ניצחון הרוח

כיף לשוטט בפלדהיים (Feldheim). לרחוב היחיד במקום - שמתחיל בין שדות הנפרסים עד האופק ונגמר בשדות עד האופק, ובין לבין פזורים לאורכו כ־40 בתי היישוב - אין דבר להציע, לא ברים, לא מסעדות, לא גלריות. אבל מדובר, כמו שנהוג לומר, בעיירה אירופית ציורית ממש, ותושביה מסבירי פנים. הם מורגלים במבקרים, וגם כשאני יורד מהרחוב הראשי אל דרך צדדית איש אינו מביט בי בחשדנות.

הדרך מובילה למפעל הדגל של פלדהיים, ושלוות השוטטות מופרת כשאני מגיע לחצר שלו ונשנק מריח עז של צואת פרות וחזירים. הוא עולה מטרקטור שנכנס למקום, גורר מכלית מצחינה ואז פורק את כל הצואה למכל עצום ממדים. זה הזמן להתרחק לכיוון מתקן השריפה המגודר של העיר, שבו פסולת גיזום עולה באש. סתיו עכשיו, מתחיל להיות קר, והצואה כבר אינה מספיקה כדי לחמם את התושבים; הגזם מגויס לייצר אנרגיה שתעמוד בדרישות החימום, ומתמסר למערכת שריפה שאמנם מייצרת עשן, אבל במינימום הזיהום האפשרי.

אני יודע את זה כי בכל נקודה בכפר פזורים שלטי הסברה על הפרויקטים השונים של פלדהיים, ששוכן כ־60 ק"מ דרומית־מערבית לברלין. הם מיועדים לאלפי התיירים שמגיעים למקום כדי לראות איך עובד היישוב הגרמני הראשון שחי רק על אנרגיה מתחדשת. מתחת לשמים העמוקים והרחבים, עם עננים ששטים במהירות, המבקרים יוצאים אל שדות הדגנים והתירס, ונושאים עיניהם אל הגבעות מסביב, אל 47 טורבינות רוח, ובהן הגדולה והחדשה ביותר, שמייצרת לבדה 9 מיליון שעות קוט"ש (קילו־ואט לשעה) בשנה. 99% מאנרגיית הרוח שהטורבינות מייצרות נמכרים לרשת חשמל חיצונית, פשוט כי בפלדהיים לא צריך יותר. לא רק כי מדובר בכפר קטן ובו כ־200 תושבים, אלא גם משום שלצד אנרגיית הרוח, הכפר מפיק לעצמו אנרגיה סולארית ואנרגיה ביולוגית, והתיירים עומדים סקרנים לנוכח חוות הקולטים הגדולה, ששוכנת על חורבות בסיס צבאי סובייטי, ומול המכונות במפעל המאסה הביולוגית, שמפיקות גז מתאן מהפסולת החקלאית וצואת בעלי החיים.

לוח סולארי על חורבות הבסיס הסובייטי. בסוף שבוע אחד של חודש יולי, מפעלי האנרגיה הירוקה בגרמניה רשמו שיא חדש וייצרו 78% מצריכת החשמל במדינה צילום: איי אף פי

זה לא הלך חלק, כל זה. הבחירה של פלדהיים להיות יצרנית החשמל של עצמה הרגיזה את ספקית התשתית המקומית, ענקית האנרגיה האירופית E.ON. החברה סירבה למכור או להשכיר את התשתית שלה לכפר כדי שייצא חשמל, אז תושבי פלדהיים, המתנהלים כקואופרטיב חקלאי, הקימו רשת משלהם. כל תושב נדרש לשלם 3,000 יורו, אבל הקמת הרשת הובילה להוזלה משמעותית בהוצאות התושבים על אנרגיה (יותר משליש מההוצאות נחתכו כבר בשנה הראשונה להפעלת הרשת, ב־2010) ולהכנסה משמעותית הרבה יותר. כמה כסף מרוויחים התושבים מהרוח, הזבל והשמש? בכפר מסרבים לשתף פעולה עם כל הערכה שהיא.

