החשש מפגיעה כלכלית לא מצדיק אי־הרשעה

האם יש מקום להימנע מהרשעת תאגיד בעבירות איכות סביבה בשל חשש מנזק כלכלי? בית המשפט המחוזי בחיפה דן בסוגיה זו לאחר שהמדינה ערערה על אי־הרשעתה של חברת נמל חיפה בעבירה של זיהום מי הים. השופטים קיבלו את טענת המדינה שלפיה אין שחר לחשש שהרשעה תרחיק משקיעים פוטנציאליים מהנמל, אך דחו את הערעור בדעת רוב משום שעסק רק בנמל עצמו ולא בזיכוי בעלי המשרות.

באוגוסט 2010 נצפתה בנמל חיפה פעולת פריקה של אונייה שהכילה חומר בתפזורת, באמצעות מנוף. במהלך הפריקה הוטל לים חלק מהמטען שהיה על האונייה. המטען הכיל חנקות, זרחן ופחמימות בריכוז גבוה, הגורמים לעלייה משמעותית בריכוזי המיקרו־אצות המפרישות רעלנים בתוך המים.

בעקבות האירוע הוגש לבית משפט השלום בחיפה בפברואר 2012 כתב אישום על עבירות של זיהום הים והשלכת פסולת לרשות הרבים. כתב האישום הוגש נגד חברת הנמל, נגד המנכ"ל מנדי זלצמן וכן נגד שלושה בכירים נוספים: סמנכ"ל התפעול יואב מרגלית; הממונה על המקרקעין, הרישוי, הבנייה ואיכות הסביבה מרדכי פרלמן; וראש ענף תפעול ויו"ר ועדת בטיחות שמעון אמר.

נמל חיפה. "לא יושפע מההרשעה בדומה לנאשמים בשר ודם" צילום: גיל נחושתן

בתחילת ההליכים הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלפיו הודו הנמל ומרבית הנאשמים בעבירות המיוחסות להם. אך ביולי 2015 קבע השופט ד"ר זאיד פלאח, כי המעורבים כולם, כולל נמל חיפה, לא יורשעו כלל, וכי יוטלו עליהם קנסות כספיים והתחייבויות שלא לבצע את העבירות בשנית. בעלי המשרה נקנסו בכמה אלפי שקלים והוטל עליהם שירות לתועלת הציבור, ואילו על החברה הוטל קנס של 50 אלף שקל בלבד. בעניינו של פרלמן עוכבו ההליכים.

השופט קבע כי הרשעת הנמל עשויה לפגוע בדירוגה במדד איכות הסביבה, ולכן "עלולה להשחיר את פניה בפני משקיעים נוכחיים ועתידיים וכי הדבר עלול להביא לה לנזקים כלכליים ותדמיתיים שמהם ניתן להימנע אם נאשמת זו לא תורשע אך תשלם פיצוי גבוה תוך חיובה בחתימה על התחייבות כספית גבוהה להימנע מביצוע עבירות דומות בעתיד".

בעקבות החלטה זו ערער המשרד להגנת הסביבה נגד אי־הרשעתו של נמל חיפה בפלילים, באמצעות עוה"ד אורן כץ ואורטל בוסידן, לבית המשפט המחוזי בחיפה. בערעור הדגישה המדינה כי בהינתן שלא הוכחה פגיעה חמורה בשיקום של החברה, אין בסיס לטענה שהעלו נציגי נמל חיפה באשר לפגיעה האפשרית בעסקיו לו יורשע, והוסיפה כי לא הוצגה כל אינדיקציה לנזק בפועל ורק נטען לקיומה של הסתברות עתידית "לא ברורה".

"הרשעה היא אות קין שיפגע בערך הנמל"

באי כוחו של נמל חיפה, עוה"ד אריה נייגר ושלו ברנץ ממשרד עמית פולק מטלון ושות', טענו כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, וכי הרשעה גוררת מטבעה את סימונו של המורשע במעין אות קין בעיני הציבור, בהיותו "חוטא", וגורמת להזהרת הציבור מפני המורשע. לטענתם, הרשעה שכזו היא איתות למשקיע פוטנציאלי לגבי סיכונים שכרוכים בהשקעה — ומכאן שהיא פוגעת בערכה של החברה.

