"המזל שלכם זה שבדור שלכם היה אחד שקראו לו חיים כץ"

במידה רבה אפשר להאמין לו. זה לא שהפוליטיקאי הממולח והדעתן — מעין "צבר" אולטימטיבי, בן לניצולי שואה, בוטה בסגנונו ובהתבטאויותיו עד כדי הבכת יועציו ("הם שומרים עליי שלא אצא פרא") — שינה את עורו ונהפך לפתע לעובדת סוציאלית עדינה. כץ פשוט החליט לרתום את כוח הבולדוזר שלו לטובת השכבות החלשות בחברה, לדבריו כדי להילחם למען כולנו כמו שעשה בעבר למען עובדי התעשייה האווירית.

חיים כץ. "אמא שלי תמיד אמרה: 'יש מצליחים ויש מסבירים. מי שמצליח לא צריך להסביר'. אני לא רוצה להיות בצד המסביר" צילום: עמית שעל

"תאמינו לי, אף אחד לא נלחם לקבל את תיק הרווחה עד שאני הגעתי", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "הציעו לי את תיק התיירות, התרבות והספורט, מדע וחלל, אפילו הציעו לי את השר לתעשיות ביטחוניות. אבל אני רואה את הייעוד שלי כמי שיכול לעזור לאנשים. זאת הפילנתרופיה שלי. לי יש מספיק, ועכשיו אני רוצה לתת את היכולות שלי לאלה שלא יכולים".

על יכולותיו של כץ להשיג את מטרותיו אי אפשר לחלוק. לא לחינם הודבק לו בעבר בתקשורת הביטוי "חיים יסדר". לכן אין זה מפתיע שהוא הצליח להגדיל משמעותית, בחצי מיליארד שקל, את תקציב משרד הרווחה ל־2016. עוד קודם לכן, כיו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, היה כץ לא פעם המחסום האחרון בפני ניסיונות הממשלה להצניח תוכניות אנטי־חברתיות כמו חידוש תוכנית ויסקונסין או העלאת גיל הפרישה לנשים מ־62 ל־64.

הדמות שלו מורכבת. פוליטיקאי עשיר, מהעשירים שצמחו לנו כאן בעשורים האחרונים, שחרת על דגלו דווקא את הדאגה לנזקקים ולחלשים ביותר בחברה. ראיית העולם שלו צבועה בצבעי שחור ולבן, חוקי ולא חוקי. דילמות של ראוי ולא ראוי הן לחלשים. כל עוד החוק מאפשר לו לעשות משהו, אין בכך בעיניו כל בעיה. אם החוק מאפשר להיות גם יו"ר ועד עובדים וגם חבר כנסת, למה לא? אם החוק מאפשר להביא עובדים באוטובוסים להצביע עבורו בפריימריז, הוא מסרב להודות שיש בכך בעייתיות כלשהי. גישה זו שירתה אותו היטב במשך השנים בהשגת המטרות שהציב לעצמו, האישיות והציבוריות כאחד.

"אמא שלי תמיד אמרה: יש מצליחים ויש מסבירים. מי שמצליח לא צריך להסביר", הוא אומר. "אני לא רוצה להיות בצד המסביר. אני איש של עשייה, של ירידה לפרטים כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אחרי שש שנים בוועדת העבודה והרווחה, אחרי שחוקקתי 180 חוקים, אני רוצה לוודא שיהיו תקנות כדי לבצע חוקים שחוקקתי. בשביל זה נבחרתי".

כץ בהפגנת גמלאים נגד קיצוץ בפנסיה שלהם, 2012. "אני קבעתי את נוסחאות החישוב של הפנסיות. אחוזים, ריביות, הכל. הייתי שם בכל צומת ובכל רגע" צילום: אוראל כהן

"כל מי שהלך היו לכך סיבות"

את הגישה הזאת הביא עמו כץ למשרד הרווחה. מבחינתו הוא הקובע, הוא המנהל שבא לזעזע את המשרד העייף — ומי שלא אוהב את זה שלא יישאר. בינתיים סירב כץ להאריך את הקדנציה של שבעה עובדים בכירים במשרד, לא כולל המנכ"ל יוסי סילמן שהתפוטר.

