הרובוט נותן את הנשמה

הסטודנטים שהשתתפו במחקר התבקשו לספר לטרוויס על משהו שמטריד אותם - ויכוח שהיה להם עם חבר, בעיות בלימודים ובעבודה, מצבם הכספי - וטרוויס יגיב כמיטב יכולתו. הם לא ידעו שלפי פרוטוקול המחקר, טרוויס יגיב רק באחת משתי דרכים: בראשונה הוא יניד בראשו במקומות הנכונים, יטה את גופו קדימה ויאמר דברים כמו "נשמע שעברת תקופה מאוד קשה" או "אני לגמרי מבין מה אתה עובר", כדי לשדר להם שהוא קשוב אליהם ואמפתי; בשנייה טרוויס ישתעמם, יביט לצדדים, בשעון שעל הקיר או על הטלפון שלו, ויגיב במשפטים מבאסים כמו "זה לא נשמע לי כל כך נורא", או "זה הדבר הכי גרוע שיכולת לחשוב עליו?".

באופן צפוי למדי, כאשר טרוויס הגיב באופן חיובי ואמפתי, הסטודנטים חשבו שהוא יותר תגובתי, שהוא באמת הקשיב להם והיה ער למחשבות ולרגשות שלהם; שיש לו יותר כישורים חברתיים, שהוא חם וידידותי; והם גם נמשכו אליו – אם כי באופן אפלטוני בלבד. אחרי הכל, טרוויס הוא רובוט. המחקר הזה הראה בבירור שכפי שאנשים נמשכים לאנשים שקשובים להם, כך הם מגיבים גם לאותות פשוטים להפליא של אמפתיה שמייצר רובוט לבן וקטן, נטול תווי פנים, צורה אנושית או יכולת דיבור, שהוצב על שולחן קפה ומתקשר בעזרת מחוות גוף וטקסט שמופיע על האייפד קטן שמונח לרגליו.

"פרופ' גורית בירנבוים, שחוקרת זוגיות ומיניות, ראתה את טרוויס ואמרה שהיא בטוחה שאנשים יימשכו אליו אם הוא יהיה תגובתי אליהם, כמו שקורה בין בני אדם, ואני אמרתי שאין סיכוי - וצדקתי", מספר ד"ר גיא הופמן, שאחראי למחקר עם בירנבוים. "מצאנו שאנשים מקבלים הרבה ביטחון מהתגובות החיוביות שלו, אבל לא נמשכים אליו מינית. במחקר המשך שעשינו הם סיפרו לטרוויס על עצמם בתקופות של דייטים, ואז היו צריכים לצלם את עצמם לאתר דייטים, שזו פעולה מלחיצה. כששאלנו אותם אחר כך כמה טוב הם נראו וכמה רהוטים הם היו, לאנשים שקיבלו תגובתיות חיובית מהרובוט היה יותר ביטחון לגבי עצמם".

צוקרמן (מימין) והופמן. במקום Internet of Things עובדים על Empathy of Things צילומים: עמית שעל

זו המטרה של הופמן ושל ד"ר אורן צוקרמן במעבדת החדשנות במדיה (miLAB) במרכז הבינתחומי בהרצליה, שהם מנהלים במשותף: לפתח רובוטים שישפרו את חיינו לא כמשרתים שמנקים אחרינו, אלא ככלים שמשדרגים את התפקוד הפיזי והפסיכולוגי שלנו. בפחות מ־50 מ"ר בקומת המרתף של בניין בית הספר לתקשורת (בקרוב היא תעבור דירה לשטח גדול בהרבה) המעבדה היא מין גן משחקים לחובבי טכנולוגיה, מלאכת יד ומדע בדיוני, ובעיקר ל־20 הסטודנטים ושלושת אנשי הסגל שמשחקים שם עם חומרים ורעיונות. באמצע המעבדה ניצב שולחן רחב ידיים, ולאורך קירות הזכוכית פינות ישיבה, מגירות עם כלי עבודה, מדפסת תלת־מימד, חומרים, ארגזים עם שמות הרובוטים שפותחו שם, ומדפים עמוסי פיצ'פקעס טכנולוגיים מסקרנים.

