עמלות בתי הדין הרבניים: העליון דחה את הייצוגית, אבל שיבח את הגשתה

זהו בהחלט מצב נדיר: בית המשפט העליון קיבל ערעור של המדינה השבוע, אבל גם חייב אותה ב־20 אלף שקל הוצאות. זה קרה כשהשופטים אסתר חיות, יורם דנציגר וענת ברון ביטלו את פסק דינה של השופטת מיכל נד"ב ממחוזי־מרכז, שבתחילת השנה אישרה בקשה לתביעה ייצוגית נגד הפער הבלתי מתקבל על הדעת במחירי האגרות בין בית הדין הרבני לבית משפט למשפחה.

תביעה בסיסית לחלוקת רכוש, למשל, עולה 340 שקל ברבני ו־2,900 שקל בבית משפט למשפחה. מחיר האגרה לסט התביעות הבסיסי הנפוץ - מזונות, החזקת ילדים ותביעה רכושית - הוא 684 שקל ברבני ו־3,811 שקל בבית משפט למשפחה. שופטי העליון הבינו את העוול שגורם הפער הזה, אבל פסלו את תיקונו באמצעות המכשיר של תביעה ייצוגית.

הממשלה התעוררה

השופטת נד"ב אישרה את בקשתה של שולמית סלם, באמצעות עורכי הדין גלי עציון ויחזקאל סיבק, לתביעה ייצוגית ומתחה ביקורת חריפה על הפער הזה. "המדינה מנצלת את מעמדה המונופוליסטי במתן שירותים משפטיים ואת מצוקת הנזקקים לשירות, וגורמת לפגיעה מהותית בזכויות של בעלי הדין שפונים לבתי הדין הדתיים בשל מחסור כיס", כתבה, והוסיפה: "ההפרש עומד על 3,127 שקל (557%). יוקר האגרות בבית משפט לענייני משפחה פוגע בזכות הגישה לערכאות של מתדיינים וביכולתם לבחור ביניהן לפי צורכיהם. לחלופין, מדובר בפגיעה חמורה בזכות לשוויון. אין סיבה ראויה ליחס שונה כלפי המבקשים לפתוח בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה רק בשל הערכאה שבה בחרו".

השופטת אסתר חיות צילום: גיא אסיאג

ביקורת נוספת, שגם לה היו שותפים שופטי העליון, היה על טיפול המדינה בנושא. עוד ב־2006 הוגשו עתירות לבג"ץ בעניין זה. שר המשפטים אז דניאל פרידמן הקים צוות שנדרשו לו שלוש שנים לקבוע כי "פער דרמטי זה בין סוגי האגרות אינו מוצדק. יש לשאוף לשוויון בסוג זהה של הליכים". ביוני 2009 המליץ הצוות להביא לשוויון מוחלט בין הערכאות, אבל לא נעשה דבר.

והנה, כמה ימים לפני הדיון בבית המשפט העליון בערעור המדינה על החלטת נד"ב לאשר את התביעה הייצוגית, חתמה שרת המשפטים איילת שקד על טיוטת תקנות שנועדה להשוות את מחירי האגרות בהליכים מקבילים בבתי המשפט למשפחה ובבתי הדין הרבניים. בהודעה לקראת הדיון טען בא כוח המדינה עו"ד יואב שחם שאין במהלך זה של תיקון התקנות לגרוע מטענות המדינה ולפיהן גביית האגרות "נעשית כדין וכמתחייב". ריבוע המעגל הזה, הנפוץ בטיעונים משפטיים, לא תמיד נהיר לקורא ההדיוט: מצד אחד קובעים גם השופטת המחוזית נד"ב, גם צוות של משרד המשפטים, וגם שתי שרות משפטים (שקד, וגם לבני שהחלה במהלך דומה לפניה) שהפער קיצוני ובלתי סביר, ומצד אחר הפרקליט שמייצג את אותה השרה ואת אותו המשרד טוען שהכל "כדיו וכמתחייב". התשובה מתמקדת בהליך.

