שופטי בג"ץ יבחנו היטב את הפעלת הסמכות של המדינה במתווה הגז

הישורת האחרונה באמת קרקס מתווה הגז הגיע לדיון בבג"ץ פוליטיקאים, עותרים, משיבים ומפגינים - כולם הגיעו לירושלים כדי לנסות ולהשפיע על ההצגה הכי טובה בעיר. אפילו נתניהו החליט שבא לו להשתתף, אבל ראשית הוא ייאלץ להסתפק בתצהיר ליאור גוטמן, תגובה אחת לכתבה המלאה 

בג"ץ הגז הוא אחד מהבג"צים מסדר גודל כזה, שמשמעותם הציבורית לא נופלת ואף עולה על זו המשפטית, והשופטים נדרשים ליישב בין שני יעדים סותרים - להחליט כמה שיותר מהר, אבל גם לעשות זאת בהעמקה וברצינות. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין הבהיר בתחילת הדיון את העדיפות שתינתן למהירות.

ראשית, הוא הציע לנהל את הדיון כאילו הוצא צו על תנאי, כדי שניתן יהיה לשמוע כבר אתמול את מרבית הטיעונים ולא לגרור את הסיפור חודשים. שנית, הוא הגביל את המסגרת לשני הטיעונים העיקריים שעלו בעתירות: הפעלת סמכות שר הכלכלה לעקוף את הממונה לפי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, וסמכות הממשלה להבטיח לחברות הגז יציבות רגולטורית לעשר שנים.

הדיון בבג"ץ בנושא מתווה הגז צילום: ליאור גוטמן

בא כוח המדינה עו"ד ענר הלמן, שסירב בתחילה להסכים לצו על תנאי, נשלח על ידי השופטים להתייעצות. "תצאו, תתייעצו ותחזרו עם תשובה חיובית", הציע רובינשטיין. הלמן חזר אחרי חצי שעה, הסכים, אבל הציב תנאים, בהם מתן ההזדמנות לבנימין נתניהו לומר את דברו. אף שבג"ץ ביקש מלכתחילה ש"מצהיר בכיר" יתייצב לדיון, העדיפה המדינה לשלוח את שר האנרגיה יובל שטייניץ ולא את שר הכלכלה שהפעיל את סמכותו לפי סעיף 52, ולכן הוא גם המצהיר האולטימטיבי, במיוחד לנוכח ריבוי הפונקציות הרלבנטיות שלו - גם שר הכלכלה, גם שר החוץ, גם ראש הממשלה וגם האחראי על המועצה הלאומית לכלכלה. רובינשטיין תפס את השור בקרניו: שיגיש תצהיר עד יום שני הקרוב ונשמע אותו בישיבה הבאה.

הסדקים בפני הפוקר

השופטים השתדלו לשמור על פוקר פייס והקפידו להימנע מהערות שיאפשרו לנבא את החלטתם. מדי פעם ברחו להם כאלה. השופט נועם סולברג העיר ש"שיקולי החוץ והביטחון לא עלו לראשונה בוועדת הכלכלה" (שלאחר ההיוועצות עמה הופעל 52); השופט סלים ג'ובראן שאל "מדוע לא חיכו לממונה חדש שיחווה את דעתו ומיהרו להפעיל את הסעיף?"; והשופטת אסתר חיות תהתה "מדוע הממונה החדש על הגבלים לא חתם על צו מוסכם במקום הפטור?".

לעניין זה השיב עו"ד אורי שוורץ, הממונה בפועל על הגבלים עסקיים שהחליף את דיויד גילה הסרבן ונמנה עם המצהירים שהתייצבו אתמול מטעם המדינה. "האם נכון שרגולטור בודד יהיה שחקן וטו?", עקץ שוורץ את גילה, והוסיף: "כשיש שיקולי חוץ וביטחון, חובתה של הממשלה לעשות שימוש בסמכותה, כי מדובר לא במתווה אלא בהסדרה רגולטורית של משק הגז. אי אפשר להוציא ממנה רק את החלק התחרותי ולהעבירו לצו מוסכם".