הוא הספיק להתחבב על ועד העובדים לאחר שהשיג תוספות שכר לעובדים בדרגים הנמוכים ("אם הייתי מתמודד על ראשות הוועד במשרד הרווחה, הייתי מקבל 90% מהקולות"), אבל מבקריו טוענים שהדאגה שלו לעובדי המשרד על חשבון הפקידות הבכירה והוותיקה תרחיק אותה ממנו ותגרום לאיבוד ידע רב במשרד שגם כך קשה לנהל אותו. לדבריהם, בסופו של דבר יקרה במשרד הרווחה מה שקרה ליאיר לפיד במשרד האוצר כאשר הפסיקו הפקידים, שעליהם נשענת יכולתו של שר לתפקיד, לשתף איתו פעולה.

כץ הודף את הביקורת. "כל מי שהלך יש לכך סיבות טובות", הוא אומר. "מי שהגיע לפרקו, מי שלא מתפקד, אני מוציא אותו. לנהל משרד ממשלתי זה מבחינתי כמו עסק פרטי שלי, וכשאתה בעסק שלך אתה רוצה תוצאות".

אורי יוגב. "בושה למדינה, זו בדיחה רעה"

תגדיר תוצאות.

"כמה שיותר עזרה לכמה שיותר אנשים. אם לפגוע ראש יש מקום עבודה במפעל מוגן — זו הצלחה שלי. תראו מה עשיתי עם האוטיסטים. הגדלתי את תקני העובדים הסוציאליים שמטפלים בהם משבעה ל־107, והוספתי 360 מקומות במעונות לאוטיסטים. כך המשפחות יכולות לחיות כשהן רואות את הילד שלהן מסודר. אם אצליח להאריך את הגיל שבו מטפלים בילדות בסיכון מ־18 לגיל 24 זו תהיה הצלחה גם, כי בגיל 18 חוץ מלרדת לכביש אין לה מה לעשות".

בכוונה אתה לא מזכיר את שיעורי העוני?

"רוב השינוי במספר העניים לא תלוי בי. העלאת שכר המינימום תוציא 50־80 אלף איש מקו העוני, ולי אין קשר לזה. החלק שיש לי בכל זאת הוא, לדוגמה, בהכנסה למעגל העבודה של חד־הוריות, שמקבלות הבטחת הכנסה או מזונות מהביטוח הלאומי. כיום יש 40 אלף נשים כאלה בישראל, ומתוכן בערך 23 אלף לא עובדות, בין השאר כי על כל שקל שהן ירוויחו מעל 4,150 שקל בחודש יורידו להן 60% מס מקצבת הביטוח הלאומי. עד סוף המושב אני מקווה להגיש תזכיר חוק להורדת המס הזה קודם ל־27% ואחר כך ל־18%. אם בזכות זה אכניס 10,000 נשים חד־הוריות למעגל העבודה, אז וואלה, הוצאנו עשרת אלפים איש ממעגל העוני".

בזמנו התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו לשיעורי העוני ואמר שבניכוי חרדים וערבים מצבנו מצוין. אתה גם חושב ככה?

"אני לא מנכה ולא מדיר אף אחד. אני אחראי על הרווחה של כולם. הערבים והחרדים לא עניים מבחירה. לפעמים מגיע ערבי ולא רוצים לקלוט אותו לעבודה".

"כך ניצחתי את פקידי האוצר"

החשיבה התכליתית, במספרים, בשינויים נקודתיים, מאפיינת את כץ. היא שירתה אותו היטב ב"בית הספר" שהוא מתגאה שעשה לאוצר במשא ומתן על התקציב לשנה הנוכחית. בין שנמנים עם תומכיו או עם מבקריו, דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: מדובר בסוחר בנשמה.

כץ עם שר הרווחה היוצא מאיר כהן (מימין), מאי 2015. "אני צריך להתנצל שהייתי בן יחיד ואבא שלי הוריש לי שתי דירות?" צילום: בשמת איבי

"כשהתחלנו את המשא ומתן על התקציב", הוא מספר, "מנכ"ל המשרד דאז סילמן אמר לי שהתוספת שהמשרד צריך ל־2016 היא של 1.8 מיליארד שקל. שאלתי את סילמן כמה קיבלנו ב־2015, והוא אמר לי 350 מיליון שקל, ובשנה שלפניה גם 350 מיליון שקל. הלכתי לעוזרים שלי ואמרתי צאו לתקשורת ותגידו שאנחנו צריכים 3,287,359,000 שקל. קבעתי פגישה עם האוצר שבוע אחר כך. הרפרנטים של האוצר ישבו מולי והסתלבטו עליי. אמרתי להם קחו את פירוט התקציב וניפגש בעוד שבוע. הם חזרו אליי ואמרו, נכון, אתה צריך 3 מיליארד שקל. אמרתי להם שאני לא מכיר דבר כזה, אני צריך 3,287,359,000 שקל, והם אמרו, נכון, אבל אין לנו כסף. ובכל זאת קיבלתי מיליארד שקל (בהשוואה לתקציב 2014). איך?

