מכירת חיסול מתחרים

יריד אמנויות חדש, שנפתח בסוף השבוע, מעורר מהומה בביצת האמנות המקומית, רוויית היצרים והסכסוכים. הסיבה: מאחורי הפרויקט הזה, הקרוי ArTi, שמבקש לחקות את ירידי האמנות הגדולים בעולם כמו Frieze באנגליה, ארט באזל בשוויץ וארט מיאמי בפלורידה, עומד בית המכירות הפומביות הגדול בארץ, תירוש, שבמשך שנים מואשם על ידי גלריות ואמנים בזילות המקצוע ובפגיעה חמורה במחירי עבודותיהם בגלל רצונו למכור הכל, מהר, ובכל מחיר. לכן, החלטתן של כמה מהגלריות החשובות בארץ, בהן רוזנפלד וגבעון, לשתף פעולה עם יריד המכירות החדש משולה לרעידת אדמה. "זה לא הסכם שלום או הפסקת אש בין הגלריות המובילות בארץ לבין תירוש. זה הסכם כניעה", מגדיר זאת אמן מצליח, שבחר להישאר בעילום שם, בעוד אחד הגלריסטים המובילים מכנה את ההחלטה ”כניעה לבריונות הורדת המחירים של תירוש".

אבל בעלי בית המכירות צוחקים כל הדרך אל הבנק, ומסרבים לראות בהורדת מחירים מילה גסה. "הגלריות משתפות איתנו פעולה כי הן לא יכולות להגיע לרשימת תפוצה כמו שיש לנו", מתריס דב חזן, שמנהל את בית המכירות עם אשתו אורנה תירוש. "מאגר הרוכשים שלנו גדול יותר משל כל הגלריות ביחד, ואנחנו גם מפיצים טובים יותר מהן, מפרסמים בעיתונים ודואגים לחשיפה גדולה. וכדי שכל זה יקרה צריך להוריד מחירים". בתו, גליה חזן־תירוש, שיזמה את היריד עם יזמית ויועצת האמנות ליאור יהל־אוהד, מציעה גרסה משלה למצב העניינים החדש: “אנחנו נמצאים בתקופה טובה במערכת היחסים שלנו מול הגלריות, ומנצלים את זה כדי להפיק את המרב”, היא אומרת. “בסך הכל מדובר בתרומה שלנו לעולם האמנות”.

מימין: אמיתי חזן־תירוש, דב חזן וגליה חזן־תירוש. "גלריה היא לא אובייקטיבית. מי שבאמת רוצה לדעת מה שווייה של יצירה, שיפנה אלינו ולא לגלריה. אצלנו יש רק אדם שמרים את היד ומוכן לשלם, שווי על פי ביקוש והיצע" צילום: עמית שעל

מרוקני הבוידעמים

אני פוגש את חזן־תירוש (35) במשרדה בבית המכירות, שממוקם בכיכר דה שליט בהרצליה פיתוח בסמוך לחוף הים ולבתי היוקרה של עשירי ישראל, שהם הלקוחות העיקריים של תירוש. מסדרון ארוך מוביל לגרם מדרגות שמסתיים בחלל מלא בחפצים דקורטיביים ישנים, מהסוג שאפשר למצוא בשוק הפשפשים: שנדלירים, גרמופונים, כלי פורצלן, פסלי בודהה מוזהבים, טלסקופים ישנים, וכדומה. היא מציעה שנערוך סיור בחלל שבו יתקיים היריד, ואנחנו יורדים עוד במדרגות ומגיעים אל חלל גדול, שפועלים עדיין עוסקים בו בשיפוצים אחרונים. כאן יתקיימו המכירות של היריד, שכמו כל המכירות הפומביות של תירוש ינוהלו בידי אבי המשפחה דב חזן (64) ובנו אמיתי, המשמשים כרוז שמכריז על המחירים ועל הזוכה בכל פריט. בחלל מוצבים גם שולחנות ארוכים, שליד חלק מהם יישבו 15 טלפניות, שיכריזו על מחירים בשם אנשים שלא יכלו להגיע או שאינם מעוניינים להיחשף, ויימצאו עמם בקשר טלפוני. המכירה תשודר בשלושה ערוצי טלוויזיה באינטרנט בשידור חי — ערוץ ישראלי ושני ערוצים בארצות הברית.

