"מוסף כלכליסט" הוא מגדיר זאת במילים קשות: "אני חושב שהאקדמיה בגדה בחברה. יש בגידת אינטלקטואלים. וכמי שהיה באקדמיה שנים רבות, גם אני הייתי שותף לבגידה הזאת".

זה ניתוח מטריד כשלעצמו, והוא מטריד במיוחד לנוכח המשך הדברים של בידרמן, שמתריע כי ישראל של 2015 ניצבת בפני תהליך עומק הרסני, "סכנת בערות גדולה מאוד שרק גדלה והולכת". לדבריו, "החברה הישראלית היתה תמיד חברה יחסית אוריינית. אבל היום יש מכנה משותף נמוך מאוד שהופך, לפחות במובן מסוים, את הבערות לערך. 'אני לא צריך לדעת, אני לא רוצה לדעת, אל תבלבל אותי עם עובדות, אל תטשטש אותי עם ספקות, אל תעמיס עליי ריבוי אפשרויות, ואל תציק לי עם נקודות מבט מנוגדות שניתן להסס ביניהן'. המושג היסוס נהפך למושג לא לגיטימי. יש לכך ביטויים התנהגותיים מוכרים של גסות, וולגריות, הפיכת הזולת לחפץ. מי שאינו בעדי, הוא נגדי. וה'בעדי' הזה הוא מאוד סקטוריאלי. יש לכך ביטויים אינספור ברחוב, בכביש, בכיתה, בקולנוע.

"אבל להפיכת הבערות לערך יש גם השלכות עמוקות ומסוכנות יותר. החיים נתפסים בהתאם לסולם העדפות אישי, רגשי ולעתים קרובות ילדותי. אנחנו 'לא מתחברים' למה שאינו נושא חן בעינינו בזמן נתון, ומה שנושא חן זוכה מיידית לכינוי 'אהבתי'. אין מרווח רחב בין שני הביטויים הילדותיים, הנרקיסיסטיים הללו. נעלם סדר העדיפות המדורג והמורכב שלפיו היינו אמורים למלא את חיינו בתוכן. בכלל, כל מורכבות אינה אלא בזבוז זמן. מה שאי אפשר לומר ב־35 שניות יש לשתוק על אודותיו. מה שאי אפשר לכתבו בסעיף במצגת אינו ראוי שייכתב. זוהי בערות מנטלית, העדפת הריק על המלא, הפשוט על המורכב. היא מסוכנת מאוד מפני שהריק הזה מהווה קרקע פורייה לקליטתן של דעות קדומות, עמדות שרירותיות, הזדהות ייצרית עם הרוב שעמו אתה נמנה. השנאה, הגזענות, האלימות חסרת הבקרה - כל אלה הן במידה רבה מאוד תלויי תרבות או תת־תרבות, הן לא דברים שמופיעים משום מקום. אני חש שהבערות משתלטת על החברה הישראלית. זהו מצב עגום והרה אסון".

בידרמן בביתו. "כיום כל מורכבות נתפסת כבזבוז זמן. מה שאי אפשר לומר ב־35 שניות יש לשתוק על אודותיו. מה שאי אפשר לכתוב בסעיף במצגת אינו ראוי שייכתב" צילום: עמית שעל

הידע אנכרוניסטי, המורים מועלים בתפקידם

בידרמן מתחיל מחוליי ההשכלה הגבוהה. "השמרנות שבה האקדמיה מגדירה את עצמה, את הזהות העצמית שלה, הפכה את המוסד הזה לקצת אנכרוניסטי", הוא אומר. "אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות -מגדל שן, אליטיזם.

"המוסדות תמיד יגידו: 'אנחנו אליטיסטיים?! אנחנו תורמים, ועושים, ויוצרים ומתנדבים', והכל נכון. אבל מוסד אוניברסיטאי שבו עשרות אלפי תלמידים לא יכול להגדיר את עצמו בלעדית דרך המצוינות המחקרית, כי כך הוא מאבד קשר עם התפקיד הערכי, האינטלקטואלי והתרבותי של מערכת השכלה גבוהה. בגלל ההיצמדות למרכז הכובד המחקרי, האוניברסיטאות מתעלמות מכך שמושגים בסיסיים שבאמצעותם אופיינו הפעילויות שלהן מצויים בעיצומו של תהליך שינוי עמוק. אנחנו מוכרחים, כמוסדות, להבין שהאוכלוסייה משתנה, הדרישות משתנות, חלק מהשפה השתנתה. היום לא באים ללמוד ידע באופן שלמדו פעם. חלק נכבד מהידע שבאופן מסורתי נחשב נחלתם הכמעט בלעדית של האוניברסיטאות אינו כזה עוד. הידע מצוי בתהליך מתמיד של שינוי".