זה מקום מלא השראה שמשדר כיף גדול. אבל מאחורי הכיף הזה יש עיקרון חשוב: צוקרמן (45) והופמן (42), שניים מהמוחות הישראלים המבריקים בתחום של אינטראקציה בין אנשים לרובוטים, נחושים להבטיח שכאשר רובוטים ייהפכו לחלק אינטגרלי מחיינו זה יהיה באופן מועיל ולא מזיק. שלא נדהר עם הטכנולוגיה קדימה בלי לחשוב על ההשלכות שלה, ושכן נחשוב איך אפשר להשתמש בה באופן שיחזק את ההיבטים האנושיים בחיינו, כולל את אלה שהטכנולוגיה עד כה נטתה להחליש. וצריך לעשות את זה ממש עכשיו.

"הצמיחה שעשינו ממחשבי המיינפריים למחשבים הפרטיים ולניידים היתה דרמטית, אבל זה כאין וכאפס לעומת הצמיחה שצפויה בחמש־עשר השנים הקרובות בתחום ה־Internet of Thing (אינטרנט של הדברים, IoT בקיצור)", אומר צוקרמן. "אם היום יש 7.2 מיליארד אנשים על כדור הארץ ו־5 מיליארד מכשירים סלולריים שמחוברים לאינטרנט, כלומר פחות ממכשיר לאדם, ה־IoT יגדיל את זה ליותר מ־20 ו־30 מיליארד מכשירים. בתוך כמה שנים לכל אחד יהיו יותר מעשרה מכשירים - צמיד, שעון, מובייל, לפטופ, וגם במטבח, בחדר השינה, באוטו ובמשרד".

Travis. הקשיב לאנשים מספרים על הצרות שלהם, והגיב לחלקם באמפטיה ולחלקם בחוסר נחמדות צילום: גיא הופמן

רגע לפני שזה קורה, הם סבורים שצריך לחשוב לעומק על המשמעות של כניסת טכנולוגיה בהיקף כל כך נרחב. "אני חושב שאחד הכוחות החזקים מאחורי ה־IoT הוא חברות הסלולר, שלא יכולות למכור יותר מכשירי סלולר, אז כדי להרחיב את השוק שלהן הן רוצות להכניס SIM לכל מקרר", אומר הופמן. "והטכנולוגיה, שעד עכשיו עסקה במידע, עוברת לעסוק בגוף פיזי, במרחב, חומרים, צבעים, הפניית מבט - דברים שחקר הרובוטים לימד אותנו שאנחנו מאוד מושפעים מהם. החוויה האנושית שם רגישה יותר, ולכן צריך לחשוב בצורה מעמיקה איך מעצבים את הטכנולוגיה הזאת, שלא תלחץ לנו על הכפתורים הרגישים בצורה צינית".

האלטרנטיבה שהם מציעים ל־Internet of Things הוא, בפראפרזה, ה־Empathy of Things – כלומר אינטרנט של הדברים שיגביר את האמפתיה בין אנשים. אם רובוטים הולכים להיות חלק כל כך משמעותי בחיים שלנו, צריך להבין איך עושים את זה כך שהם יענו לצרכים הכי עמוקים שלנו וישתפו איתנו פעולה. "טכנולוגיות חדשות הן דבר נפלא, אבל אם נשכח את הצד ההומני שלהן ואיך הן משפיעות על החברה, זה לא יעבוד", אומר צוקרמן. "אנשים שבאים מעולם הטכנולוגיה מאוד מאמינים בבחירה חופשית של היוזר. מבחינתם, הם חוסכים לאנשים זמן, מייעלים להם דברים, והם מאוד ערכיים - 'מה פתאום שאני אהיה אלוהים? אנחנו לא מתערבים ואנשים בוחרים לבד'. אבל הם בהכחשה עמוקה. אנחנו, שמבינים את האלגוריתמים, אומרים שיש צד הומניסטי לעיצוב האלגוריתם, ושמי שמתכנן את הטכנולוגיה אחראי לתוצאה שלה. טכנולוגיה לא צריכה לעשות משהו עבור אנשים ולפנות להם זמן, אלא לעזור להם לעשות את הדברים בעצמם בצורה יותר משמעותית עבורם, יותר אנושית".

