החיסון העומאני

באוגוסט 2014 נשא שייח' אחמד אלח'לילי, המופתי של עומאן, דרשה על מאפייניה של "המדינה האסלאמית". כשהחל לדבר על מצבו הנוכחי של האסלאם, השייח' בן ה־72, שמחזיק בתפקיד הרוחני הבכיר ביותר בעומאן מאז 1975, פרץ בבכי מר. בהמשך הדרשה, כשהזכיר את פשעי דאעש ועל שפיכות הדמים שלה אחראי הארגון, עצר שוב לנגב את דמעותיו. הדרשה הועלתה ליוטיוב, ובתוך זמן קצר זכה הסרטון שמתעד את הבכי הנדיר של המופתי ל־100 אלף צפיות.

המופתי ייצג היטב את הרוח של עמו. עובדה: סולטנות עומאן היא המדינה הערבית היחידה בעולם שככל הידוע איש מאזרחיה לא הצטרף עד היום ללחימה בשורות דאעש — ושמתגאה בגלוי בעובדה זו (ישנו תיעוד אחד בלבד של לוחם עומאני שנהרג בשורות דאעש, ב־2014, אבל מקורות עומאניים מדגישים כי הוא התגורר רוב חייו בסעודיה וגם יצא ממנה אל שדות הקרב בסוריה). האידאולוגיה של דאעש גם לא הצליחה להשפיע על צעירים מקומיים לבצע פיגועים ספונטניים כ"מפגעים בודדים", ובמדד הטרור העולמי ל־2015, שפרסם באחרונה המכון הבינלאומי לשלום ולכלכלה, זכתה עומאן לניקוד 0 בתחום איומי הטרור הנשקפים לה (גם שכנתה קטאר זכתה לציון זה, אך היא ידועה בשנים האחרונות כאחת ממממנות הטרור הגדולות בעולם). אז מה יוצר את החסינות של הנסיכות הקטנה בפני הגל האסלאמי הקיצוני, ששוטף את המזרח התיכון מאז 2011?

כוחות ביטחון מפטרלים בעיר סוחאר שבצפון מזרח עומאן ב־2011, לאחר הפגנות שהיו באזור במסגרת "האביב הערבי". ההפגנות היו מצומצמות מאוד, אך בהעדר עיתונות חופשית לא ברור מה בדיוק תבעו המפגינים צילום: רויטרס

מתינות דתית בת אלף שנה

כדי לענות על שאלה זו צריך קודם כל לחזור הרחק לאחור, אל ימי תחילת האסלאם. אז, במאה השביעית לספירה, נוצרה ה"אבאדיה" — זרם באסלאם שקם סביב התנגדות לח'ליף השלישי, עות'מאן בן עפאן. בניגוד לזרמים אחרים באסלאם המוקדם, שדגלו ברצח עות'מאן או בהכרזה על תומכיו ככופרים, האבאדים דגלו בקו של מתינות, והזרם הדתי שנולד מהם שולל עד היום את האלימות כדרך להשגת מטרות פוליטיות. כבר במאה השמינית לספירה הקימו האבאדים ישות משלהם בשטחה הנוכחי של עומאן — כיום המדינה האבאדית היחידה בעולם.

מטייל קבוע במדינות המפרץ שיגיע לבקר בעומאן ירגיש מיד כי מדובר במשהו שונה. המדינה פתוחה יחסית לעולם הערבי, הנשים בה נהנות מחופש גדול יותר מזה שבשכנתה החשובה סעודיה, ואפילו הלבוש העומאני שונה בתכלית מהלבוש של שאר תושבי המפרץ. הנשים לובשות ברובן בגדים מסורתיים אך בצבעים ססגוניים, המזכירים יותר את הלבוש של נשות הודו מאשר את זה שבשכנות איראן וסעודיה. לגבי הגברים, עומאן היא כנראה אחת המדינות האחרונות שבהן מקובל להתהלך בלבוש מסורתי, והגברים לובשים "דישדאשה" — גלימה חלקה ללא צווארון, בדרך כלל בלבן, ועל ראשם טורבאן, ולא כאפייה כמו במדינות המפרץ השכנות. לאירועים רשמיים הם נוהגים להגיע עם מטה מעץ.