"רציתי, לדוגמה, 92 מיליון שקל תוספת לילדים בסיכון. בשביל לקבל את זה לא ביקשתי 200 מיליון ואז כאילו התפשרתי, אלא ביקשתי 92 מיליון, אבל חילקתי את הסכום ב־365 ימים ואז ב־341 אלף ילדים בסיכון שיש לנו כיום, ויצא 6.14 שקל ליום. אמרתי לאוצר, אני אצא לתקשורת ואשאל אם האוצר רוצה לקחת סיכון להוריד ילדה לזנות בשביל תוספת של 6 שקלים ו־14 אגורות? כל התקציב שלי היה בנוי ככה, בשקלים ליום, וככה ניצחתי. כשהם אמרו לי שאין כסף, אמרתי להם תחזרו אליי עם איזה שורות אתם מוחקים ולמי אתם לא נותנים, ואני אצא לתקשורת ואגיד שבגללכם ילדות יורדות לזנות או זקנים הולכים לחפש אוכל בפחים. שיחקתי אותה. בסוף קיבלתי מהאוצר מיליארד שקל, לא כולל חצי מיליארד שקל השלמת הכנסה לגמלאים. ולהגיד לכם את האמת? אם היו נותנים לי כפול, לא הייתי יכול להכיל את זה. אי אפשר להגדיל בבת אחת יותר מדי את מספר המיטות, לדוגמה, כי אין לי יכולות לבצע את זה, והאוצר הרי תוקע במכרזים וכדומה, וכל מה שאני לא מבצע חוזר לאוצר בסוף שנה".

"זה רק נראה כמו פנסיה"

הבעיה הגדולה ביותר שניצבת כיום לפתחו של שר הרווחה היא הבור האדיר שנפער בקופת הביטוח הלאומי, המהווה איום ישיר על בני ה־30–40 של היום. על פי התחזיות, המוסד החשוב ביותר לביטחון הסוציאלי של כל אזרחי ישראל יתחיל "לאכול את חסכונותיו" ב־2024, עד שבעוד 20 שנה ייגמר לו הכסף לשלם קצבאות ברמה הנוכחית. כשכץ נדרש לסוגיה הוא מגדיר את דור בני ה־40 ומטה במילה אחת: "מסכנים".

דורית סלינגר צילום: עמית שאבי

במילים אחרות, הגורל שלנו הוא להזדקן בעוני?

"כן. אם אני ואנשים כמוני לא ניצור לילדים החכמים של היום, לכל ההייטקיסטים האלה, אפשרות להזדקן בכבוד מהצבירה שצברו כל החיים שלהם, אז הם יהיו עניים. המזל שלכם, לא נעים לי להגיד, זה שבדור שלכם היה אחד שקראו לו חיים כץ. ההורים שלכם צריכים בכל בוקר ללכת לבית הכנסת להגיד 'הגומל' שהייתי פה ושמרתי לכם על הפנסיה שלכם. אני לא מדבר על עובדי התעשייה האווירית, אלא על כל העובדים בישראל. אני קבעתי את נוסחאות החישוב של הפנסיות, אני הייתי שם וקבעתי הכל בפנסיה של מדינת ישראל. אחוזים, נוסחאות, ריביות, הכל. מי שיגיד שזה בזכותו זה לא נכון. הייתי שם בכל צומת ובכל רגע".

מה הבעיה של כל מי שנכנס לשוק העבודה מינואר 1995?

"היום אתם חוסכים כסף ואין לכם פנסיה. מה שיש לכם זו תוכנית חיסכון ארוכת טווח, שבה אתם לא יודעים עם מה תיפגשו כשתצאו לפנסיה. בעבר ידענו שאפשר להגיע אחרי 35 שנות עבודה לקצבה בגובה 70% מהשכר הקובע, וידעת לחשב בערך מה יש לך. היום אתה רק חוסך כסף".

מה אתה מציע?