הרכב השופטים — רון שפירא, בטינה טאובר ותמר נאות־פרי — דחו את ערעורה של המדינה, אך לא פה אחד. בין השופטים התעוררה מחלוקת הן בנוגע לפגיעה בתאגיד שהורשע והן באשר ליעילותה של הרשעה בפלילים.

השופטת נאות־פרי הציעה בדעת מיעוט לקבל את הערעור משום שלעמדתה "לא היה מקום להימנע מהרשעה". לדברי השופטת, הטענה כי הרשעה תפגע בדירוגה של החברה במדד איכות הסביבה ולכן תרתיע משקיעים לא הוכחה כאפשרות מוחשית, ואף לו היתה גורמת לנזק בדירוג, הרי שזו בדיוק תכליתו של מדד איכות הסביבה: "לא יעלה על הדעת לטעון שיש מקום להימנע מהרשעה בעבירה שעניינה איכות הסביבה על מנת שלא לפגוע בדירוג החברה בהתאם למדד שנועד לבחון את סוגיית איכות הסביבה... יש בכך כשל לוגי".

לשיטת השופטת, אי־הרשעה על בסיס טענות לנזק פיננסי ספקולטיבי "תשגר מסר שאינו ראוי, שהרי לעד תוכל כל חברה — ממשלתית או ציבורית או פרטית — לטעון שהרשעה תפגע בה באופן זה או אחר, ותדע כי תוכל להימנע מהרשעה בבוא יום הדין". השופטת גם ציינה כי "המסר החברתי ההולם" היה להטיל על הנמל קנס כספי גבוה יותר.

אולם השופטת נאות־פרי נמצאה בדעת מיעוט. ראש ההרכב שפירא, שאליו הצטרפה השופטת טאובר, סבר כי ככל שבעלי המשרה בתאגיד לא הורשעו, ומשום שלא על כך ערערה המדינה, אין מקום להפוך את ההחלטה ולהרשיע את הנמל. "סבור אני", כתב, "כי בכך נשמט הבסיס לצידוק בהרשעת התאגיד עצמו".

"בני אדם נפגעים מנזק תדמיתי, לא ארגון"

לפי פסק הדין, "התגובה הציבורית למעשה ולנשוא ההרשעה והסטיגמה היא, לעתים קרובות, ענישה בעלת משמעות קשה ויעילה במידה רבה יותר מהסנקציה שהטיל הגורם השלטוני על מפר החוק. כאשר התנהגות עבריינית נודעת לציבור הרחב, מתרחקת החברה מהעבריין, לעתים אף תוך העדפת חלופות לקשר עם הגורם שמחירן הכלכלי יקר יותר".

"אלא", כותב השופט שפירא, "שספק אם עקרונות אלו, שנקבעו כלפי נאשמים בשר ודם, נכונים גם לתאגידים המעורבים בביצוע עבירה. כי הרי נמל חיפה לא יושפע מההרשעה בדומה לנאשמים בשר ודם. הוא כבר משרת בחיל הים, הוא לא יתמודד בבחירות. הוא גם ימשיך, כך או כך, בייעודו העיקרי — שירות למען הציבור". לכן, ההרשעה כדאית רק בכל הנוגע לממלאי התפקידים שכשלו — הם אלה שבפועל יגרמו לתאגיד להקפיד בהתנהגותו.

מכאן, קורא השופט לשנות את תופעת הרשעת התאגידים תוך הימנעות מהרשעתם של בעלי התפקיד. לפי השופט שפירא, הדבר בעייתי אף יותר כשזה נעשה בתאגיד ציבורי או בחברה ממשלתית, שבה בעלי המניות הם הציבור או המדינה. "במקרה שבפנינו", נכתב בפסק הדין, "אם יורשע התאגיד של נמל חיפה, המנהלים שהתרשלו מסירים מעליהם את כתם ההרשעה וייתכן שבעתיד אף יקודמו לתפקיד בכיר אחר. והתאגיד — ודרכו המדינה והציבור — יהיו היחידים המשלמים את מחיר מחדלם של ממלאי התפקידים".

השופטת טאובר הצטרפה לעמדתו של שפירא והעירה כי ייתכן שיש תועלת גבוהה יותר בסנקציות מינהליות, כמו אכיפה מינהלית שקיימת בשוק ההון בישראל, מאשר נקיטת הליכים פליליים "שאף אם הם משיגים את מטרתם, עדיין אין בהם כדי לאיין את ההשפעה השלילית הפוטנציאלית על הציבור בכללו".