מהו השינוי הזה? מה קורה לידע היום?

"מנהלת בכירה בחברת הייטק מרכזית אמרה לי שמבחינה מחקרית מה שמתרחש באוניברסיטאות בתחום מדעי המחשב מפגר בכמה שנים טובות אחרי התפתחות הידע בחברות ההייטק. היא הוסיפה שגם הידע בחברות מפגר אחרי הידע הדינמי שנוצר, ממש ברגעים אלה, אצל קבוצות קטנות של יזמי טכנולוגיה שמפתחים מאגרי ידע ייחודיים, שרק בדיעבד יגיעו אל הקהילה המחקרית. הבעלות על הידע אינה עוד בידיהם הסמכותניות של המוסדות להשכלה גבוהה".

בדרכו המעודנת, בידרמן מצביע לא רק על השינוי בידע, אלא גם תוהה עד כמה מוסדות ההשכלה הגבוהה בכלל מציעים כיום ידע רלבנטי. "רק לפני שנים לא רבות השאלה הזאת, על הרלבנטיות של הידע, נראתה שאלה שלא יכירנה מקומה במוסד אוניברסיטאי מחקרי המכבד את עצמו. לא עוד. הלוקסוס של מחקר כסוג של משחק שח שהחוקרים משחקים עם עצמם נהפך לאנכרוניסטי יותר ויותר".

אבל בידרמן מודאג לא רק מהנתק מהידע של המאה ה־21 או מאובדן הרלבנטיות, אלא יותר מכך - מזניחת המחויבות להוראה במובנה העמוק. "האוניברסיטה נתמכת בידי המדינה. במובן הזה, אנחנו צריכים לשלם דיבידנדים לבעלי המניות. בעלי המניות שלנו הם החברה הישראלית. אז איפה הדיבידנדים?

"היום מוסדות מדרגים את עצמם לפי האימפקט פקטור (דירוג כתבי העת המדעיים שבהם מופיעים מאמרים של אנשי הסגל - א"פ) או לפי כמה סטודנטים בינלאומיים יש להם או כמה מצטטים מחקרים שלהם, אבל זה לא מעניין את הסטודנטים. המחויבות של אנשי הסגל אמורה להיות לא רק לאימפקט פקטור אלא גם לסטודנטים שלהם, כולל אלה שאמורים להיעזר בנו כדי לממש את הפוטנציאל שלהם".

יריד פתיחת השנה באוניברסיטת תל אביב צילום: עמית שעל

מה המשמעות של מחויבות לסטודנט?

"אמרה הודית עתיקה מצווה על מורה שאין לו תלמידים ליטול את הכתבים שאותם לימד ולהשליכם לנהר סמוך. מעמדו כמורה הרי תלוי בקיומם של תלמידיו. הכרתי אנשי סגל שבכיתותיהם ובמעבדותיהם היו סטודנטים לרוב, אבל אף אחד מהם לא היה תלמידם. כל עוד המערכת דבקה במודלים כמותיים להערכת הוראה - ואפילו לא מנסה לבחון משתנים נוספים, כגון מה שיעור מסוים שסטודנט למד לפני שלוש שנים הוסיף לחייו המקצועיים והאישיים מאז - המערכת בוגדת בסטודנטים שאמורים היו להיות תלמידים אבל נשארו, במקרה הנפוץ, צרכנים דורשי־שירות".

