העובדים החזקים במגזר הציבורי שוב הרוויחו

הסכם השכר שנחתם בליל שלישי בין שר האוצר משה כחלון ליו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן אינו הסכם היסטורי. לא משנה כמה פעמים יחזרו שני האישים על המילה "היסטורי" על שלל הטיותיה, הוא עדיין לא יהפוך לכזה. כחלון ניסה, באמת ניסה, לשוות לדבריו נימה היסטורית ואף אמר כי "זהו הסכם שמשנה את כללי המשחק ואומר באופן ברור — מה שהיה הוא לא מה שיהיה", אלא שזה לא מדויק.

כדי שההסכם הזה באמת יהיה היסטורי צריכים להתקיים שני תנאים: האחד הוא שהדיפרנציאליות שסוכם עליה בנוגע לתוספת של 7.5% לשכר המגזר הציבורי תהיה גדולה מאוד כדי לצמצם את הפערים בין העובדים החזקים בדרגות השכר הגבוהות לעובדים החלשים בדרגות השכר הנמוכות. התנאי השני הוא שההסכם יביא עמו שינוי עומק של מבנה הכוח ביחסי העבודה במגזר הציבורי.

שני התנאים הללו לא מולאו בצורה שדי בה כדי לכנות את ההסכם הזה הסכם היסטורי. התנאי הראשון לא מולא בצורה מספיקה משום שההסכם הזה עדיין מותיר על כנו את המצב שלפיו בעלי השכר הגבוה מקבלים תוספת של יותר שקלים בכל חודש מבעלי השכר הנמוך.

כחלון רצה לתת יותר לחלשים וגם הצליח להכניס רגל בדלת, אך בסוף, מתוך רצון שלא לכופף את יו”ר ההסתדרות שמולו עוד ימשיך לעבוד, הוא הסכים להתפשר על דיפרנציאליות חלקית.

נכון, בעוד שנתיים, כאשר יחלו נציגי ההסתדרות והאוצר שוב להתגושש זה עם זה ולשאת ולתת על הסכם שכר חדש, ברור שעמדת הפתיחה תביא בחשבון את עניין הדיפרנציאליות. השאלה תהיה כמה ואיך.

אם שר האוצר שיכהן אז יתעקש להרחיב את הפתח בדלת כדי שהוא יוכל להכניס גם יד, אולי החלוקה לתוספת דיפרנציאלית ותוספת לא דיפרנציאלית תטה בצורה ניכרת יותר לכיוון הדיפרנציאליות בהשוואה למצב החצי־חצי שסוכם עליו עתה. אם זה יהיה המצב, יהיה אפשר להסתכל לאחור ולומר שההסכם הנוכחי היה משמעותי. עד אז, הוא לכל היותר שיפור במצב הקיים.

אבי ניסנקורן איור: דניאל גולדפרב

התנאי השני גם לא מולא, משום שבפעם הבאה שיעברו עובדי משרד ממשלתי כלשהו לבניין אחר, למשל, או שירצו להטמיע אצלם מערכת מחשוב חדשה שדורשת הטמעה ולמידה, אין למדינה שום ערבות לכך שהם לא ינקטו עיצומים כי הוועד יראה בהם פתח לבקשת תוספת שכר, כמו שנהוג במגזר הציבורי.

אמנם ניסנקורן הצהיר בהסכם כי הוא תומך בביצוע שינויים טכנולוגיים במגזר הציבורי, והוא אף הוסיף ואמר שהוא יסייע לקדם זאת בתנאי שהשינויים לא יפגעו בשכר העובדים או בתנאי העבודה שלהם, אבל זה בערך זה.

כל ניסיון של האוצר להגדיל את הגמישות הניהולית של המעסיק — או במילים אחרות, להעביר כוח מוועדי העובדים של המגזר הציבורי למדינה, הרשות המקומית או הנהלת החברה הממשלתית — נכשל.

אז מי בעצם ניצח בסופו של דבר?

אפשר לומר שהמנצח הוא ניסנקורן, גם אם רק בנקודות אחדות. ניסנקורן הוא המנצח פשוט כי אצלו מתקיים המרחק הקטן ביותר בין דרישותיו הראשוניות לתוצאה הסופית.

הוא ביקש העלאת שכר של 11% לכל עובדי המגזר הציבורי וקיבל העלאה של 7.5%, ואילו כחלון היה מוכן לתוספת של 3% (ללא דיפרנציאליות כלל); הוא ביקש שלא להכניס כמעט שום סעיף משמעותי של שינוי מבנה הכוח במגזר הציבורי, וכך היה.

כחלון יכול לרשום לזכותו את דריסת הרגל בדמות התוספת הדיפרנציאלית החלקית, אך הסיכום רחוק מאוד, מהמספרים שכחלון התעקש עליהם רק כמה שעות לפני לחיצת הידיים עם ניסנקורן.

בתדריך לכתבים הדגישו הוא ובכירי משרדו שתוספת שכר של 7.5% תיתנן רק אם תיענה ההסתדרות לכל דרישותיהם — כלומר, דיפרנציאליות מלאה והסכמה לשורה של שינויים דרמטיים במבנה הכוח במגזר הציבורי — וזה לא קרה.

מה נקבע בהסכם? מי ויתר על מה?

משרד האוצר הסכים לתוספת שכר ממוצעת של 7.5% לעובדי המגזר הציבורי על השנים 2013—2017, ומחצית מהתוספת תינתן באופן דיפרנציאלי (כך שהעובדים בדרגות השכר הנמוכות יקבלו יותר מהעובדים בדרגות השכר הגבוהות), ומחצית תינתן באחוזים אחידים לכולם. נוסף על כך, כל עובד יקבל מענק חד־פעמי של 2,000 שקל ועוד יום חופשה באוגוסט.