מבחינת הכפר, זה היה גלגל הצלה שאפשר לו להתקדם מכלכלת העולם הישן אל העתיד. "המעבר לאנרגיה מתחדשת הגיע כשמחירי הסחורות החקלאיות החלו לרדת, והקואופרטיב חיפש הכנסות נוספות", מספר מייקל קנייפה, ראש מחוז Treuenbrietzen שבו שוכן הכפר. "במקביל גדלה המודעות להתחממות הגלובלית, ואחרי הטורבינות הראשונות אנשי הכפר החלו לראות פוטנציאל לא רק לתזרים מזומנים גדול אלא גם לשינוי באופן שבו אנחנו מייצרים את האנרגיה שלנו. היום אנחנו כבר מעבירים את כל המחוז ל־100% אנרגיה מתחדשת, בתהליך שיימשך כחמש שנים".

הסיפור של פלדהיים הוא המיקרו; העולם, כמובן, הוא המקרו. עוד ועוד ממשלות, תאגידים וארגונים מבינים שאנרגיה מתחדשת תוביל אותם אל כלכלת העולם החדש. במשך שנים הרעיון הזה נשמע טוב בעיקר בתיאוריה - הרי אנרגיית השמש לבדה, או אנרגיית הרוח לבדה, יכולות לספק הרבה יותר מכפי שהעולם צורך, ולהן אפשר כמובן להוסיף אנרגיית גלים, מקורות גיאו־תרמיים ועוד - אבל הוא היה מסובך או יקר ליישום. בשנתיים האחרונות השתנתה התמונה, ולכן מדינות וחברות לא מסתפקות בעוד פרויקט של אנרגיה מתחדשת, אלא ב־100% אנרגיה מתחדשת. לא קצת, לא חלק, הכל. אפשר לראות את התופעה בארצות הברית ובאירופה, והתקדמות בכיוון נרשמת גם בקוסטה ריקה וצ'ילה, סעודיה וקטאר, מרוקו ואפילו מצרים. דווקא בישראל - באור התכלת העזה ועם צפון סחוף רוחות - העניין מזדחל. זה מה שמוליד שילוב של היעדר חזון וחברת חשמל שהיא מונופול.

ראש המחוז מייקל קנייפה. "כבר מעבירים את כל המחוז ל־100% אנרגיה מתחדשת" צילום: גטי אימג'ס

איך נראה בום אנרגטי

רק לפני חודשיים פרסם גרינפיס, הארגון הסביבתי המוביל בעולם, מחקר שנעשה בשיתוף סוכנות החלל הגרמנית ושלפיו בתוך 35 שנה, עד 2050, אפשר להעביר את העולם כולו ל־100% אנרגיה מתחדשת. במסמך של 364 עמודים הסבירו המומחים איך זה יכול לקרות, וגם עשו את החישוב: התהליך מחייב השקעה של טריליון דולר בשנה, אבל יחסוך 1.07 טריליון בשנה בהוצאות האנרגיה. וזה עוד בלי לחשב את ההוצאות על התמודדות עם נזקי הזיהום, שנאמדות בעשרות עד מאות טריליוני דולר בעשרות השנים הבאות, והוצאות דומות על הנזקים הבריאותיים של הזיהום.

היעד הזה - כל העולם מונע באנרגיה ירוקה בתוך 35 שנה - נשמע יומרני, אבל כשמסתכלים סביב מתברר שהוא לא מופרך. המעבר לאנרגיה כזאת מתרחש בקצב מסחרר ומתקדם בצעדי ענק, בצמיחה שאין דומה לה כיום בתחומים אחרים, וה"איים" שפועלים על 100% אנרגיה מתחדשת הולכים ומתרבים ומתרחבים. לא בכדי נתפסת התקופה הנוכחית כבום אנרגטי אדיר.

