המנהיג שלא רוצה להחליט

האבחנה הזאת אמנם לא חדשה, אלא שהיא ממאנת להיעלם: ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא דחיין כפייתי. וזו בעיה, כי איננו יכולים להרשות לעצמנו ראש ממשלה דחיין כפייתי.

רוצים כמה דוגמאות? הנה כמה, כולן מהקדנציה הנוכחית. כבר בעת הקמת הממשלה נדחו ההחלטות לרגע האחרון ממש. המגעים עם הבית היהודי נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה שבו פקעה הארכה האחרונה שנתן הנשיא לראש הממשלה. רק אז, כשהוא נמצא בעמדה הגרועה ביותר לניהול משא ומתן, חתך נתניהו את הדברים. למעשה, אפילו בעת השבעת הממשלה בכנסת לא היתה רשימת השרים סופית.

שני אנשים שעברו במקרה

מאז דחה נתניהו החלטות חשובות בזו אחר זו, למשל ההחלטה על תקציב הביטחון. אחרי שהורכבה הממשלה סוף סוף, ואחרי מריחות אינסוף, קיבל נתניהו לידיו את דו"ח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון. כעת היה עליו להחליט מה עושים: האם מקבלים את ההמלצות? האם חותכים בפנסיה ומשנים את מודל הקבע? אולי מצדדים בצבא, זורקים את לוקר לפח ומתחילים מחדש?

יוק. ראש הממשלה לא החליט שום החלטה. הוא פשוט דחה אותה: בואו נמנה שני פקידים - בלשכת ראש הממשלה מספרים שלעתים הבחירה אקראית, נתניהו מטיל את המשימה על מי שנמצא באזור באותו הרגע - שיישבו וימליצו מחדש לראש הממשלה אילו מהמלצות ועדת לוקר לקבל. אך התקציב מתקרב, והחלטה אין. רחמים על צה"ל שפשוט אינו יודע לפי איזו תוכנית הוא אמור לעבוד בשנה הבאה. 

צילום: אוהד צויגנברג

וההחלטה על המלצות ועדת ששינסקי 2 בנוגע למיסוי רווחי היתר של מפעלי ים המלח. ישבה ועדה מקצועית, חשבה והמליצה. ממשלת נתניהו (הקודמת) אימצה את ההמלצות - אך ראש הממשלה מתנגד להן. הוא חושב שהלכנו יותר מדי. לגיטימי.

כשהגיע הנושא לממשלה באוגוסט, היה ראש הממשלה יכול לדפוק על השולחן ולהגיד לכולם "לא במשמרת שלי. זה בניגוד לתפיסת עולמי כי אנחנו צריכים להיטיב עם החברות הגדולות שמעסיקות עובדים", ולחתום את הדיון. כך מתנהגים מנהיגים. במקום זה הנדס ראש הממשלה עוד צוות, "ועדת הארבעה", שאמור להגיע להסכמות עד אישור התקציב. פנטסטי.

את אותו הטיפול קיבלה המלצת האוצר לחלק תקציבים לרשויות המקומיות באופן דיפרנציאלי: הרשויות החזקות ייפגעו, והחלשות ירוויחו. זהו נושא פוליטי מאוד, רגיש מאוד, נפיץ. ראש הממשלה היה יכול לשלוח את הפקידים לאלף עזאזלים או להפך, להסתער בכל הכוח ויהי מה. ונתניהו? שוב דחה את ההחלטה והקים צוות בהשתתפות אגף התקציבים והשלטון המקומי, שאולי יסיים לעבוד עד התקציב.

נתניהו דוחה אפילו את ההחלטה מי יהיה המחליף של פרופ' יוג'ין קנדל בראש המועצה הלאומית לכלכלה והיועץ הכלכלי האישי שלו ושליחו בשלל ועדות וצוותים חשובים. זה אינטרס של ראש הממשלה למצוא מחליף לקנדל, אך הוא דוחה זאת.

איפה כן גילה נתניהו מנהיגות נדירה ורגעים מזוקקים של החלטת החלטות בניגוד לזרם? בעיקר בעניין מתווה הגז (אם כי הוא היה יכול להראות לאריה דרעי את הדלת כבר מזמן) וסביב הפיכת באר שבע למרכז סייבר. אלא שזה לא מספיק. לא זו הרמה המצופה מראש ממשלה.

מגלגל את הבעיה לעצמו

הסבר חלופי הוא שראש הממשלה אינו (רק) דחיין, אלא פחדן. שהוא נמנע מהחלטות מפחד ההשפעות שיהיו להן והלחצים שהן יגררו. אלא שבאופן אבסורדי, ככל שהוא מושך את ההחלטות, כך הוא הופך את עצמו ליותר לחיץ וסחיט, כפוף ללחצים. דווקא בתור שר אוצר היה נתניהו החלטי ויצא למלחמות קשות ללא פשרות. אולי זה התפקיד שמתאים לו.

החלק העצוב בדחיינות הכפייתית של ראש הממשלה הוא שדי בטוח שהוא יהיה גם ראש הממשלה הבא. לפעמים דווקא נבון מבחינה פוליטית לדחות את הבעיה ולהשאיר אותה להתפוצץ במשמרת של הבא בתור. אלא שאתה הבא בתור. לא עדיף להימנע מזה?

ברור שכן, אבל מכיוון שנתניהו מעדיף לדחות הכל, המסקנה היא שאצל נתניהו הדחיינות היא־היא המדיניות, במישור הכלכלי ובמישור המדיני. בכהונתו בשנות התשעים וגם עכשיו נתניהו מורח את התהליך המדיני למיליון פעימות זעירות. התרגום של מדיניות "ניהול הסכסוך" של נתניהו לכלכלה הוא גרירת רגליים.

מאז הקמת הממשלה הכנסת לא באמת מתפקדת. השרים והח"כים מצביעים על החלטות שהם יודעים שאינן אמיתיות, כי נתניהו עוד לא הכריע בהן. זו לא משילות, זו לא מנהיגות - זו סתם דחיינות. לו היה ראש הממשלה מנכ"ל של פירמה עסקית, כבר מזמן היו הבעלים מפטרים אותו.