"בטח לא את התוכנית הצ'יליאנית של הממונה על שוק ההון דורית סלינגר (שבה תמהיל החיסכון נקבע על ידי גיל החוסך). זה צעד אחורה. צריך פשוט להעלות את אחוז האג"ח המיועדות שמנפיקה הממשלה לקרנות הפנסיה. זה ייתן בסיס איתן, מסודר. היום מבטיחים לבן 20 שכשהוא יהיה בן 40 הוא יקבל אג"ח, אבל איזה ערובות יש לך? כמה פעמים בעבר כבר הבטיחו משהו בפנסיה ושינו באמצע הדרך? ב־2003 אמרו 70% אג"ח ו־30% שוק הון ואחרי חמש שנים הפכו את זה, והיום זה 30% אג"ח. צריך לעגן בחקיקה עם רוב מיוחס תוכנית שתגן על הכסף של העובדים. את אותה קרן פנסיה ואותם הסדרים אבל בחקיקה, כמו בחוק יסוד שמבטיח הכל, גם את המקדמים".

אחד הפתרונות שמציעים גם במשרד האוצר וגם בבנק ישראל כבר שנים ארוכות הוא העלאת גיל הפרישה של נשים מ־62 ל־64, שלמעשה אמור להתחיל אוטומטית מהשנה הבאה, אלא אם שר האוצר יקבע אחרת. כץ היה זה שעצר את הניסיון הקודם להעלאת גיל הפרישה כיו"ר ועדת העבודה ב־2011. היום כל שנותר לו הוא להתנגד למה שהוא רואה כניסיון "שערורייתי" של האוצר. "אין סיבה אמיתית לזה", הוא אומר. "הרי היום בקרנות החדשות הגיל הממוצע הוא 40, כלומר את המאסה של התשלומים לנשים הן יוציאו בעוד 22 שנה. אם מה שרוצים זה לחסוך לביטוח הלאומי קצבאות זקנה ולחזק אותו כלכלית, אז שיגידו, יש לכך דרכים אחרות. לעשות את זה דווקא דרך העלאת גיל הפרישה לנשים? מה הקשר?"

"עוד מהגן הייתי דומיננטי"

כץ מתגורר ביישוב שוהם, נשוי לרותי, גרפיקאית בתעשייה האווירית, ואב לשלושה. הוא נולד ב־1947 בגרמניה להורים ניצולי שואה, שעלו איתו לארץ כשהיה בן שנה וחצי, קודם למעברה בגבעת אולגה ואז לרמת גן, שבה גדל. "ההורים שלי לא הספיקו להיות משכילים. שניהם היו באושוויץ. לאבא נשחטו הורים ושש אחיות, ואמא — אביה נפטר כשהיתה בת ארבע, ואמה וארבעת אחיה נשחטו. הם היו בני 23 כשהמלחמה נגמרה והכירו בברגן בלזן. איזו השכלה הם יכלו לקבל? של הסורבון? הם הגיעו לארץ והיו צריכים להתפרנס. אבא עבד בנגרייה ביפו, ואחר כך פתח חנות של 'אתא' ומכר מכנסי חאקי ואמא עזרה לו.

כץ במשרדי התעשייה האווירית, 2005. "בחופשה ללא תשלום לכאורה עבדתי בארגון העובדים עשרות שעות בחודש" צילום: אביגיל עוזי

"גדלתי לאמא מפנקת ולאב קשוח. הייתי ילד דומיננטי, בכדורגל, בכיתה. אפילו בגן אני זוכר שהגננת נתנה דווקא לי לי לבחור את הרקמה על תיק האוכל. דומיננטיות זה בגנים. מנהיגות זה מאבא שלי".

ב־1953 הקים אביו את "ארגון נכי רדיפות הנאצים", שעסק בהבטחת זכויותיהם של ניצולי השואה בישראל. "הפעם הראשונה שבה סיפר לי על השואה היתה ב־1979, ביום שבו סמיר קונטר רצח בנהריה את בני משפחת הרן. הוא אמר: 'הסתרנו את המתים כדי לקבל עוד קליפות תפוחי אדמה'", מספר כץ. "כשיצחק רבין נסע עם משלחת פרלמנטרית לאושוויץ הוא לקח איתו את אבא שלי. כשבאתי לאסוף אותו משדה התעופה, מצאתי אבא מרוסק. חודש הוא לא הפסיק לבכות, ואמר: 'החזירו אותי אחורה, הרגשתי שעשו לי את זה עוד פעם'.