נדרש זמן להגיע לנקודה הזאת. ב־2006 - כשאל גור יצא עם הסרט "אמת מטרידה", תרם תרומה משמעותית להכרה בצורך לעבור לאנרגיה ירוקה ואפילו זכה בפרס נובל לשלום על מאמציו - אנרגיה סולארית עדיין היתה יקרה, יקרה מדי. המחירים היו חלק ממעגל כלכלי מוכר של ביצה ותרנגולת: כשהמוצר יקר, רק מעטים משתמשים בו או משקיעים בו, הייצור שלו נשאר יקר והענף לא מצליח להשקיע מספיק בפיתוח שיוריד את המחירים, מה שמשאיר את המוצר יקר ועם מעט משתמשים. אבל אז מגיע הרגע שבו המגמה מתהפכת.

מפעל המאסה הביולוגית בפלדהיים צילום: איי אף פי

בתחום האנרגיה המתחדשת זה התחיל לקרות ב־2012, כשהמודעות הגוברת והפוטנציאל המסתמן הזרימו השקעות עתק, שהובילו להתקדמות הטכנולוגיה, לזינוק בייצור ולנפילה במחיר. הנפילה במחיר, מצדה, הגבירה את הביקוש ואת חדירתם של המוצרים החדשניים וב־2013 המגמה כבר היתה מובהקת: לראשונה בהיסטוריה, רוב מפעלי האנרגיה החדשים שהוקמו ברחבי העולם התבססו על אנרגיה מתחדשת. מאז התהליך מואץ בקצב מסחרר, ובחודשים האחרונים סיקרו "הניו יורק טיימס", "הגרדיאן" ו"פורבס" את המהפכה שמתרחשת בתחום ממש עכשיו, והציגו נתונים מרשימים על שיעור ההסתמכות על אנרגיות ירוקות. מגזין "בלומברג" כבר הכריז לאחרונה על "תחילת הסוף: הדלקים המאובנים הפסידו בקרב".

כך נראית המהפכה בשטח: בתחילת אוקטובר היתה אספן, קולורדו, לעיר השלישית בארצות הברית שכל האנרגיה שלה ירוקה (אחרי ברלינגטון, ורמונט, וגרינסברג, קנזס). בנורבגיה, שבדיה ודנמרק מחוזות שלמים כבר מתבססים רק על אנרגיה כזאת. קוסטה ריקה ייצרה בארבעת החודשים הראשונים של 2015 אנרגיה רק ממקורות מתחדשים (בזכות גשם רב ומפעלים הידרו־אלקטריים), ומכרז החשמל הלאומי האחרון בצ'ילה יסופק כולו ממקורות מתחדשים, ללא סובסידיה ממשלתית. בריטניה עדיין רחוקה משם ואף קיצצה בתמריצים בתחום, אבל גם בה המגמה ברורה: ברבעון השני של השנה מקורות מתחדשים סיפקו 25% מצריכת החשמל, עלייה של 10% מהתקופה המקבילה ב־2014.

חברות חשמל שמבססות את כל הייצור שלהן על מקורות מתחדשים מוקמות בכל רחבי העולם, אבל לצדן נכנסים לתחום גם תאגידי ענק כגון גוגל, אפל, פייסבוק וגולדמן זאקס, שעובדים עם תוכניות ברורות למעבר ל־100% אנרגיה מתחדשת, באמצעות ייצור שלהן וקנייה מחברות ירוקות. גם חברות שנתפסות כפחות מתקדמות או מתוחכמות כבר בכיוון: וולמארט ואיקאה מתקינות פאנלים סולאריים על גגות הסניפים שלהן בארצות הברית כדי לייצר חשמל עבור החנות מתחת.