Kip. כשהטונים בשיחה סביבו רגועים הוא מותח את צווארו בתנועת התעניינות ו"נושם" באופן איטי ועמוק, כשהטונים עולים הוא מגיב ברעידות ובהתכנסות פחדנית לתוך עצמו, תגובה שהוכחה כמרגיעה את השיחה צילומים: עמית שעל

הרובוט שיגרום לנו לא לריב

מה אנחנו מאבדים כשאנחנו מתמסרים לטכנולוגיה שלא חשבה על הממד האנושי? הופמן מדגים דווקא דרך מה שהפכה לאפליקציה של המדינה: "בגלל ווייז ו־Google Maps אנשים מאבדים את הקשר בין הסביבה להליכה. הם לא מבינים שכיכר רבין צפונית להבימה, שהים נמצא ממערב, לא מבינים את התכנון של העיר". וזה לא הדבר היחיד שהולך לאיבוד בדרך, הוא אומר. יש כאן סכנה רחבה יותר — שקבוצה קטנה של אנשי טכנולוגיה מקבלת באופן לא מתוכנן כוח לקבל החלטות שמשפיעות על כולנו. "מישהו ישב ותכנן את העיר והחליט שרחוב נחמני צריך להיות רחוב צדדי, עד שווייז הבין שאפשר להעביר דרכו מכוניות", אומר הופמן. "אולי האלגוריתם נפלא ועושה אופטימיזציה מעולה, אבל פתאום מעט מאוד אנשים בווייז, שאף אחד לא בחר אותם, מתכננים את התנועה והתחבורה בתל אביב. יש פה שאלה מאוד חשובה לגבי הדמוקרטיה.

"הסמארטפון הוא דוגמה מדהימה לטכנולוגיה שנוצרה מתוך דרייב טכנולוגי, בלי לחשוב על המשמעות. אפשר להכניס אימייל ודפדפן ויוטיוב לכף היד? אז בואו נעשה את זה. יצרו מערכת שהיא אחת המשפיעות ביותר על התרבות האנושית, ואף אחד לא חשב מה המשמעות שלכל אדם יש אינטרנט בכיס. בעיניי סמאטרפון זו טכנולוגיה לא מוצלחת שנכשלה בכבוד לבני אדם: משנת 2000, לראשונה בהיסטוריה, רואים ירידה של 30% באמפתיה של סטודנטים, וזה קשור לטכנולוגיה של הסמארטפון שהיא לא רפלקטיבית (לא משקפת לנו את עצמנו ולא מחזירה פידבק, הנדרשים לפיתוח אמפתיה). אין מישהו שלא אומר 'הלוואי שהייתי יכול בלי הטלפון', 'אני יודע שאני צריך להיפרד ממנו אבל אני לא יכול'. זה ממש דיבור של מכורים, של אנשים שעברו התעללות".

תפיסת העולם הזאת מסבירה מדוע הרובוטים שמאכלסים את מדפי המעבדה ממוקדים במשימות כמו תרבות דיבור, רמאות, ניהול זמן ואמפתיה. אבל כהחלטה עקרונית, הם לא נראים אנושיים. "זה נראה לי פספוס להציף את העולם בדמויי אדם", אומר הופמן. "התוצאה תמיד תהיה כמעט. ואם זה לא נראה כמו בן אדם, זה יכול להיות מיליון דברים מעניינים יותר. עיצוב שאינוי דמוי־אדם הוא כן יותר, לא מוכר אשליות".

הרובוט Kip, למשל, מזכיר לי את מנורת הלילה שעמדה ליד מיטתם של הוריי בשנות ילדותי: יש לו בסיס עגול שממנו צומחים צירים לבנים מקופלים בזיגזג, שניתן למתוח ולכווץ, ובראשם מלבן חלול ועדין מטייבק (חומר סינתטי שנראה כמו נייר), עם חוט תפור לאורכו, ששאריתו משתלשלת לאורך כמה סנטימטרים - עוד החלטה מודעת, ליצור חפץ שברירי ומעורר אמפתיה. תפקידו להיות נוכח בשיחות של אנשים, וכאשר הטונים עולים והשיחה נהפכת לאגרסיבית הוא מגיב ברעידות והתכנסות פחדנית לתוך עצמו. כשהטונים רגועים הוא מותח מעלה את צווארו בתנועת התעניינות, ו"נושם" באופן איטי ועמוק.