"כשאדם מת צריך לבקש סליחה אם חטאנו לו, אבל כשאבי מת לפני שנתיים אמרתי: 'אני לא מתנצל על כלום'. כל מה שהיה צריך לדאוג לו, דאגתי. תמיד הוא היה מגולח, נקי, לא לבד, לא במוסד. עם עוזרים ומטפלים באהבה, ללא פצעי לחץ. תמיד ליטפו אותו. הווילה שהוא הוריש לי במרכז רמת גן עדיין עומדת לא מושכרת ולידה האוטו שלו. אפילו קבלה של האוהל שהוא קנה בשלוש לירות כשעלה לארץ למעברה מצאתי שם.

"אמא שלי נפטרה בחטף לפני 11 שנים. בישלה לליל הסדר, הלכה לישון ולא התעוררה. באותו חג אמרתי לילדים שלי, תאכלו לאט, לא תאכלו יותר אוכל של סבתא. הבן שלי לקח את הקניידלך שלה בשקית והוא שומר אותם בפריזר כבר 11 שנה".

"העובדים מבינים מי עוזר"

דרכו של כץ בתעשייה האווירית החלה בסוף שנות השישים כטכנאי אלקטרוניקה. בהמשך קודם להיות מנהל מחלקת חשמל באחד המפעלים, ונבחר ליו"ר ועד ההנדסאים והטכנאים. ב־1993 התמנה למזכיר הארגון הארצי של עובדי התעשייה האווירית, והחל לטפח צבא נאמן של עובדים שיתפקדו עבורו לאן שיידרש — יתרון שינצל היטב בהמשך.

מפגן הכוח המשמעותי הראשון של כץ מחוץ לתע"א היה ב־1998, כשהקים את סיעת "עוז" בהסתדרות עם ראשי ועדים נוספים וזכה להישג מרשים של 15% מהקולות. הישג זה סלל את דרכו לפוליטיקה הארצית, וב־1999 הוא נענה להצעת עמיר פרץ להתמודד כמספר 2 ברשימת "עם אחד" ונבחר לכנסת. בבחירות הבאות, ב־2003, הצטרף לרשימת הליכוד, והגיע בפריימריז למקום ה־37. חקירה שנפתחה נגדו על שפקד לליכוד אלפי עובדי התעשייה האווירית שלא שילמו את דמי ההתפקדות מכיסם אלא באמצעות עמותה שבה שלט, דבר המנוגד לחוק מימון מפלגות, הסתיימה בלא כלום לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז החליט לסגור את התיק בניגוד להמלצת המשטרה. בפריימריז הבאים של הליכוד, ב־2006, כבר הגיע כץ למקום ה־13. ב־2008 זכה לביקורת נוקבת בתקשורת לאחר שעובדי התעשייה האווירית צולמו עולים לאוטובוסים מהעבודה בדרכם אל הקלפי להצביע עבור כץ.

נוסף על הטענות לניצול לרעה של כוחו כיו"ר ועד העובדים של תע"א, בדימויו הציבורי סוחב כץ חטוטרת נוספת כפוליטיקאי אמיד מאוד, חברו של המיליארדר קובי מימון. כץ אמנם הכחיש בעבר שאחזקותיו בישראמקו שוות 50 מיליון שקל אבל אין ספק שמדובר בסכום נכבד, והונו גם אינו מסתכם באחזקות בישראמקו. כץ הוא הבעלים של חמש דירות, ושל חסכונות נוספים שצבר במהלך החיים. את שוויו הכולל הוא אינו מוכן לגלות — וגם לא להתנצל עליו.

מאיפה הדירות?

"מה לעשות שהייתי בן יחיד ואבא שלי הוריש לי שתי דירות? אני צריך להתנצל על זה? לא אתייחס לחשבון הבנק שלי, אני כבר מסודר. באתי לדאוג שהדור שלכם יוכל להזדקן בכבוד, שתוכלו לתת סוכרייה לנכד ולא לקבל ממנו פרוסת לחם".

איך הגעת למצב שבו יש לך יחידות השתתפות בישראמקו? אתה טוען שהכרת את מימון רק שלוש שנים אחרי שהשקעת בישראמקו.