התחום הסולארי הוא הצומח ביותר בארצות הברית, בין השאר בגלל הוזלה של כ־10% במחיר ההתקנות: מ־2013, בתוך שנה בלבד, צמח היקף ההתקנות ב־30%, לפי חברת GTM Research. מספר העובדים בתחום צמח ב־21%, וכלל בתחילת שנה זו כמעט 200 אלף אנשים - צמיחה גדולה פי עשרה מקצב גידול המשרות בכלכלה האמריקאית בתקופה המקבילה. במילים אחרות, הבום האנרגטי לא משנה רק את ההוצאות וההכנסות, הוא משנה גם את שוק התעסוקה והכלכלה כולה.

פאנלים סולאריים על גג חנות של איקאה במיאמי צילום: איי פי

גידור סיכונים משתלם

שורת הרווח נמצאת לא רק בסוף, אלא גם בהתחלה. היא שהתניעה את הדהירה לעבר 100% אנרגיה מתחדשת. "תוכנית גרנדיוזית כזאת חייבת להכיל בתוכה היגיון כלכלי", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרופ' מארק ג'ייקובסון, מומחה להנדסה אזרחית וסביבתית ומנהל תוכנית האטמוספירה והאנרגיה באוניברסיטת סטנפורד. ג'ייקובסון הוא אחד ממובילי "פרויקט הפתרונות", מיזם ללא מטרות רווח שפועל לקידום המעבר לאנרגיה מתחדשת מלאה, ושותפיו הם השחקן ההוליוודי מארק רופאלו והפיננסייר מארק קרפלס, לשעבר שותף בקרן ההון הענקית פגסוס וכיום ראש המחלקה הפיננסית של Solar City, מהחברות המבטיחות בתחום. שלושת המארקים פועלים להעלאת המודעות, לגיבוש מדיניות, לקידום החקיקה, לפריצות דרך במחקר ולגיוס מימון שיאפשרו לאמריקה לעבור לירוק.

"אנחנו חייבים לשאול את עצמנו אם מעבר לכלכלה שמבוססת על אנרגיה מתחדשת משרת את האינטרס הכלכלי שלנו", ממשיך ג'ייקובסון. "בוא ניקח את קליפורניה כדוגמה - מחיר החשמל במדינה שילש את עצמו בשני העשורים האחרונים, ובמקומות מסוימים הוא אפילו זינק פי חמישה, אף ש־600 מיליארד דולר מכספי משלם המסים מסבסדים את תעשיית דלקי המאובנים. אם תשאל אותי, זו תשואה נוראית על הכסף שלנו. לעומת זאת, השקענו רק אחוזון מהסכום הזה באנרגיות מתחדשות. במקביל בשנים האחרונות נרשמה ירידה של־60%-80% במחירי אנרגיות מתחדשות, שזו תשואה נהדרת למשלם המסים. עם אנרגיות מתחדשות, מחירי האנרגיה יורדים ומתייצבים, לא עולים".

פרופ' מארק ג'ייקובסון מ"פרויקט הפתרונות". "תוכנית גרנדיוזית עם היגיון כלכלי"

המתמטיקה הזאת היא מה שמאפשר לתאגידים להתייחס להשקעה באנרגיה מתחדשת כאל גידור סיכונים בכל הנוגע למחירי האנרגיה בעשורים הבאים. מבחינת המדינות עצמן, החישוב המתמטי מורכב קצת יותר: לפי פרויקט הפתרונות, המעבר ל־100% אנרגיה מתחדשת עד 2050 יוכל למנוע 63 אלף מקרי מוות בארצות הברית, שעלותם כ־3.3% מהתמ"ג, והחיסכון בכל החזיתות (בריאותי, אנרגטי ואקלימי), מעריכים שם, יהיה 77 אלף דולר פר אזרח אמריקאי. במקביל, אם יושג היעד, הדרך אליו תיצור כ־6 מיליון מקומות עבודה חדשים.

עם כל ההיגיון הכלכלי הזה, למה המעבר ל־100% אנרגיה מתחדשת לא מתרחש מהר יותר?