כשפיתחו אותו, בשיתוף עם מרכז המצוינות Links, צוקרמן והופמן קיוו שבאמצעות מחוות הגוף האלה קיפ ישנה את התנהגותם של האנשים סביבו ויעודד שיחות נעימות ולא אגרסיביות. בניסוי שעשו השתתפו 30 זוגות, שדיברו על נושאים שכיחים בנישואים כמו כסף, ההורים וסקס, וקיפ ניצב על שולחן הקפה ביניהם. בקבוצה אחת קיפ הגיב לטונים של השיחה, בקבוצת הביקורת הוא פשוט ישב שם ו"נשם" (מחוות גוף שמדמה נשימה איטית ועמוקה, כדי ליצור תחושה של נוכחות). בקבוצה הראשונה הזוגות הסתכלו על קיפ יותר, התייחסו אליו מילולית יותר, הרגישו איתו בנוח, ולעתים עצם ההתבוננות בו גרמה להם לפרוץ בצחוק ולהוריד את הטונים. אחר כך הם גם נתנו לו ציונים גבוהים יותר בתכונות אנושיות וחברתיות. התוצאות, אם כן, היו מעודדות יחסית, אבל צוקרמן מוסיף ש"החלק הפחות טוב היה שכשמישהו מאוד כועס הוא כל כך בתוך זה שהוא לא רואה כלום ולא מעניין אותו כלום".

TangiPlan. ילדים שמתקשים להתארגן בבוקר יכולים לקבוע כמה זמן הם מקדישים לכל משימה (למשל צחצוח שיניים), ולהגדיר זאת למכשיר. בעודם ממלאים את המשימה, המכשיר מראה להם איך הם מתקדמים ועומדים בזמנים צילומים: עמית שעל

מדהים שמגיבים ככה לרובוט שנראה כמו חפץ.

"יש לנו רגשות כלפי אובייקטים, זה קיים. אפל מכוונים לשם ומתגאים בכך שהם יצרו קהילה של אנשים עם רגש כלפי המכשירים שלהם. לנו יש מטרה פונקציונלית, למשל שתרבות הדיבור בין אנשים תשתפר, והדרך לשם היא עוררות רגשית מסוימת. תנועה של הרובוט מאפשרת את זה".

אני תוהה אם זה לא קצת עצוב שאנחנו מנסים לייצר אמפתיה בין אנשים למכשירים או מתכננים מכשירים שיגרמו לאנשים להיות נחמדים יותר זה לזה. הופמן וצוקרמן מסבירים שאי אפשר לעצור את הקידמה, הטכנולוגיה כאן – והם פשוט בוחרים להשתמש בה באופן חכם, כזה שמודע לחסרונות, מנסה להימנע מהם ובעיקר מנסה להתגבר עליהם. "אני באופן אישי הייתי מצמצם את כמות הטכנולוגיה בחיינו, אבל זה לא יקרה ולכן במקום להתלונן ולהתחמק, עדיף להשתתף בתהליך הטכנולוגי", אומר הופמן. מבחינת צוקרמן, כשמפתחים כזו טכנולוגיה אחראית מחזקים את השרירים - אמפתיה, למשל - שנחלשו בגלל טכנולוגיות שלא תוכננו כמו שצריך, למשל הסמארטפון. אחד השרירים שהוא מנסה לחזק הוא יכולת ההתארגנות בבוקר של ילדים עם בעיות קשב, ריכוז והיפראקטיביות. לשם כך נועדו הרובוטים TangiPlan. הילדים מתכננים מראש מה הם צריכים לעשות בבוקר ובאיזה סדר, ומקצים זמן לכל פעולה (נניח, 2 דקות לצחצוח שיניים ו־10 דקות לארוחת בוקר). בכל מקום בבית שבו הם צריכים לעשות משהו (נניח, ליד הכיור שמעליו יצחצחו שיניים) הם מניחים רובוט אחד, לאחר שהגדירו לו מראש מה המשימה וכמה זמן מוקצב לה. כשהם מתחילים בביצוע המשימה, פס ירוק שמתמלא לאורכו מאותת להם על התקדמות הזמן, ועם תומו נהפך הפס לאדום. למחרת הם יכולים להפיק לקחים ולשנות את משך הזמן שהם מקצים לכל משימה. 11 ילדים התנסו ב־TangiPlan עד עכשיו, והנתונים מראים שהוא עוזר להם להתארגן טוב יותר, וגם מפחית מריבות ומתחים עם ההורים.