"נכון. לפני שקניתי יחידות השתתפות בישראמקו הם לא קדחו ולא חילקו דיבידנד. מישהו הלך לבית המשפט ותבע אותם, והשופט קבע שעל ישראמקו לחלק בכל שנה דיבידנד מהרווחים שהיא עשתה בשוק ההון. אז קניתי. משום שזו יחידת השתתפות, הדיבידנדים הפטורים ממס והם חילקו 18% מהרווחים בכל שנה. אז אמרתי לעצמי, וואלה, קיבלתי קופת גמל שמחלקת לי בכל שנה 18% דיבידנד מהרווחים נטו, הקופה שלה מלאה ב־600 מיליון שקל והשווי שלה 400 מיליון שקל, אז אני צריך להיות מפגר בשביל לא להשקיע עוד, וכך עשיתי. חבל שלא השקעתי יותר".

מימון לא היחיד. יש לך עוד כמה חברים אמידים. לדוגמה, רפי מאור, יו"ר התעשייה האווירית.

"רפי מאור לא חבר שלי".

אתה לא הבאת אותו לתעשייה האווירית?

"לא. אני העדפתי אותו על אחרים, אבל עד שהוא היה יושב ראש, לא הכרתי את בני ביתו ולא יצאתי איתו לבלות. זה שאורי יוגב, מנהל רשות החברות הממשלתיות, רוצה לפטר אותו רק כי הוא לא פיטר אותי, זה מטורף. כשאתה מסתכל על 30 עמודי השימוע שלו, 15 העמודים הראשונים זה 'למה לא פיטרת את חיים כץ?'".

אז מה אתה אומר, שיוגב מחפש אותך?

"כן, כי הוא חושב שאני חזק ועל הגב שלי הוא יכול להתבלט".

אולי זה מפני שהוא חושב שאתה, כיו"ר ועד חזק, מנעת את ההתייעלות ההכרחית של התעשייה האווירית?

"איזו התייעלות? עד שעזבתי, החברה הרוויחה 100 מיליון דולר בשנה. מהרגע שיוגב נכנס כולם עסוקים בתככים וההנהלה הפסיקה לנהל. מי שמנהל את תע"א היום זה חבר ליצנים בדירקטוריון, שיוגב איים עליהם שמי שלא יעשה מה שהוא אומר לא ימונה בעתיד לדירקטור. פעם היינו מפעל אחד, ההנהלה והעובדים עובדים בשביל הלקוח. היום כולם נגד כולם. בשנה וחצי יוגב הצליח להעביר את תע"א ממערכת יחסים קורקטית וטובה למערכת יחסים עכורה כמו שהוא עשה בכל החברות שהוא היה בהן במגזר הפרטי. הוא הביא את התעשייה האווירית להפסדים".

בוא נזכור שהיית 15 שנה בחופשה ללא תשלום מהתעשייה האווירית. זה לא בדיוק מינהל תקין.

"בחופשה ללא תשלום לכאורה הזאת עבדתי בהתנדבות בארגון העובדים עשרות שעות בכל חודש. הוא החליט שזה חל"ת, אני לא הייתי בחל"ת. הייתי מושאל בהתנדבות, ללא שכר, לארגון העובדים. אם הייתי בחל"ת הייתי מגיע כל כך הרבה שעות לעבודה?".

אולי כן, כדי לשמור על קשר עם כל העובדים שתצטרך אותם באוטובוסים לפריימריז.

"נו, באמת. כמה פעמים ראו את האוטובוסים האלה? פעם אחת. אני מימנתי את האוטובוסים האלה בעצמי, לא התעשייה האווירית, והעובדים החתימו כרטיס ביציאה אז זה לא היה על חשבון שעות העבודה. יש כאלה שמוציאים כסף על פרסום, אני הוצאתי כסף על זה. המבקרים באים מקנאה כי הם פחות טובים ממני בנושא הזה. פתאום בא מישהו שלא מבזבז את הכסף על מודעות פרסומת בעיתון ולא על שלטי חוצות או מסיבות ויועצים אלא לוקח את הכסף ושואל איך הוא מקבל את התועלת הכי גדולה, ומממן אוטובוסים כי זה מותר בחוק. כל עוד זה מותר בחוק וזה הכי מועיל לי — אני אביא אוטובוסים. הרי במיניבוס ומוניות אין בעיה, אז למה לא אוטובוס? זה יותר זול. למה זה לא בסדר? כי מישהו אחר לא חשב על זה קודם.