"משום שלמי שמושקעים בתשתית הקיימת של דלקי מאובנים יש אינטרס מובהק להמשיך לעשות הרבה מאוד כסף מההשקעות שלהם, והם יילחמו כדי לשמור על הסטטוס קוו. השינוי מתרחש אם הם רוצים או לא, אבל כרגע הוא מתרחש לאט מדי מכדי שנוכל להתמודד באופן יעיל עם האתגרים שעומדים בפניננו. אנחנו מקווים שהתוכנית שלנו תאיץ את הקצב".

מארק רופאלו. שותף ב"פרויקט הפתרונות" צילום: רויטרס

השמש תתקן את הקפיטליזם

לצד חישובי העלויות והתשואות, היבט נוסף של התרחבות האנרגיה המתחדשת מתחיל לשנות את פני הכלכלה. המומחים קוראים לו "דמוקרטיזציה של אמצעי הייצור". במילים אחרות, הפתרון לריכוזיות יכול להיות נעוץ באנרגיה המתחדשת, בעיקר מהשמש.

"ייצור אנרגיה ביתי הופך את כל מי שיש לו מערך פאנלים סולאריים על הגג ליזם. יש לזה השפעה אדירה על המודל הכלכלי הריכוזי שבו אנו חיים", אומר הכלכלן, ההוגה והאקטיביסט האמריקאי ג'רמי ריפקין. "אנחנו רואים כיצד עוד אנשים מוותרים על חברות החשמל, יוצרים אנרגיה ומשתפים אותה גם עם אחרים, בקבוצות קטנות. העברת אמצעי הייצור לידי ההמונים היא חלק משינוי בצורת החשיבה המקובלת, שינוי שהשורה התחתונה שלו היא 'כוח להמונים', ושמשפיע לא רק על הייצור אלא גם על פיזור האינפורמציה והכלכלה כולה".

ריפקין כתב יותר מ־20 רבי־מכר שעסקו באופן שבו מדע וטכנולוגיה משנים את הקוסמוס הכלכלי, החברתי והסביבתי (ספרו האחרון, למשל, עסק במעבר לכלכלה שיתופית חדשה). במשך כל הקריירה שלו הוא היטיב לזהות את הרגעים שבהם תהליך שמתחיל מאידאולוגיה מזנק קדימה עם כניסתו של ההיגיון הכלכלי, והוא משמש יועץ לאיחוד האירופי ולראשי מדינות (כגון אנגלה מרקל ופרנסואה הולנד). גם כעת הוא מזהה רגע כזה, של שינוי משמעותי: "הקפיטליזם המבוזר שצומח בתחום האנרגיה המתחדשת הוא מה שאני מכנה 'השטחה של קפיטליזם'. במודל כזה יש סינתזה של סוציאליזם וקפיטליזם, שלוקחת את הטוב משניהם. זה שכל אחד יכול להיות יזם זה הדבר הכי טוב בקפיטליזם; והמעורבות ברשתות שיתופיות היא הצד היפה של הסוציאליזם. כך נעלם העיקרון של המנצח לוקח הכל, של קרטל או מונופול שמכתיבים את השוק, מצב שהוא ביסודו אנטי־קפיטליסטי".

לא מדובר במהפכה שעולה על מטות התאגידים ומחריבה אותם. להפך, התאגידים מחבקים את המגמה. גם ג'ון פורסטר, מנהל השקעות האנרגיה של גוגל, נוהג לדבר על דמוקרטיזציה של אמצעי הייצור: "מעבר לתועלת הסביבתית, ייצור מבוזר מביא איתו הרבה יתרונות שלרשת הקיימת אין. אחד הדברים הראשונים שאנרגיה מתחדשת מציעה הוא היכולת לייצר אנרגיה במקומות שבהם זה לא התאפשר בעבר, למשל בעולם השלישי באזורים ללא תשתית וחיבור לרשת הארצית. מעבר לכך, ייצור מבוזר מאפשר להסיט אנרגיה לפי הצורך ולפי יכולת הייצור. למשל, בשעות מסוימות ביום יש קפיצה בצריכת האנרגיה, ולמדנו שיש אפשרות מסוימת להזיז חלק מצריכת האנרגיה מהשעות האלה לשעות השיא של ייצור האנרגיה. יש לזה חשיבות גדולה בכל הנוגע להתייעלות, וזה משפיע על העלויות".