יסודות האבאדיה טבועים היטב בחברה העומאנית, ובמערכת החינוך המקומית שמים מגיל צעיר דגש על ערכי סובלנות, קבלת השונה ושלילת האלימות. הערכים האלה חלחלו גם להתנהלותה המדינית והחברתית של המדינה, ובהתאם לכך, המיעוטים בעומאן שאינם משתייכים לאבאדיה זוכים להגנה מלאה בחוקי המדינה, שמטילים עונשים כבדים על כל סוג של גזענות על בסיס דתי או עדתי. שנאה והסתה על רקע דתי ואחר נחשבות לעבירה חמורה, שדינה עד עשר שנות מאסר. על מידת סובלנותה הדתית של עומאן אפשר גם ללמוד מהעובדה שנטישת דת האיסלאם אינה נחשבת במדינה לעבירה — בעוד בסעודיה, לדוגמה, מוסלמי שמורשע בכפירה דינו מוות. החינוך הזה מסייע למנוע את הפיכתה של עומאן לכר פורה לקיצונים דתיים שיתפתו לרצחנות של דאעש.

גם המעמד הכלכלי בעומאן אינו תלוי בהשתייכות הדתית. כך, בעוד בסעודיה ובבחריין הרוב הסוני נהנה מרמת חיים טובה יותר מזו של המיעוט השיעי, העדה השיעית בעומאן, שמהווה כ־5% בלבד מהאוכלוסייה, הוציאה מתוכה אנשי עסקים בולטים — בהם בעלי שליטה בבנק הלאומי ובאחת מחברות הנפט והגז החשובות במדינה. גם מספר חברות משפחתיות מובילות במשק הן בבעלות שיעית. במרוצת ההיסטוריה של עומאן היו גם שגרירים ושרים בכירים בני העדה השיעית.

נשים עומאניות מצביעות בבחירות במוסקאט, 2007. ב־1991 הקים השליט קאבוס, לראשונה, "מועצה מייעצת", שמשמשת מעין פרלמנט בן 84 חברים, ומאז נערכות בחירות אליו בכל ארבע שנים צילום: אי פי איי

אבל ההצלחה במניעת הטרור היא כמובן גם פועל יוצא של מאמץ מתמשך של כוחות הביטחון המקומיים. בקיץ האחרון, לדוגמה, דווח על מעצר של אזרח סעודי בעומאן, שעסק באיסוף מודיעין לקראת ביצוע פיגוע בקרב המיעוט השיעי במדינה בשליחות דאעש, כפי שאירע במדינות אחרות במפרץ. פעילות זו של כוחות הביטחון קריטית במיוחד בהתחשב בעובדה שכ־40% מאוכלוסיית עומאן היא זרה. אמנם רובה מורכבת מעובדים זרים מאסיה ולא ממעוזי הקיצוניות הערבית, אבל הנוכחות הזרה הגדולה במדינה היתה יכולה להקל על דאעש להחדיר סוכנים זרים אליה. הממשלה כבר הודיעה כמה פעמים בעבר כי תפעל להקטנת מספרם של העובדים הזרים ותנסה לעודד את המקומיים להיכנס למקצועות שבהם נפוצה תעסוקת הזרים, אבל מאמצים אלה לא הניבו בינתיים תוצאות משמעותיות.

קסם הניטרליות: "כולם ידידיי"

לצד המתינות הדתית נוקטת עומאן גם בגישת ריאל פוליטיק קלאסית, שאפשר להגדירה כ"כולם ידידיי": הימנעות מוחלטת מהתערבות בכל סכסוך חיצוני, גם כשמדובר באירועים קרובים מאוד לבית. כך, לדוגמה, בשנה שעברה סירבו העומאנים לקחת חלק בפעולות הצבאיות של מדינות המפרץ נגד המיליציה השיעית הפרו־איראנית, שהשתלטה על שכנתה תימן. עומאן גם הסתייגה מקריאתם של נשיא מצרים עבד אל־פתח א־סיסי, ומזכ"ל הליגה הערבית נביל אל־ערבי, להקים כוח משימה ערבי משותף למלחמה בטרור, והודיעה כי לא תצטרף ל"קואליציה הצבאית האיסלאמית" שעליה הכריזה סעודיה בשלהי 2015 למען המלחמה בארגוני הטרור, וש־34 מדינות הביעו נכונות להיות חלק ממנה. אפילו בקואליציה שגיבשה ארצות הברית למלחמה בדאעש עומאן הביעה תמיכה אך לא הצטרפה אליה בפועל, למרות היחסים הקרובים עם וושינגטון.