בתמורה הסכימה ההסתדרות לבטל מכרז פנימי לאיוש משרות בשירות המדינה, כך שיהיה אפשר לגייס עובדים גם ממשרדים אחרים וכך לקצר את זמן ההמתנה לאיוש המשרות. נוסף על כך, ההסתדרות הסכימה לדרישת האוצר ש־5% מהעובדים ברשויות המקומיות יועסקו בחוזה אישי. כמו כן הוסכם לצמצם את ההעסקה במשרות חלקיות, בין השאר של עובדים סוציאלים ברשויות המקומיות. עובדים ברמות השכר הנמוכות ברשויות המקומיות (כ־40 אלף עובדי דור ב') יקבלו תוספת של 2% על התוספת. כלומר תוספת שכר של 9.5% ועובדים במקצועות תומכי רפואה (כ־5 אלף עובדי מעבדות, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק ועוד) יקבלו תוספת של 7.5% על התוספת. כלומר, תוספת שכר כוללת של 15%.

על מי בדיוק חל ההסכם?

ההסכם חל על כ־550 אלף עובדים במגזר הציבורי הרחב (כולל למעלה מ־100 אלף מורים), ובהם עובדי משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות, בתי חולים (לא כולל רופאים), רשויות ממשלתיות כמו נתב"ג ובתי המשפט, וגם גופים שהמדינה מתקצבת כמו האוניברסיטאות (לא כולל הסגל האקדמי).

בפעם הראשונה יחול ההסכם גם על עשרות אלפי עובדי ניקיון ושמירה במגזר הציבורי. לפי ההסכם נקבע שמ־2012 יוצמד שכרם של העובדים האלה לשכרם של עובדים מן המניין.

מתי יתקבל הכסף וכמה כסף יתקבל?

הסכום הראשון יגיע לידי העובדים כבר במשכורת ינואר הקרובה בדמות מענק חד־פעמי של אלף שקל שיינתן לכלל העובדים. ביולי 2016 תינתן תוספת שכר של 1%, בינואר 2017 יינתן עוד מענק של אלף שקל, במשכורת מרץ של אותה שנה תינתן תוספת של 1.75% ובשנה שלאחר מכן יהיו שלוש פעימות: 1.5% בינואר, 1.75% ביוני ו־1.5% בדצמבר 2018.

איך יתחלקו תוספות השכר בין העובדים?

פקיד מתחיל במשרד ממשלתי שמשתכר 5.5 אלף שקל בחודש יקבל תוספת של 11.9% (654 שקל בחודש); עובד שמשתכר 10 אלף שקל בחודש יקבל תוספת של 8.3% (830 שקל בחודש); עובד שמשתכר 12 אלף שקל בחודש יקבל תוספת של 7.5% (900 שקל בחודש); ועובד שמרוויח 30 אלף שקל בחודש יקבל כ־1,600 שקל נוספים בחודש בזכות תוספת של 5.2%.

מכאן קל לראות שבשורה התחתונה ההסכם מרחיב את הפערים בין העובדים, אם כי פחות מבמצב שבו לא היתה דיפרנציאליות כלל.

מי הם עובדים שמתנגדים להסכם?

אחרי לילה בלי שינה ציפתה לבכירי ההסתדרות הפתעה לא נעימה כשעשו את הדרך חזרה לתל אביב. על מדשאת בית הוועד הפועל המתינו עשרות עובדי המעבדות הרפואיות שגילו לטענתם כי ניסנקורן סיכם עם האוצר על תוספת שכר קטנה מזאת שהם כבר סירבו לה.

לפי ההסכם הם יקבלו תוספת ממוצעת של 15% — הצעה שהם קיבלו מהאוצר בעבר ודחו. אל העובדים האלה הצטרפו גם עובדי מכוני הרנטגן ומקצת העובדים הסוציאלים שקיוו לשמוע על תוספת גדולה מזו.

ומה בנוגע למועסקים בחוזים האישיים?

הם ייהנו מהמענק בלבד ולא מתוספת השכר, שכן לדעת האוצר אין סיבה לתת להם תוספת שכר, מכיוון שהיתה אינפלציה שלילית בשנים האחרונות. עם זאת, סביר שהמועסקים האלה יקבלו את יום החופשה הנוסף באוגוסט, כחלק מנוהג מקובל בשירות המדינה.

המבחן האמיתי של ההסכם: באיזה דור יבחר ניסנקורן: א’ או ב’

ההסכם שנחתם בין משרד האוצר להסתדרות משאיר לא מעט שיקול דעת לוועדים השונים במגזר הציבורי: כל אחד מהאיגודים יכול להחליט על החלוקה הפנימית של תוספת השכר שעליה סוכם — 7.5% — והסייג היחיד הוא שלפחות מחצית מהתוספת צריכה להינתן באופן דיפרנציאלי.

כלומר, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן וועדי העובדים יכולים להחליט שהם מעדיפים את העובדים בדרגות השכר הנמוכות, ולקבוע בהתאם ששני שלישים מתוספת השכר יהיו דיפרנציאליות. כך הם יוכלו לסגור את הפערים בין עובדי דור ב' הצעירים לעובדי דור א' הוותיקים.

זהו המבחן הגדול של ניסנקורן: עליו להוכיח שבמקומות שבהם יש הבדל גדול בשכר בין הדורות, הוא ייתן עדיפות לדור ב'.