גוגל היא כמובן לא היחידה שכבר בודקת איך להתאים בין צריכת האנרגיה לייצור האנרגיה - וגם להפך, בין הייצור לצריכה; אלה התאמות מתוחכמות שבשוק שהתבסס על דלקי מאובנים לא ממש התעכבו עליהן. בעולם של אנרגיה מתחדשת, שמחפש כל הזמן איך להתייעל, מצברים של מכוניות חשמליות יוטענו בשעות שבהן ייצור האנרגיה מן השמש גבוה יותר, ופאנלים סולאריים פרטיים יותקנו דווקא עם הפנים למערב, כדי שיוכלו לספק את צריכת החשמל המוגברת בשעות אחר הצהריים והערב.

ג'רמי ריפקין. קפיטליזם, אבל מבוזר צילום: אי פי איי

מה קורה כשמחיר החשמל שלילי

בשלב זה כדאי לחזור רגע לגרמניה, ולא רק לפלדהיים. כמעט חצי ממפעלי האנרגיה המתחדשת במדינה נמצאים בידי אזרחים, שהתקינו פאנל סולארי או ששותפים בקואופרטיב של טורבינות רוח או מפעלים סולאריים. המעורבות האזרחית הנרחבת הזאת משנה את הענף, שהיה נראה אחרת אם היה מתבסס רק על חברות ורשויות ממשלתיות, והופכת את גרמניה לארץ המובילה בעולם במעבר לאנרגיה מתחדשת.

החג הירוק הלא רשמי שלה חל השנה בסוף השבוע של 26-24 ביולי. הוא היה שמשי ונעים, נקי מעננים אבל משופע ברוחות. כביכול, עוד סוף שבוע של קיץ; בפועל, רגע היסטורי עם שיא חדש: מפעלי האנרגיה הירוקה במדינה ייצרו באותם ימים לא פחות מ־78% מצריכת החשמל שלה. למעשה, בשנה החולפת הצליחה רשת החשמל הנקי של גרמניה לייצר כל כך הרבה אנרגיה כל כך הרבה פעמים, שלא אחת מחיר החשמל נהפך למשך כמה שעות לשלילי - כלומר צרכנים קיבלו כסף על צריכת החשמל שלהם, כי המערכת פשוט היתה "עמוסה מדי" בחשמל. וזה עוד אחרי יצוא נרחב לאוסטריה, פולין וצרפת.

בתמונה הכללית, בסוף 2014 יותר מרבע מהאנרגיה שיוצרה בגרמניה הגיעה ממקורות מתחדשים - זה היה מקור האנרגיה המרכזי של המדינה, שעקף במעט את הייצור מפחם. האנרגיה המתחדשת חסכה באותה שנה 148 מיליון טונות גזי חממה, ו־8.2 מיליארד יורו על יבוא דלקי מאובנים. מפעלי אנרגיה מתחדשת גלגלו באותה שנה 14.1 מיליארד יורו, וההשקעות בתחום היו כ־19 מיליארד. היצוא נאמד בעשרות מיליארדי דולר, כ־400 אלף גרמנים מועסקים בענף, ובכל שנה נרשמים כ־2,000 פטנטים חדשים.