Veeyo. אייקונים מפלסטיק מייצגים את המזגן, התאורה ונעילת הבית, כשתזוזות פשוטות ואינטואיטיביות שלהם מעבירות פקודות למכשירים דרך הרובוט (למשל, תזוזה של ה"מזגן" כלפי מעלה מעלה את הטמפרטורה) צילומים: עמית שעל

איך לעורר אמון במכונה

לאורך כל השיחה שלנו, הידיים של הופמן מתעסקות עם Veeyo, רובוט לתפעול בית חכם, הפיתוח האחרון של המעבדה. על פניו, בתים חכמים לא צריכים רובוט; ממשק ניהול דרך מסך מגע אמור להספיק, כפי שקורה היום לרוב עם כלים לניהול בית חכם. אבל כשהופמן התארח במלון יוקרתי וממוחשב מאוד באיסטנבול, הוא גילה שאיש — כולל החברה שפיתחה את המערכת החכמה - לא מצליח לכבות את הנורה שליד המיטה. הוא הבין שחכם זה לא מספיק, צריך גם ממשק שיאפשר לבני אדם, על כל אנושיותם הפשוטה, להפעיל את כל הטכנולוגיה הזאת בקלות.

כך נולד Veeyo, "הנציג שלך מול הבית החכם" כהגדרת הופמן. הוא נראה כמו מין מיקרוסקופ לבן בעל טווח תנועה רחב וחלק, וכל תזוזה שלו משמיעה צליל נעים. בחלקו התחתון יש מגש שעליו ניתן להניח אייקונים מפלסטיק, הנראים כמו צעצועים צבעוניים של פעוטות ומייצגים את המזגן, התאורה ונעילת הבית. כאשר מניחים במרכז את האייקון של המזגן, למשל, הרובוט מתכופף כדי לזהות אותו, וכשהוא מרכין את ראשו נחשף על עורפו מסך שמציג את הטמפרטורה. תזוזות פשוטות של האייקון על המגש יעלו או יורידו את הטמפרטורה. בסיום הפעולה הרובוט ירים את ראשו בחזרה. כעת, לאחר שהפיתוח הושלם, יתחילו במעבדה לערוך עליו מחקרים ויבדקו, בין השאר, עד כמה אנשים סומכים עליו.

DataSpoon. כפית שתוכננה עם רופאים ומרפאים בעיסוק ובשיתוף עם פרופ' תמר וייס מאוניברסיטת חיפה ומודדת את איכות האחיזה והמוטוריקה של ילדים בעלי שיתוק מוחין, בעודם אוכלים לבד - מידע שיכול לסייע למרפאים לשפר את הטיפול צילומים: עמית שעל

את שאלת האמון בין אנשים ורובוטים הופמן תוקף גם בסדרה אחרת של מחקרים מרתקים, שעוסקת ברמאות בשיתוף עם ד"ר אייל שחר מהבינתחומי. נוכחות של אדם אחר יכולה להשפיע על החלטנו לרמות - למנוע רמאות, אם יש לנו תחושה שמסתכלים עלינו, או לעודד רמאות, אם יש לנו שותפים לקנוניה. ומה אם מי שנוכח איתנו ברגע ההכרעה אינו אדם אלא רובוט?

