המדינה בטוחה בניצחונה, נתניהו לא יגיע לבג"ץ הגז

תשובת המדינה לעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד מתווה הגז משתרעת על פני כ־150 עמודים. בהקבלה למאגרים, מדובר בלווייתן - מאגר תשובות ענק שנועד להשביע ארבע עתירות שטיווחו טיעונים מן הגורן ומן היקב. השפע הזה אפשר למדינה "להטביע" את בית המשפט בתיאורי המתווה וגם בשורה תחתונה שמתריעה בפני השופטים: מדובר כאן בעניין מדיני־כלכלי־חברתי שאין זה ממנהגו של בית המשפט להתערב. אלו הטיעונים העיקריים של המדינה.

בנימין נתניהו ראש הממשלה צילום: בלומברג

1. העותרים והמדינה בעצם באותו צד של המתרס

הטיעון הזה מחבק את העותרים. הם והמדינה רוצים בעצם אותו הדבר: פיתוחו של משק הגז הטבעי בישראל. הוויכוח הוא על הדרך. העותרים מעדיפים את אכיפת דיני ההגבלים באופן דווקני, בבחינת "ייקוב הדין את ההר" — פירוק מיידי של המונופול. והמדינה שואלת: כמה זמן יארך התהליך לאור התנגדותן הצפויה של דלק ונובל אנרג'י? מה סיכויי ההליך המשפטי? כיצד ישפיע הדבר על יכולת המדינה למשוך אליה משקיעים אחרים? וכיצד זה ישפיע על תדמיתה הרגולטורית של המדינה במישור הבינלאומי? ובנוסף, חלופת העותרים, נטען, לא תבטיח את קיומו של משק גז טבעי תחרותי, ועלולה להותיר אותנו עם מאגר מונופוליסטי אחד: תמר. המסר של המדינה לבית המשפט הוא שהוויכוח האמיתי הוא לא משפטי אלא בין שתי חלופות, ולכן יש לקבל את שלה. היא לא אידיאלית, אך האופטימלית.

2. אין לבג"ץ סיבה להתערב בכך

שני הצדדים, המדינה והעותרים, פסעו במשעול המשותף עד שהגיעו לצומת דרכים — ייקוב הדין או המתווה הנוכחי. "צומת דרכים זה", נכתב בתשובת המדינה, "צומת מובהק הוא של מדיניות מדינית־ביטחונית, כלכלית וחברתית, ובמסגרתו שמור לממשלה שיקול דעת רחב. לפי ההלכה הפסוקה, רק במקרים נדירים ימצא בית המשפט להתערב בהחלטות מדיניות בנושאים שכאלה. המקרה שלפנינו אינו בא בקהלם של מקרים נדירים אלו". כאן המסר לבית המשפט ברור: אין עילה להתערב בהחלטת הממשלה. לא מדובר בשאלה של זכויות אדם או הפרת חוק. וזו הנקודה החזקה של המדינה, שפונה אל הריסון והאיפוק שנוהג בג"ץ בהתערבות בהחלטות שעיקרן מדיניות.

3. סעיף 52 הופעל כדין על יסוד שיקולי חוץ וביטחון

פרשנות המדינה לעקיפת הממונה על הגבלים עסקיים שונה לחלוטין משל העותרות. לשיטתה, לא מדובר בעקיפה, אלא בסמכות שר הכלכלה לאזן בעת הצורך בין שיקולי תחרות לשיקולי חוץ וביטחון. ועתה נוצר הצורך. שיקולי החוץ והביטחון שנמסרו הם של המל"ל ומשרד החוץ. למדינה יש תחמושת נוספת — החלטת קבינט מ־2013 וחוות דעת מסווגות של צה"ל ומשרד הביטחון שיוגשו לבית המשפט, במעמד צד אחד, אם יבקש. כלומר לעותרים לא תהיה יכולת אמיתית לאתגר אותן.

המדינה מגייסת, פעמיים בתשובתה, את הציטוט ממכתב הפרישה של הממונה על הגבלים דיויד גילה: "מדובר בנושא שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת שאינן קשורות לתחרות, כגון יחסי חוץ וביטחון ועצמאות אנרגטית. אינני חושב שראוי ונכון שרגולטור שמופקד על התחרות יבצע צעדים חד־צדדיים אל מול התנגדות גורפת של משרדי הממשלה האחרים, וללא כל גיבוי מצדם". כלומר גילה עצמו מודה שאסדרת משק הגז חורגת משיקולי התחרות שעליהם הוא מופקד.