"הביקורת של יוגב היתה, למה אתם נותנים להם להצביע בשעות העבודה, הם צריכים להצביע על חשבונם אחרי שעות העבודה. אבל העובדים לא עובדים בבית סוהר. אם אני מדפיס כרטיס אני עושה את זה על חשבוני הפרטי. מאיפה הרוע הזה?".

התוכנית להדחת בכירים של כחלון זו גם יוזמה שלך? שיתוף פעולה עם שר האוצר כדי להדיח את יוגב?

"לא הייתי צריך. אני שמח שזה קורה ואני חושב שיוגב לא ראוי למערכת הישראלית וזו בושה למדינה שאדם שנמצא בבית המשפט על של 15 מיליון שקל משרת בשירות המדינה וצריך לקבוע מדיניות של חברות שמגלגלות מיליארדים. זו בדיחה רעה".

איך הצלחת לבנות צבא כל כך חזק, נאמן, שיודע להיות שם בשבילך ביום פקודה?

"כי יש בעובדי התעשייה האווירית את הכרת הטוב, והם מבינים מי עוזר להם. הם מבינים שאם היינו שם בזמנו לא היו סוגרים את פרויקט הלביא. האנשים האלה מוכרים מוח ומייצאים. הם צריכים כוח פוליטי כדי שיוכלו לתת למדינת ישראל את כיפת ברזל. בלי כוח פוליטי לא היה את מפעל אלתא של התעשייה האווירית (שהשתתף בפיתוח כיפת ברזל). היו מוכרים אותו לכל מיני טייקונים כמו שעושים עכשיו עם התעשייה הצבאית".

"לי זה לא יכול לקרות"

בדיוק בשעה שהראיון עם כץ נערך, נכנס ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לכלא מעשיהו לרצות תקופת מאסר של 18 חודשים. לשאלתנו איך הוא מרגיש עם העונש של אולמרט, השיב כץ שבמקביל לכך שאולמרט משלם את המחיר על מה שהוא לא היה צריך לעשות, כואב לו לראות ראש ממשלה לשעבר נכנס לכלא, ומיד הוסיף: "כואב לראות את זה. אבל לי זה לא יכול היה לקרות".

למה לא?

"הייתי 23 שנה בוועד התעשייה האווירית, ולא ישבתי מעולם עם ספק. מעולם. לא היתה לי זכות חתימה על צ'קים, לא כרטיס אשראי של הארגון. 23 שנה לא לקחתי ארוחה אחת על חשבון הוועד במסעדה, גם לא קפה. לא הגשתי לקופת הוועד קבלה על ארוחה, לא אירחתי אנשים במסעדות על חשבון הארגון, לכל היותר בקפטריה של התעשייה האווירית".

התדמית שלך, איך נאמר זאת, קצת שונה.

"כי לא ספרתי אף אחד. בכל מקום סימנתי מטרות ויעדים ועשיתי. לבי שקט. אני רואה שאני בן אדם ישר אז לא מעניין אותי מה אומרים העיתונאים. אתם יודעים כמה פעמים קראתי בעיתון דברים שלא אמרתי? אני בא בידיים נקיות. שיבדקו את המינויים שלי במשרד הרווחה, שיבדקו את הכל. היושר שיש לי ב־10% של הציפורן אין למישהו אחר בכל הגוף".

מה הכישלון הכי גדול שלך?

"שלא הצלחתי למנוע את התופעה של עובדי קבלן במדינת ישראל ואת הניצול שלהם, זה הכישלון הדרמטי. כשהייתי בתעשייה האווירית לא היו עובדים דרג א' ועובדים דרג ב'. עוד כישלון הוא שאין פנסיה מוגדרת ומובטחת לכל מי שנכנסו לשוק העבודה מינואר 1995. אבל אני לא אחד שמרים ידיים. אם ראש הממשלה ישחרר את תיק העבודה והוא יגיע אליי, כמו שהיה פעם, אולי אצליח לבטל את העבודה הקבלנית, ואעשה מהלך בנושא הפנסיה. דרך תיק העבודה אפשר לעשות הרבה. אבל אני דואג שדווקא בגלל זה — הוא לא יגיע".

מה החלום הבא שלך? תיק האוצר?

"אם איבחר לכנסת הבאה? החלום הגדול הוא עוד קדנציה במשרד העבודה והרווחה".

ממשרד האוצר בחרו שלא להגיב לכתבה.