עו"ד דפנה הולץ־לכנר, ב"כ מרצ, טענה שהמדינה נשאה לשווא את שם הביטחון כשכיבסה אותו לתוך "ביטחון, לרבות ביטחון אנרגטי". "מחר", טענה, "תרצה המדינה להכשיר מונופול בתחום המזון, אז היא תפעיל את סעיף 52 ותטען 'ביטחון, לרבות ביטחון תזונתי'". השופט רובינשטיין החליט להעמיק בנקודה זו וביקש מהמדינה את כל חוות הדעת הביטחוניות החסויות שהוכנו על ידי משרד הביטחון, צה"ל והמל"ל וגם את חוות הדעת של משרד עורכי דין אמריקאי שלבקשת משרד המשפטים הכין חוות דעת על הנזקים הצפויים מגרירת המדינה בידי החברות לבוררות בינלאומית.

בא כוח דלק עו"ד רובי בכר נקט תרגיל מבריק כשציטט בהרחבה מפסק הדין של השופט ג'ובראן בעניין יצוא הגז, שבו קבע כי מדובר בנושא "גיאו־פוליטי, בעל חשיבות אסטרטגית". אז הרחיב ג'ובראן בחשיבות הגז כדי להכשיר את הסדרתו בחקיקת הכנסת, זאת בדעת מיעוט נגד הממשלה והחברות. גם אתמול "נחשד" ג'ובראן כמועמד לפסוק נגדן, ובכר ביקש להזכיר לו - אם הגז כל כך חשוב כדי להסדירו בחוק, אז הוא מספיק חשוב גם להכיל שיקולי חוץ וביטחון.

לעניין היציבות העיר רובינשטיין: "העולם מסביבנו לא מצטיין ביציבות יתר, איך זה מתיישב עם סעיף היציבות?". הלמן הסביר שהעולם גם לא מלא בחברות בינלאומיות ש"שועטות לכאן". והוא המשך: "יש מעט חברות שיודעות להוציא גז טבעי ממים עמוקים. רצו שנובל תצא גם מתמר, ואז מי היה מפעיל את המאגר? מדינת ישראל על שלל מהנדסיה ומומחיה להפקת גז?". הלמן ציין שהיציבות הובטחה רק לשלוש נקודות שבהן המדינה ממילא כבר חוללה שינויים מפליגים כמו הכפלת המיסוי, הגבלת היצוא וכפיית החברות למכור מאגרים, ולכן הגיעה זמן לרגיעה, שבלעדיה לא יגיעו משקיעים,

ובלעדיה יתקשו החברות להתחייב להחזר המיליארדים שעליהן לגייס כדי לפתח את לווייתן.

האסטרטגיה: מתן דגשים שונים

האסטרטגיה המשפטית של הצדדים משכה לכיוונים שונים. העותרים הדגישו את שאלת סמכות הממשלה להפעיל את סעיף 52 ולהתחייב על היציבות הרגולטורית. המדינה משכה את טיעונה לכיוון הסבירות. לפי הלמן, יש לממשלה סמכות לקבל את ההחלטות שקיבלה והשאלה היא הסבירות. ההבדל בעמדות ברור. אם השופטים יקבלו את טענת היעדר הסמכות, המתווה ייפסל, אבל אם הם יכשירו את הסמכות, קשה להניח שיקבעו כי היא הופעלה בחוסר סבירות קיצוני.

ועניין זה משיק לשתי הקומות השונות שבהן מתנהל הדיון. בקומה העליונה שוכנת שאלת התערבות בג"ץ בסוגיה של מדיניות "רב־קודקודית" שמשלבת כלכלה, חברה, חוץ וביטחון, שאינה נוגעת לזכויות אדם, אלא לאיזון בין אינטרסים ציבוריים. בקומה מתחתיה נידונות הדרכים שבהן הפעילה המדינה את סמכותה. אם יימצאו ליקויים בהפעלת הסמכות, עליהם להיות כה מהותיים ומובהקים, כדי שניתן יהיה להפיל את הקומה העליונה ולבטל את החלטת הממשלה. שופטי בג"ץ מתכוונים לבחון ברצינות את הפעלת הסמכות, כדי שהחלטתם תהיה מנומקת היטב.