הסולטאן קאבוס בן סעיד. הדיח את אביו ב-1970 צילום: אם סי טי

ההתבדלות העומאנית באה לידי ביטוי גם באחד הנושאים הבוערים ביותר על סדר יומו של העולם הערבי: ניסיונה של איראן להגביר את השפעתה באזור. עומאן היא מדינת המפרץ הערבית המקורבת ביותר לאיראן, דבר שמעורר עליה זעם רב בקרב שכנותיה. גם בנושא סוריה, הסוגיה הקורעת את העולם הערבי, עומאן אינה פוסלת את הנשיא אסד, בניגוד לשאר מדינות המפרץ. לפני כמה שבועות אף נפגש שר החוץ העומאני יוסוף בן עלווי עם הנשיא הסורי בדמשק — ביקור נדיר של אישיות מפרצית במדינה שסועת הקרבות. יתרה מכך, העומאנים דבקים בקו העצמאי והנייטרלי לא רק בסוגיות מדיניות, אלא גם מתנגדים נחרצות למאמצים לכונן מטבע מפרצי מאוחד. עד כדי כך מתנגדים, שהם אף איימו כי יעזבו את ארגון מדינות המפרץ אם יכריז על צעדים חדשים לקראת איחוד, ובכלל זה איחוד כלכלי.

הדיקטטור הפייסן

התמונה המשקפת את הצלחתה של עומאן להימנע עד כה מאיומי הטרור לא תהיה שלמה בלי הצצה אל דמותו של מנהיגה, סולטאן קאבוס בן סעיד. הוא נחשב לאחד המנהיגים המסתוריים בעולם, ושולט בעומאן מאז שהדיח את אביו בהפיכת חצר ב־1970.

קאבוס נולד ב־1940 לשושלת ששולטת בעומאן כבר 260 שנה. בעבר הוא נחשב לרווק מבוקש, לאחר שהיה נשוי במשך שנים אחדות בשנות השבעים והתגרש בלי שהוליד ילדים. העובדה שלא נישא עוד מאז עוררה במשך השנים שמועות וספקולציות שונות לגבי נטיותיו המיניות, אך בעומאן השמרנית הנושא נחשב כמובן לטאבו.

מוטרה, עומאן. כ־75% מהכנסות המדינה מגיעים מייצוא הגז והנפט, והיא נחשבת לאחת המדינות החלשות כלכלית במפרץ צילום: שאטרסטוק

קאבוס התחנך מגיל 16 באנגליה, ואף שירת ביחידה מובחרת של חיל הרגלים הבריטי בטרם שב לעומאן — רקע שיש בו אולי כדי להסביר את דמותו מלאת הניגודים. הוא ידוע כפריק של ספורט ומזון בריאות, חובב מושבע של מוזיקה קלאסית המחזיק בתזמורת בת 120 נגנים ומרבה בגינונים מערביים, אך בה בעת הוא שליט כוחני, ריכוזי וסמכותי שהכל בממלכה מתנהל על פי דברו. שלטונו אינו מאפשר עיתונות חופשית או הקמת מפלגות והוא עצמו ממעט להתראיין ולהופיע באירועים ציבוריים. עם זאת, הוא החל במגמה מסוימת של הגדלת הייצוג וההשתתפות בשלטון כאשר ב־1991 הקים "מועצה מייעצת", שמשמשת מעין פרלמנט בן 84 חברים, ומאז נערכות בחירות אליו בכל ארבע שנים. בבחירות משתתפות גם אזרחיות עומאן ומועמדות נשים מותרת, אבל בבחירות האחרונות באוקטובר הצליחה להיבחר רק אשה אחת מתוך 20 מועמדות.