הדיון על סטודנטים כצרכנים מלווה את האקדמיה בשנים האחרונות, בעיקר סביב השאלה אם המוסדות להשכלה גבוהה עסוקים יותר מדי בתארים יישומיים, תוכניות למנהלים, לימודי תעודה מקצועיים וכו', בעוד החוגים העיוניים והמחקריים יותר מצטמצמים. אבל בידרמן מבקש להבהיר שההסתכלות הדיכוטומית על "או מחקר או לימודים פרקטיים" היא חלק מהבעיה של האקדמיה כיום.

"בדרך כלל נטען שהפעילות המעין מסחרית (והרווחית!) הזאת היא היא שמאפשרת למוסדות המחקר מידה כלשהי של רווחה תקציבית, שמסייעת לשימור הפעילות המחקרית הטהורה. בבחינת הכרח, המטרה מקדשת את האמצעים ומוטב לפגוע מעט בטהרת המחקר כדי לאפשר המשך סביר של התקיימותו. מנגד יש פוריטנים שמגדירים חלק מהתוכניות האלה 'ירידה לזנות'. אבל הן ההוראה האקדמית והן המחקר האקדמי אמורים לפעול כתוצר של החלטות מורכבות, שיש להן ממד אינטלקטואלי וערכי אבל גם ממד חברתי מובהק.

שילוב הממדים הללו אמור להוביל לקביעת סדרי עדיפות, כשהפעילות האקדמית של הוראה ומחקר יכולה להיערך בחלקה אף מחוץ לכתלים המסורתיים של האוניברסיטה, כפי שהיתה בעבר. ייתכן שראוי לייחד שילוב זה של אקדמיה ושיקולים חוץ־אקדמיים מהותיים למכללות האקדמיות הציבוריות, ובכך לאפשר לאוניברסיטאות מרחב חופשי יותר של התפנות מהוראה ועיסוק במחקר".

מאיץ החלקיקים במכון ויצמן למדע. "כשאתה מטיל על הסטודנטים דרישות אתה נתקל בסוג של 'דרשת ממני — פגעת בי'"

האקדמיה עברה זילות, הסטודנטים דורשים מוצר

ההיצמדות למחקר, מדגיש בידרמן, צובעת את כל המערכת. "האיכות היא דבר שבלעדיו לא תהיה לחברה הישראלית תקומה", הוא אומר, ובמשך הראיון שב ומדגיש את חשיבות המחקר האקדמי, "שהוא המנדט הברור של האוניברסיטאות. אבל מה שמתאים למכון ויצמן לא יכול להיות הסמן הימני שלפיו מתיישרת המערכת כולה". וזה מה שקורה בפועל, ולא רק באוניברסיטאות. המכללות הרי היו אמורות למלא תפקיד אחר במערכת, לא מחקרי בבסיסו, אבל הן נקלעו למירוץ שבו כולן מנסות להעניק עוד ועוד תארים מתקדמים, גם כאלה המחייבים מחקר. במקביל, אנשי הסגל שלהן נשאבים למירוץ אחר הפרופסורה, שגם היא דורשת מחקר. אין לזה הצדקה, אומר בידרמן, "זו המאה ה־21, יש מוסדות שצריכים להיות אחרים".

לכל זה יש להוסיף עובדה פשוטה: "יש יותר מדי מוסדות להשכלה גבוהה בארץ. המערכת צמחה ב־20 השנים האחרונות באופן לא הכי מבוקר. איש לא דיבר על 70 מוסדות, שיצרו עודף היצע על ביקוש. יש צורך ברגולציה, ודרושים צעדים די נועזים". למשל, איחוד מוסדות קטנים למוסדות גדולים או מוסדות אזוריים. לשוק תחרותי כל כך, הוא אומר, יש גם השלכות בהקשר העקרוני הרחב - "פחות ופחות תשמע את הקול החברתי, הערכי, בראש סדר היום של מוסדות שחושבים כל היום איך להתפתח, שלא לומר לשרוד בשלום את ארבע השנים הבאות" - ויש לו גם השלכות

ישירות על הרמה האקדמית. "כשההיצע עולה על הביקוש הרמה בממוצע יורדת. אם לא יבואו תלמידים אז תתוקצב פחות, ואם אתה מוסד פרטי, ברגע שלא יבואו תלמידים אתה יכול לסגור את המוסד.