אבל גרמנים כמו גרמנים, עדיין לא חוגגים. "כדי להכפיל את יכולת הייצור הירוק עד 2030 יש לנו עוד כברת דרך לעשות, כמו גם אתגרים גדולים, למשל כאלה הנוגעים לאספקת חשמל רציפה ואחסון אנרגיה", מסייג דיוויד וודפול, דובר התאחדות האנרגיה המתחדשת הגרמנית, "אבל אנחנו בהחלט בכיוון".

יגיע היום שבו תקבל גרמניה את כל האנרגיה שלה ממקורות מתחדשים?

"אני חושב שכן. הפוליטיקאים שלנו חושבים שזה נכון, האזרחים חושבים שזו הדרך והתעשייה תומכת במעבר. אבל כבר עכשיו אנחנו רואים הטבות אדירות מייצור של אנרגיה מתחדשת, למשל ייצור מקומי שלא מסתמך על יבוא, ענף יצוא חדש, מחירים יציבים ואוויר נקי".

ואם זה קורה בגרמניה, תוהה וודפול בקול, למה זה לא קורה בישראל? "אצלנו יש רוחות טובות, אבל השמש עלובה. בישראל, שגם היא מסתמכת על יבוא אנרגיה, עידוד אנרגיה סולארית יכול להביא לשינויים מרחיקי לכת וגם לספק ביטחון ולהסיר את החשש לשיתוק משק האנרגיה בידי גורמים חיצוניים. ומי יודע, אולי באחד הימים ישראל אפילו תוכל לייצא חשמל לשכנותיה".

החיבור לרשת המקומית באחד הבתים בפלדהיים צילום: רויטרס

החמצה ישראלית גדולה

אז מה באמת קורה בישראל? בספטמבר אישרה הממשלה את התוכנית המשולבת של המשרדים להגנת הסביבה, התשתיות, האנרגיה, המים והאוצר, שלפיה עד 2030 - כלומר עוד 15 שנה - נגיע לכך ש־17% מהאנרגיה כאן תהיה מתחדשת. זה יעד נמוך למדי, והמצב כיום מביך עוד יותר.

"היום רק 2% מצריכת החשמל בארץ היא ממקורות מתחדשים", אומר ד"ר יונתן אייקנבאום, מומחה לפוליטיקה סביבתית ומנהל תחום הקמפיינים של גרינפיס ישראל. "זהו זה, 2% עלובים, שהם טיפה בים של היכולת האמיתית שלנו. יש כאן שמש בשפע, יש צורך בביטחון אנרגטי, לפי כל היגיון פשוט היתה צריכה לפרוח פה אנרגיה מתחדשת, אבל נראה כאילו הרצון כאן הוא לא להתקדם, אלא להישאר תקועים במקום".

הסיבות, הוא אומר, רבות. "בראש ובראשונה, התקנות והיעדים והאופן שבו הם מיושמים הוא שלומיאלי. בעבר, למשל, דיברו על 5% אנרגיה מתחדשת עד 2015, והיה אפילו יעד של 20% עד 2020. אבל אז, אחרי שכמעט לא קרה כלום, הממשלה התכנסה וקבעה יעדים חדשים של 17% עד 2030 (לשם השוואה, היעד של מרוקו הוא 50% עד 2020). לישראל אין חזון אנרגטי. משרדי הממשלה תופסים את המקורות המתחדשים כלא יציבים, השאיפות נמוכות מאוד והתהליך של קבלת אישורים לייצור חלופי מסורבל ויקר. גם לזה יש כמה הסברים - כשאחד מהם הוא המונופול של חברת החשמל, שעבורה כל מקור אנרגיה חדש הוא תחרות פוטנציאלית".