ייחודיות שלטונו של קאבוס מתבטאת בקו הפייסני שהוא מוביל נגד אויביו — שאינו אופייני כלל לשליטים טוטליטריים. עם עלייתו לשלטון, האתגר הראשון שלו היה ניהול מלחמת חורמה נגד האופוזיציה הסוציאליסטית החמושה, שפעלה בהשראת ברית המועצות ונשיא מצרים עבד אל־נאסר. אבל למרות ההכרעה הצבאית שהשיג, סיים קאבוס את סכסוך הדמים בחנינה כללית לכל מורד שהיה מוכן לקבל את שלטונו. בתחילת שנות התשעים פעל שלטונו בנחרצות נגד ניסיונה של תנועת האחים המוסלמים להרים ראש. "לא משנה מהם מקורות הקיצוניות וחוסר הסובלנות או מניעי הכיתתיות ותפיסותיה, כל אלה צמחים רעילים שאין להם מקום על אדמתה הטובה של עומאן. אדמה זו לעולם לא תקבל את זרעי הפלגנות והמחלוקת", הכריז ב־1994, לאחר דיכוי האחים המוסלמים. ראשי התנועה — בהם נושאי משרות בכירות בעבר כמו השגריר בוושינגטון או מפקד חיל האוויר — נידונו לעונשים קשים, אך בהמשך זכו לחנינה מוחלטת ולכרטיס כניסה מחודש לחיק החברה העומאנית.

המופתי שייח' אחמד אלח'לילי צילום: רויטרס

העתיד צופן בחובו איומים

כ־50% מ־3.6 מיליון אזרחי עומאן הם צעירים בני פחות מ־25, אך שליטהּ הולך ומזדקן. העובדה שלקאבוס בן ה־75 אין ילדים, הוא לא מינה לעצמו יורש עצר, ובסולטנות גם אין חקיקה ברורה לגבי העברת השלטון, מעוררת חששות לגבי הוואקום השלטוני שייווצר עם מותו. סוגיה זו רלבנטית במיוחד לנוכח הידיעות על מצבו הבריאותי הרופף של קאבוס, שבשנה האחרונה טופל בבית חולים בגרמניה, ככל הנראה לאחר שחלה בסרטן. האם מחליפו יהיה מעוניין ומסוגל להמשיך להדוף את איומי הטרור וההקצנה?

גם התלות הכמעט מוחלטת של עומאן במגזר האנרגיה (כ־75% מהכנסותיה מגיעים מייצוא הגז והנפט) אינה מבשרת טובות לעתיד. היא נחשבת גם כך לאחת המדינות החלשות מבחינה כלכלית במפרץ, ועם הירידה במחירי הנפט והפנייה למקורות אנרגיה חלופיים מצבה עלול להידרדר. בתחילת "האביב הערבי" דווח על הפגנות בהיקף מוגבל בעומאן, שבהעדר עיתונות חופשית לא ברור מה בדיוק תבעו בהן המפגינים — שינוי שיטת השלטון או שיפור המצב הכלכלי — אך אפשר להעריך שהמחסור במשרות ושאר בעיות כלכליות היו בבסיס ההפגנות המצומצמות הללו. השלטון בעומאן קנה אז שקט חברתי בזכות מחירי הנפט הגבוהים, אך כבר עתה השתנתה תמונה זו.

המצב הנוכחי בשוק הנפט העולמי יחייב את עומאן להדק את החגורה נוכח הירידה החדה הצפויה בהכנסות. הגירעון הממשלתי ל־2015 הסתכם בקרוב ל־12 מיליארד דולר, ובתקציב 2016 נקבעו הוצאות הממשלה על כ־31 מיליארד דולר, בעוד צפי ההכנסות עומד עתה על כ־22 מיליארד דולר בלבד. ממשלת עומאן, שהיא המשקיעה הגדולה במשק, כבר הודיעה כי הוצאותיה ב־2016 יקוצצו בכ־16%, והקיצוצים יקיפו בעיקר סובסידיות ממשלתיות למוצרים ולשירותים שונים כגון דלק ודיור — קיצוצים מכאיבים שכל עומאני ירגיש בכיסו. בעיקר אם יימשכו לאורך כמה שנים, קיצוצים אלה עלולים להוליד חוסר שקט חברתי — שממנו, כידוע, הדרך להקצנה דתית אינה רחוקה.

הכותב הוא מומחה למדינות המזרח התיכון