"נוצר מצב שבו יש זילות מסוימת ומסחור מסוים, יותר ויותר מוסדות אקדמיים רואים את עצמם בצורה כזאת או אחרת כמרכזי רווח. זה לא פוגע ברמה של הסטודנטים המוכשרים, של השליש העליון, אבל באחרים זה פוגע. לפעמים סטודנטים משתפים עם זה פעולה, כי הם רואים את התואר כמוצר צריכה ואת עצמם כצרכנים, ומסתכלים על הלימודים בצורה יותר אינסטרומנטלית מאי פעם, כי החברה שלנו היא יותר אינסטרומנטלית מאי פעם. בהתאם לכך, כשאתה מטיל עליהם דרישות אתה נתקל בסוג של 'דרשת ממני - פגעת בי'. גם בתלונות כאלה אנחנו נתקלים. אבל אם נסתכל על הסטודנטים בלי לחשוב על איך הם עצמם רואים את זה, בצורה קצת פטרונית, דבר שאני לא אוהב לעשות, אז אין ספק שהסטודנטים נפגעים - הרי אנחנו קיימים כדי להשכיל אותם, כדי ללמד אותם".

בערות היא הדבר הגרוע ביותר, ואנחנו צריכים להילחם נגדה

הפתרון שמציע בידרמן הוא שינוי במבנה המערכת, שבבסיסו "הכרה בשונות של מטרות ההשכלה הגבוהה ותפיסה פחות היררכית. הכרה בכך שהנגשה של השכלה היא דבר חיובי ואפילו הכרחי מבחינה כלכלית, אבל היא מחייבת תקצוב אחר, מבנה אחר, דרישות אחרות וגם מתן ייעודים ספציפיים למוסדות מסוגים שונים". הוא מדמיין בעצם מערכת שבה מוסדות שונים ממלאים פונקציות שונות, ולא כולם מנסים לעשות הכל - גם לחקור, גם להתחרות על סטודנטים, גם להוציא את כל הסטודנטים מרוצים, גם להיות רווחיים.

אבל העבודה, הוא אומר, מתחילה הרבה לפני שהסטודנטים מגיעים למוסדות להשכלה גבוהה. "אנחנו לא שמים לב די הצורך למה שנדרש מאיתנו לעשות עד לכניסה של הסטודנטים למוסד, וגם לא למה שאנחנו צריכים לעשות אחרי שהם יוצאים מהמוסד".

מה זה אומר בפועל?

"בנוגע לאחרי צאתם מהמוסד, אנחנו משתדלים לטעת בסטודנטים תחושה שקשריהם עם המכללה אינם בהכרח מתנתקים עם קבלת התואר. אנחנו מעניקים להם סיוע בהשתלבות המקצועית ובהתפתחותם המקצועית לאחר מכן.

"מהכיוון השני, הנגשת ההשכלה הגבוהה לקבוצות חברתיות שלא זכו להתפתח בתנאים סוציו־אקונומיים סבירים אינה יכולה להתמקד אך ורק בנקיטת מדיניות של 'העדפה מתקנת': נרשה לעצמנו לקבל כך וכך תלמידים 'לא מתאימים' (לא יותר מדי, חלילה) לתוכניות לימוד אקדמיות ונעשה כמיטב יכולתנו כדי לסייע להם בתקופת לימודיהם. לדעתי, העדפה מתקנת כזאת אינה רצויה ואינה יעילה. במקומה, המוסדות האקדמיים מסוגלים וחייבים לפעול באופן אקטיבי בקהילות מוחלשות כדי לסייע בהכשרת ילדים, מגיל צעיר ועד כיתה י"ב, בהקניית כלים ואמצעים ללמידה שיאפשרו להם לנצל את כישוריהם באופן מרבי. לדוגמה, עמותת חינוך לפסגות, בשיתוף המכללה שלנו, מקיימת בבתי ספר ביפו כיתות לימוד 'אקדמיות' - במשך 10 שנים, מכיתה ג' עד י"ב, שלוש או ארבע פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים. ההישגים של מחזורים שסיימו עד כה מפתיעים בכל קנה מידה. מסיימים אלה לא יהיו זקוקים להעדפה מתקנת".

