אנחל גורייה? דפני ליף
הכניסה של ישראל לארגון המדינות המפותחות היא עניין דיפלומטי שמאפשר הרבה ליטוף לאגו. אבל שינויים בכלכלה יבואו בגלל לחץ של ישראלים מיוזעים שנמאס להם, ולא מכלכלנים מערביים בחליפות מנומסות
אבל, הזהירו אז כלכלני הארגון, לא לעולם חוסן. בישראל, הם ציינו, הליכי התכנון ארוכים ומתישים, הזמן לקבל היתר בנייה אורך 150 יום - המיקום השלישי מהסוף - ושוק השכירות הוא ג'ונגל פרוע ללא שום פיקוח ובקרה מצד הרשויות. והיום? במקרה הטוב אפשר להוציא היתר בנייה ב־90 יום, אבל זה יכול לקחת שנה. הליכי התכנון לא התקצרו מאוד, והניסיונות לשלוט בשוק השכירות טורפדו. לא שכלום לא קרה: נחתמו הסכמי גג עם הרשויות המקומיות, היצע הקרקעות הוגדל והוקמו גופים לזירוז הליכי התכנון.
אפשר להתווכח אם התוכניות של שר האוצר משה כחלון יורידו את מחירי הדירות ואם הן קשורות לבעיות שמנה ה־OECD. אבל ברור שהפיכתה של בעיית הדיור למרכז הפעילות הממשלתית לא קרתה בגלל מזכ"ל ה־OECD אנחל גורייה והחליפה שלו, אלא בגלל דפני ליף והאוהלים שלה. אחרי הכל, גורייה ופמלייתו לא מצביעים בישראל. וזו, בתמצית, התשובה לשאלה מה יצא לנו מהצטרפות ישראל לארגון המדינות המפותחות.
מימין: מזכ"ל ה OECD אנחל גורייה, השר להגנת הסביבה אבי גבאי ושגריר ישראל ל-OECD כרמל שאמה הכהן צילום: אלכס קולומויסקי
זו פוליטיקה, לא כלכלה
אנחנו לא זקוקים ל־OECD כדי לקבל מבט על המשק הישראלי. בנק ישראל, האוניברסיטאות, כלכלן האוצר, מכוני מחקר ומבקר המדינה עושים זאת כל הזמן. הדו"חות של כלכלני הארגון לא הכרחיים להתקדמותו של המשק.
האם מישהו חושב שאם ה־OECD יחזור בדו"חותיו על כך שצריך לחייב את בתי הספר החרדיים ללמד מקצועות ליבה, הפוליטיקאים יעשו זאת? ומה עם התזכורת התכופה שמציבה את ישראל בתחתית מדינות המערב בעוני ובאי־שוויון? ומה בנוגע לפריון של העובד הישראלי שקטן ב־12% מהממוצע ב־OECD? חמש שנים שהדו"חות מציינים זאת, וקברניטי המשק לא זזים. כדי להשתפר אין צורך ב־OECD, אלא בלחץ על הפוליטיקאים.
מה בכל זאת קיבלנו מה־OECD? הרבה ליטוף לאגו וסוג מסוים של תו איכות למשק הישראלי, יכולת השפעה מסוימת על כיווני העשייה של הארגון, ואת האפשרות של עוד נציגים של משרדי החוץ, האוצר והכלכלה לחיות בפריז במסגרת המשלחת הישראלית לארגון. ככל הנראה, המשמעות המדינית של השתתפותנו בארגון גדולה מזו הכלכלית. הרי ההצטרפות ל־OECD היא גם סיפור של פוליטיקה.
הנס הישראלי הוא זמני
ובכל זאת, כמה מילים טובות. ה־OECD מדגיש את החוזק של המשק הישראלי, עם קצב צמיחה גבוה יחסית, מדיניות תקציבית שמכוונת להורדת החוב והגירעון ומדיניות מרחיבה - אך לא מדי - מצד בנק ישראל. בצדק מציינים בארגון את השקט היחסי שבו עברה ישראל את המשבר הכלכלי העולמי. רק אתמול פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ששיעור האבטלה בישראל ירד גם בדצמבר ל־5.2%.
איך כל זה מסתדר עם האמירות הקשות של כלכלני הארגון על רמת החינוך, הפערים החברתיים, הפריון הנמוך והמחסור בתשתיות תחבורה? אפשרות אחת היא שלו היינו פותרים את כל הבעיות האלה, מצבנו לא היה סתם טוב, אלא מצוין. אפשרות שנייה, וכנראה נכונה מזו, היא שמצבנו היום טוב למרות הבעיות הללו, והצמיחה והשגשוג הנוכחיים הם תוצאה של הישגי הדורות הקודמים, שלאט לאט הולכים ומתכלים. לכן, אם לא נעשה משהו במהרה - כל אותן בעיות יקשו על המשך הצמיחה של המשק.
משפט מפתח מהדו"ח מאשש את האפשרות השנייה: "הגבלת הגידול בהוצאות הממשלה, כחלק מהאסטרטגיה של הפחתת החוב הציבורי, פירושה שחלקה של ההוצאה האזרחית מתוך התוצר יילך ויצטמצם, מה שיגביל את האפשרות לממן פרויקטים לרווחת הציבור". במילים אחרות, ב־OECD אומרים שממשלת ישראל לא יכולה גם להוריד את החוב הממשלתי, גם להשקיע ברכבות, בחינוך, בבריאות וברווחה, גם לממן את הצבא הכי חזק במזרח התיכון וגם לעשות את כל זה במיסוי נמוך יותר מבמדינות המערב.
משהו מהרביעייה הזאת יהיה חייב להשתנות, וב־OECD אומרים בבירור שהמיסוי חייב לעלות, למשל באמצעות החלת מע"מ על פירות וירקות, הטלת מס על פחם ועוד. כל אלו, עם העברת תקציבים ממערכת הביטחון, צריכים להיות מופנים להגדלת ההוצאה האזרחית. אבל כדי שזה יקרה, דו"ח לא יעזור - רק לחץ מהציבור.