יונתן אייקנבאום. "אין סיבה שהממשלה לא תשפר את התהליכים"

איתן פרנס, מנכ"ל איגוד חברות אנרגיה ירוקה בישראל, מדגיש את אוזלת ידה של המדינה בכל הנוגע לתמריצים בתחום האנרגיה הסולארית. "לפני חמש שנים חברת החשמל חויבה לקנות חשמל סולארי שמיוצר על גגות, כלומר בהתקנות ביתיות, עבור תעריף גבוה, אבל מאז הורידו את התעריף שש פעמים ולפני שנתיים עברו לשיטה של זיכוי - על כל קילו־ואט מהייצור הפרטי שלך שתזרים לרשת תקבל קילו־ואט חינם בחזרה. אם אתה רוצה לקבל זיכוי כספי על העודפים שהזרמת תקבל אותו בתעריף נמוך משמעותית, מה שלא מעודד השקעה בסולאר ביתי. אנשים היו יכולים בקלות לעשות משכורת נוספת מהתקנת לוחות על הגג, אבל השיטה אינה יוצרת תגמול ראוי".

ואם לא די בכך, השיטה הנוכחית מתבססת על התקנה של "מונה נטו", שבודק כמה חשמל בייצור עצמי צורך בעל הפאנלים וכמה הוא מזרים לרשת, וההתקנה הזאת מסובכת ויקרה; רשות המסים דורשת שבעלי הפאנלים יירשמו כעסק ויפתחו גם תיק מע"מ; והדרך לאישור ראשוני בחברת החשמל נמשכת חודשים. לשם השוואה, בגרמניה התהליך כולו, כולל ההתקנה והאישורים, נמשך כחודש, וסוגיות המיסוי נפתרות באופן גמיש. בגרמניה הממשלה גם מעניקה הלוואות נוחות מאוד למתקינים הביתיים כדי לקנות את המערכת, ומוסיפה מענק. בישראל אין סיוע, אין מענק, והבנקים נמנעים מהלוואות לצורך העניין. בשוק כזה, לא פלא שמספר החברות שמוכרות מערכות סולאריות ללקוחות פרטיים צנח מ־120 לכ־30 בתוך שלוש שנים בלבד.

"מה שמצחיק הוא שלמעשה החשמל המתחדש בארץ לא ממש צריך סובסידיה", אומר אייקנבאום. "המערכת כאן זולה יחסית, ואפשר להגיע לתשואות מהגבוהות בעולם, כ־10% בשנה. אין סיבה שהממשלה לא תשפר את התהליכים, תעמיד למשקי בית הלוואות בתנאים נוחים וגם תשנה את היעדים למשהו יותר שאפתני. אנחנו יכולים בקלות לייצר 50% או 80% מהחשמל שלנו ממקורות מתחדשים עד 2030, אם רק מישהו בממשלה באמת ירצה שזה יקרה. לצערי, אני לא רואה רצון אמיתי".

ומאחורי כל הסיפור הזה נמצאים גם מאגרי גז ענקיים, שהמלחמה עליהם ניטשת בימים אלה. הם יכלו להיות מקפצה אדירה למעבר לאנרגיה מתחדשת; בנורבגיה, למשל, ההכנסות מהמסים על מאגרי נפט עצומים הולכות לקרן מיוחדת, שמשקיעה חלק מההון בייצור אנרגיה ירוקה. מין מחשבה כזאת, לבסס ביטחון אנרגטי ליום שאחרי הנפט. גם באלסקה קיימת קרן דומה עם מטרות דומות, ואלה כאמור מדינות שמצבן האנרגטי טוב בהרבה משל ישראל.

"יכולנו כבר לעשות את זה בארץ, עם המס שגובים פה על כל טונה פחם שחברת החשמל סופרת ומסתכם בכחצי מיליארד שקל לשנה — יכולנו להעביר את הכסף להשקעות באנרגיה נקייה", אומר אייקנבאום. "עכשיו, עם הגז, יש לנו עוד הזדמנות. יש הצהרה ממשלתית שהתקבולים אכן ילכו לאנרגיה מתחדשת, אבל היעדים הנמוכים שנקבעו מצביעים על כך שהכסף הזה כנראה ייבלע בתקציב הממשלתי השוטף, בלי לחשוב לדקה ברצינות על העתיד. וזה עצוב".