אתה מציע מוסדות שונים שנמדדים לפי קריטריונים שונים. יהיו מוסדות טובים וטובים פחות, אנשים מסוימים ילכו לפה ואחרים לשם. יש כאן ריח לא שוויוני, ויהיו מי שיגידו שזה מריח מהסללה.

"תראה, אם אתה רוצה לעשות הנגשה של החינוך העל־תיכוני, לא היה מזיק לחברה הישראלית אם היה בה את המושג של קומיוניטי קולג', מוסד שלא נותן תואר, שבעצם יכול להיות הקדמה לתואר. זו שיטה אמריקאית ידועה. במכללה שלנו יש מוסד שנקרא 'נגיעות אקדמיות' - לוקחים אנשים ללא בגרות, מיפו, בני 40, 50, ואחרי שרואים שיש להם מוטיבציה, מאפשרים להם ללמוד תואר ראשון ועובדים איתם בצורה פרטנית, אחד־אחד. את זה אפשר היה לעשות בצורה יותר רחבה ויותר נכונה אם היה קומיוניטי קולג' שזה ייעודו. אז זה לא שוויוני? בטח שזה לא שוויוני. אבל החינוך העל־יסודי שוויוני היום? החינוך היסודי שוויוני, עם כל ההפרטה? אם צריך לדבר כאן על בגידה צריך לדבר כאן לא על בגידת האוניברסיטאות אלא על בגידת המדינה באזרחיה".

בארצות הברית אנשים הולכים למוסדות השכלה גבוהה שבתחתית הפירמידה, לוקחים לשם כך הלוואות עתק, יוצאים עם תואר אבל עם חובות שהם לא מצליחים לשלם, ואז שכרם יצא בהפסדם.

"יכול להיות. אבל בערות היא הדבר הגרוע ביותר, ואנחנו צריכים להילחם נגדה. ידע הוא לא ערובה לשום דבר, מה יקרה עם הידע אתה לא יודע, במיוחד כיצד הוא ינוצל. אבל בערות היא דבר מזעזע. ובעולם של היום היא עלולה להמיט אסון, במיוחד כשהיא מוצאת מחסה בפונדמנטליזם - ואז ככל שאתה בור יותר תגבר בך נטייה לאחוז בהשקפת עולם פונדמנטליסטית; אתה מוגן בחסות האמונה שלך, האידאולוגיה שלך, הקהילה שלך, המורים הרוחניים שלך. אתה יכול לחיות בבערות הזאת ובאמצעותה גם להשתלט על אחרים. וזה דבר מסוכן מאוד. אנחנו רואים חברות שהולכות לכיוון הזה. והחברה הישראלית נמצאת לדעתי בסכנת בערות שרק גדלה והולכת".

כשאני מנסה לברר עם בידרמן מה עומד מאחורי הסכנה הזאת, מה מקור הפיכת הבערות לערך, הוא עונה ללא היסוס. "1967. זו ההשערה החובבנית שלי. אנחנו תקועים עם הקונספציה מאז. זה ניסוח פסיכו־תרבותי, חצי שרלטני, אבל למה אנחנו, ב־2015, צריכים עדיין להיות בשיח של 1967? מאז נפלו כמה חומות, נבנו טכנולוגיות חדשות, תמונת העולם השתנתה, מרכזים ישנים הומרו בחדשים, אבל אנחנו עדיין דשים ברלבנטיות של הר הבית, תוך דקלום לא ביקורתי של סיסמאות שהקשר בינן לבין המציאות הופך רופף יותר ויותר".

ומה תפקידם של אנשי האקדמיה במצב כזה? איזה קול הם צריכים לשאת?

"אנחנו ב־2015, היום יהיה קשה לשחזר את המעמד של איש הרוח כמנהיג. הזמנים השתנו. איך תהיה איש רוח במובן הקלאסי של המושג בחברה שיש בה אינטרנט, פייסבוק, שיימינג, רכילות, שאין בה שום סוד, ואין בה שום היררכיה. אתה לא יכול להיות היום כזה. לבוא לומר חבל שאין כאלה זו התרפקות נוסטלגית שלא תשנה מאומה. מוטב לנו לחשוב היום על מודל אחר של איש רוח, שמשפיע בתוך האוניברסיטאות, על הסטודנטים".