4. היציבות הרגולטורית: בסמכות המדינה

פרק נרחב השקיעה המדינה בהגנה על היציבות הרגולטורית לעשר שנים שהובטחה לחברות במסגרת המתווה. למדינה תשובות רבות: החל בסמכות לקבלת החלטות ארוכות טווח, דרך הנימוק שמהבטחה מינהלית ניתן להשתחרר מטעמים של שינוי נסיבות ואינטרס ציבורי; וכלה באינטרס של המדינה ביציבות הנחוצה כדי להבטיח את השקעות מיליארדי הדולרים הנחוצים לפיתוח לווייתן. בנוסף, מתארת התשובה את מעמדה הנמוך של ישראל במדדים הבינלאומיים בפרמטרים של סיכון גיאו־פוליטי, קדושת החוזה, נטל רגולטורי ותנודתיות של מדיניות ממשלתית. בשקלול כל אלה ישראל במקום ה־45 בעולם. "אל מול מוניטין שלילי זה פסקת היציבות הרגולטורית מבקשת להתמודד", נטען, "המדינה זוכה לדירוג שמקביל לדירוגן של מדינות העולם השלישי בכל הקשור לאי־יציבות רגולטורית, הרחק מהדירוג של כל אחת ממדינות אירופה".

5. הקייס של המדינה טוב יותר מזה של העותרים

לתשובת המדינה יש שני רבדים: טענות סף וטענות לגופו של עניין. טענות הסף הן טענות לשלילת התערבות בית המשפט בעניינים מורכבים של כלכלה־חוץ־ביטחון שאינם מתאימים לביקורת שיפוטית. הטענות לגופו של עניין — זה המתווה הכי טוב שניתן היה להשיג ולעותרות אין פתרון יותר טוב, לכן יש לדחות את העתירות. במבט־על, סיכויי המדינה טובים יותר. סיכויי העותרות יגדלו ככל שבית המשפט יעמיק בבדיקת הפעלת הסמכות לפי סעיף 52. אם יבקש לרדת לעומק כנותם ותוכנם של שיקולי החוץ והביטחון; אם יבדוק מתי בדיוק הוכנה התשתית העובדתית והניתוחית לשיקולים אלה — לפני או אחרי ההחלטה להפעיל את הסעיף. ספק אם בג"ץ של אהרן ברק ודורית ביניש היה נכנס לזה. קל וחומר בג"ץ הנוכחי.

6. ובסוף נסתפק בשטייניץ כמצהיר הבכיר

התצהירים מטעם המדינה הוגשו לבית המשפט כמה שעות לאחר הגשת התשובה. בג"ץ דרש "מצהיר בכיר" והתכוון לשר הכלכלה בלי לציין את השם המפורש. בסוף התברר שנתניהו לא אמיץ דיו להתייצב בבג"ץ ושלח את יובל שטייניץ. זו עוד אינדיקציה לכך שהמדינה בטוחה בניצחונה, אחרת לא היתה לוקחת את הסיכון באי־התייצבות שר הכלכלה.

דלק משיבה אש: "אף אחד לא חמק מזעם העותרים נגד המתווה"

"אף גורם לא הצליח לחמוק מזעמם של העותרים. לא הגורמים הממשלתיים ש'נכנעו' לבעלי החזקות; וכמובן בעלי החזקות, שעצם קיומן במשק הוא־הוא בעיני העותרים החטא הקדמון של משק הגז הטבעי בישראל", כך סיכמה קבוצת דלק את 70 עמודי התגובה שלה לעתירות שהוגשו נגד מתווה הגז לבג"ץ. לעומת דלק, נובל אנרג'י הגישה תגובה בת שלושה עמודים בלבד.

בתגובתה דלק תקפה את העותרים וטענה כי העתירה, שמטרתה לקעקע את ההחלטות הריבוניות של הממשלה, הוגשה "על בסיס מציאות מדומה שיצרו, המבוססת על ניתוח גיאו־פוליטי עצמאי של העותרים, שביסודו מדיניות חוץ וביטחון אלטרנטיבית לזו של ממשלת ישראל". לדברי דלק, "לשיטתן של העתירות נדמה כי שר הכלכלה יהא רשאי לשקול להפעיל את סעיף 52 רק אם צבאות של חייזרים יתקפו את מדינת ישראל והיא תהיה בסכנת הכחדה".

מבחינה עניינית, דלק פרסה בתגובתה את תלאותיה: רכבת ההרים הרגולטורית שהובילה למתווה הגז, והשלכותיה ההרסניות על פיתוח מאגר לווייתן. דלק הדגישה כי המתווה אינו מיטיב עמה, בניגוד לטענת העותרים, שכן הוא "פוגע בזכויות יסוד, ובכלל זאת בזכויות קנייניות" כשהוא מחייב אותה למכור את מאגרי הגז הקטנים כריש ותנין. כמו כן דלק מביאה כהוכחה לפגיעה בה את החוזה למכירת גז מלווייתן לרשות הפלסטינית, שנחתם בינואר 2014 ובוטל במרץ 2015 "עקב אי־קבלת אישורים רגולטוריים".

ליאור גוטמן