"אנו נוטים לחשוב", אמרה השופטת חיות, "שיש צדק בטענת המדינה שבתובענה ייצוגית כספית אי אפשר להשיג מה שלא ניתן. כל עוד התקנות לא בוטלו תשלומים שנעשו הם תשלומים כדין. כל עוד התקנות על עומדן אי אפשר לקבל את הסעד שאתם מבקשים". ובתרגום לעברית: גם אם הפער בין האגרות לא הגיוני, לא שוויוני ומפלה - הוא חוקי כל עוד האגרות בתוקף. בה בעת חיות משבחת את התובעת הייצוגית ופרקליטיה: "אנו תוהים אם אלמלא הוגשה תובענה היה מתקדם משהו. שום דבר לא קרה. שש שנים גרירת רגליים אחת גדולה. היו התחייבויות, הוקם צוות ושום דבר לא קרה. עובדה שעכשיו דברים התחילו לזוז".

הרקע לדברים האלה נעוץ במחלוקת משפטית על הדרך שבה אפשר לתקוף אגרה שנגבית מכוח תקנות שהותקנו כדין. דרך המלך היא תקיפה ישירה בבג"ץ, שדורשת לבטל את התקנות מפני שהן נגועות באפליה ובחוסר שוויון קיצוני. הדרך השנייה היא תקיפה עקיפה, למשל זו שנבחרה כאן - תביעה ייצוגית בבית המשפט המחוזי.

"אני לא מבקש לפסול את התקנות אלא השבה לקבוצה", אמר עו"ד סיבק בדיון, אבל משמעות ההשבה היא הקביעה שהתקנות אינן חוקיות. בדיון השבוע התעקשו שופטי העליון שקביעה כזו היא נחלתו של בג"ץ בלבד ולא של המחוזי.

איך קובעים תעריף

השופטת ענת ברון העלתה נקודה נוספת: "איזה בסיס יש לטענת השבה כאן. מי אמר שהתעריפים שנקבעו בבימ"ש לענייני משפחה אינם סבירים? אולי צריך להשוות את מה שנקבע בבתי הדין הרבניים לאלה של בימ"ש לענייני משפחה?". לשאלה זו יש כמה תשובות, ואת חלקן אי אפשר להציג בבית המשפט: למשל, הפער הוא משיקולים פוליטיים ואינו קשור לעלות ההליכים. לבתי הדין הרבניים יש עניין במחיר הנמוך משום שהוא מושך "קליינטים" שידם אינה משגת, ואילו לאוצר יש עניין בתעריפים הגבוהים בבתי המשפט למשפחה שמעשירים את קופתו. אם תרצו, עוד דוגמה להבנות תקציביות בין הדת למדינה. צריך לציין שטיוטת התקנות שהשרה שקד חתמה עליהן, שמכוונות לשוויון בתחום הנמוך של האגרה, עדיין צריכה לעבור כמה אישורים, ובהם של שר האוצר משה כחלון.

סיבק, בתשובתו לברון, ניסה להמחיש את האבסורד בפער: "בבית הדין הרבני אני צריך לשלם עבור עבודתם של שלושה שופטים". כלומר האגרה הנמוכה נגבית דווקא בבית הדין שבו יושבים בהרכב שלושה דיינים, ואילו האגרה הגבוהה נגבית תמורת שירותיו של שופט יחיד בבית המשפט האזרחי. דעתה של ברון לא נחה: "זה לא מתמצה רק בעבודת השופט".

עציון וסיבק נאלצו לסגת תחת המתקפה של השופטים ולהסתפק במחמאות ובהוצאות. "אנו מקבלים את הערעור במובן זה שהאכסניה של תביעה ייצוגית אינה אכסניה מתאימה", סיכמה חיות. "מי שיקבל הוצאות לזכותו זה הצד שכנגד כי אנו חושבים שבאמת נעשה כאן מהלך שהוא חשוב כשלעצמו".