הניסוי הראשון שנועד לבחון את השאלה הזאת נעשה במעבדה: המשתתפים ביצעו במחשב משימות שהניבו להם כסף, ושאפשר לרמות בהן כדי להרוויח יותר. חלקם ישבו לבד; חלקם ישבו לצד אדם שנראה משועמם - הסתכל עליהם, על הטלפון שלו, על השעון; וחלקם ישבו לצד רובוט - מנוע עם צירים שבקצה שלו טאבלט ועליו זוג עיניים, שנעו והשתעממו כמו האדם שישב עם משתתפי הקבוצה השנייה. התברר ששיעור הרמאויות הוא הגבוה ביותר אצל אנשים שישבו לבד, ושהשיעור צונח משמעותית אם יש בחדר אדם או רובוט. בשני המקרים האלה שיעור הרמאויות היה דומה. "הנוכחות של הרובוט גרמה לאנשים להיות מודעים יותר וכנראה להוריד את רמת הרמאות שלהם, אבל במחקר המשך ראינו משהו הפוך: במשך כמה שבועות עשינו ניסוי שדה גדול באוניברסיטת קרנגי מלון (בפנסילבניה). הצבנו באחד המסדרונות קאפקייקס או דונאטס ולידם שלט 'לא לגעת, שמור לישיבת צוות'. בחלק מהזמן היה שם רק שלט, במקרים אחרים ליד השלט ישב בן אדם או שרובוט הסתובב בסמוך. אנחנו עדיין מנתחים את צילומי הווידיאו, אבל בינתיים נראה שהרובוט בכלל לא השפיע: אנשים התנהגו כאילו הוא לא שם, ובחלק מהצילומים רואים אותם מסתכלים על הרובוט, כנראה חושבים שהוא לא יכול לעשות להם כלום, לוקחים קאפקייק והולכים".

ווייז. "בגללה אנשים מאבדים את הקשר בין הסביבה להליכה, לא מבינים שכיכר רבין צפונית להבימה ושהים נמצא ממערב"

עולם שבו הבינתחומיות חוגגת

הופמן וצוקרמן הם שני טיפוסים כובשים ושונים זה מזה, אף שמסלולי חייהם הצטלבו לא אחת. שניהם ירושלמים, שניהם שירתו במודיעין. צוקרמן השלים תואר ראשון במדעי המחשב, עבד בתחום הבתולי דאז של אינטראקציה ברשת, ואחר כך הקים את חברת הסטארט־אפ uTok, שפיתחה טכנולוגיה שמאפשרת לגולשים להשאיר פתקי פוסט־איט וירטואליים באתרי אינטרנט שבהם ביקרו. על הפתקים הללו, אגב, אפשר היה לעשות "לייק" ו"דיסלייק", כמה שנים טובות לפני מארק צוקרברג. אחד האנשים שצוקרמן גייס לחברה היה הופמן, שרצה הפסקה מלימודיו בתוכנית הבינתחומית למצטיינים באוניברסיטת תל אביב. אחר כך חזר לאוניברסיטה, השלים תזה שעסקה בניתוח אלגוריתמים של בינה מלאכותית ווידיאו, ואז הצטרף לצ'ק פוינט.

בינתיים uTOK צמחה וצוקרמן עבר לנהל אותה מסן פרנסיסקו, עד שנסגרה עם התפוצצות הבועה ב־2001. הוא עבר לניו יורק, יצר אמנות אינטראקטיבית, וב־2003 הצטרף לקבוצת המחקר של פרופ' מיטש רזניק במעבדת המדיה של אוניברסיטת MIT, שהיא המסגרת הנחשבת ביותר בעולם בתחום הזה. הופמן, מצדו, המשיך מצ'ק פוינט ללימודי אנימציה בניו יורק ובמקביל נרשם לקבוצה שעסקה באינטראקציה עם רובוטים באותה מעבדת מדיה של MIT - והתקבל. "חשבתי לעצמי שהיה קל להתקבל אז אדחה את הלימודים בשנה. בדיעבד לקחתי סיכון לא הגיוני, והמנחה שלי אמרה שהיא לא הבינה, שהייתי הראשון שהתקבל ולא בא. הייתי קשה להשגה", הוא צוחק.

ב־MIT כל אחד מהם עבד על דוקטורט בקבוצת מחקר אחרת. הם אהבו את הבינתחומיות של העבודה, את השילוב של טכנולוגיה עם המון תחומים אחרים, את העובדה ששום דבר לא מוגדר באופן סגור, שאין גבול לאפשרויות ולדמיון, ושכולם שם הם סוג של אאוטסיידרים שסוף סוף מרגישים שייכים. "זה מקום מאוד משחרר, שסומך על הסטודנט בצורה קיצונית ולא אחראית אפילו", אומר צוקרמן. "נותנים לך כרטיס אשראי של הקבוצה ואתה יכול לקנות דברים למחקר שלך, בכל התואר אתה בוחר רק חמישה קורסים ושאר הזמן פנוי לעבוד על הדברים שלך. זה הפוך מכל מערכת חינוך שהכרתי לפני כן".

דוקטורט במעבדת המדיה של MIT פותח המון דלתות ואפשרויות. ב־2007 צוקרמן החליט לחזור לארץ ולהקים את מעבדת החדשנות במדיה בבינתחומי. הופמן המשיך לפוסט דוקטורט באוניברסיטת ג'ורג'יה טק, שם הצטרף לקבוצה שעסקה במוזיקה ורובוטיקה במעבדה של פרופ' גיל ויינברג והתעמק בקשר בין שפת גוף לרובוטיקה. כך נולד שמעון, רובוט בעל ארבע זרועות שלכל אחת מהן מחוברים שני מקשים שבעזרתם הוא מנגן על מרימבה ומשתתף בג'אם סשן של ג'אז — כלומר מאלתר על המרימבה בתגובה לנגינת שותפיו. שמעון גם יודע להזיז את הראש לפי הקצב ולהסתכל על המוזיקאים שסביבו, מה שמתפרש כאיתות לנגינה מתואמת וגורם לקהל המתמוגג להשתכנע ששמעון נהנה מהנגינה. ב־2010, כשהמסיבה בג'ורג'יה טק נגמרה, הופמן חזר לארץ והצטרף לצוקרמן בניהול המעבדה.

לאורך השנים שניהם צברו הרבה מאוד פרסים, מלגות ותארים. צוקרמן, למשל, קיבל פרס מטעם הפורום הכלכלי בדאבוס, ובשנים האחרונות זכה פעמיים בפרס של מיקרוסופט ריסרץ' על הייעוץ שהעניק לסטודנטים בעיצוב רובוטים. אצל הופמן, בין השאר, רובוט שהיה שותף לפיתוחו נבחר לאחר מהמצאות השנה של "טיים" ב־2008, וב־2014 הוא קיבל פרס מיוחד על חזון מטעם הפורום הדיגיטלי של סיאול (SDF).

משתמשי סמארטפון ברכבת בסיאול. "המשתמשים מדברים כמו מכורים, כמו אנשים שעברו התעללות" צילום: בלומברג

גם מהרצליה צוקרמן והופמן ממשיכים לבלוט, וחלק מהרעיונות שלהם יכולים לחולל שינויים משמעותיים. למשל ה־DataSpoon, כפית שתוכננה עם רופאים ומרפאים בעיסוק ומודדת את איכות האחיזה והמוטוריקה של ילדים בעלי שיתוק מוחין. המידע הזה יכול לסייע למרפאים לשפר את הטיפול, ויכול להיהפך בקלות למוצר בשוק. אבל במעבדה לא ממהרים לפתח מוצרים. "זה לא משהו שאנחנו מתנגדים לו, ואני רואה את זה בעתיד שלי, אבל אנחנו לא משקיעים בזה את מירב מאמצנו", אומר צוקרמן. "הפער בין מוצר שעובד פיזית והתנהגותית לבין הצלחה עסקית הוא גדול. נשמח מאוד שמה שאנחנו מפתחים במעבדה ישפיע על אנשים, אבל כדי שזה יקרה צריך להיות יזם עם תשוקה להפוך את זה לביזנס מצליח".

הופמן: "בסופו של דבר אתה צריך לבחור במה אתה משקיע את הזמן. המנחה שלי בדוקטורט פיתחה המון רובוטים ואז יצאה לשבתון כדי לעשות באופן מסחרי את הרובוט הכי פשוט שאפשר לדמיין. היא גייסה עשרות מיליוני דולרים, לקחה את כל הצוות מ־MIT וזה כל מה שהיא עושה כבר כמעט שלוש שנים — ועדיין אין מוצר. אנחנו רוצים דברים אחרים, למשל להנחות דוקטורנטים, לכן בעוד כמה שבועות המעבדה תעבור התרחבות גדולה". פתאום הוא מבין משהו ואומר לצוקרמן במעט תרעומת: "הפכנו להיות קצת ממסדיים, פתאום מהילד הרע נהפכנו לנערי הפוסטר".