חזן נמצא כאן, שקוע בשיחה עם איש הטלוויזיה והמפיק יוסי עוזרד, אספן אמנות בעצמו. הוא מציג אותו בפניי כבעלים של ערוץ הכלבים בטלוויזיה, ועוזרד מתמרמר: "לא משנה כמה עסקים עשיתי בחיים שלי, נדל"ן, טלוויזיה בכבלים, הוא תמיד יידבק לעניין של ערוץ הכלבים". חזן מחייך, מוציא סיגריה ומתנצל על כך שהוא מעשן. הוא איש של אנשים. בזמן הראיון יבואו לקוחות, ספק חברים, להתייעץ איתו, וחזן־תירוש מספרת שכך אביה מעביר את רוב זמנו. חלק גדול מהעניין שהוא מוצא בעבודתו, הוא מוסיף, הוא הסיפורים שמסתתרים מאחורי הציורים והאנשים שמוכרים אותם.

בניגוד לגלריות שמטפחות בדרך כלל מספר מצומצם של אמנים ומייצגות אותם מא' עד ת', הציורים שנמכרים על ידי תירוש מגיעים אליו באופן אקלקטי, לעתים קרובות מעיזבונותיהם של אנשים עשירים, וללא שיתוף פעולה מצד האמן עצמו. וזהו חלק מרכזי בביקורת שמופנה כלפי תירוש על ידי האמנים והגלריסטים. “תירוש לא עושים סלקציה בדברים שהם מוכרים, ולא דואגים לעשות הפרדה בין אמנות שהיא דקורטיבית לבין אמנות שנחשבת לאמנות גבוהה”, אומר גלריסט מוביל. “אפשר לראות את זה גם ביריד החדש שהם מארגנים עכשיו, שבו נמצאות כמה גלריות טובות לצד גלריות שנחשבות לירודות ושמוכרות קישוטים לסלון”.

יותר מכל, בית המכירות תירוש הוא בית קברות שאליו מביאים את גוויות הרכוש של העשירים, שכוללות לעתים קרובות אוספי אמנות מכובדים - כמו האוסף של סמי עופר שטופל כאן, ואוספים של חברות שהתרסקו, דוגמת האוסף של מוטי זיסר והאוסף של אי.די.בי, שנמכר במכירה האחרונה. כולם פורקו לגורמים ונמכרו למרבה במחיר, כי לבית המכירות אין סנטימנטים. הם גובים, לדבריהם, 15% עמלה מהקונה ובין 10% ל־15% מהמוכר, ומחויבים רק להם . בניגוד למה שקורה בגלריות, כאן לאמן העומד מאחורי היצירה אין כל מעמד.

אלא שבעוד האמנים רואים בכך פחיתות כבוד ופגיעה במעמדם, נציגי תירוש מבקשים להאיר דווקא פן חיובי במכירת ציורים מ”יד שנייה” שכזו: "אם ציור מגיע מבית של אנשים מסוימים, לפעמים זה מכפיל ומשלש את הערך שלו", אומרת חזן־תירוש. "בעולם האמנות זה נקרא Provenance, ה'דרך' וההיסטוריה שעברו על עבודת אמנות מסוימת. עכשיו כשמכרנו את האוסף של אי.די.בי, למשל, המחירים היו באופן משמעותי גבוהים בגלל זה". ואביה מרחיב: "המקרה של אי.די.בי משך הרבה אנשים שאין להם בדרך כלל עניין באמנות. הכסף שלהם בא בשופוני ובנראות. אני לא שואל את האנשים למה הם קונים את הציורים, אבל לפעמים זה די ברור. מה רע לומר ככה, בדרך אגב, 'הציור הזה היה בעבר במשרד של נוחי דנקנר'?", חזן מחקה תנועה של קונה פוטנציאלי שמשוויץ בפני לקוחות כשהוא עורך להם סיור במשרד. "רק בשביל זה היה שווה לו לקנות אותו, לא בשביל הציור.

"והנה עוד דוגמה לכוח של מכירות פומביות: האוצר של נוחי דנקנר ניסה למכור את הציורים שלו בעצמו, בלי מתווכים, והוא באמת מצא קונים אבל אז המכירה נעצרה בעקבות ההשתלטות על החברה. הנאמנים לא רצו להמשיך במכירה כי הם פחדו שיגידו 'מה אתה מוכר לאח או לאחות', תמיד יש לשונות רעות, והם הגיעו אלינו. אלא שאז הם עשו לנו תרגיל ולקחו את ההצעה הגבוהה ביותר שהתקבלה מאספנים, והפכו אותה במכירה למחיר המינימום. ומה קרה בסוף? בסוף מכרנו את זה בהרבה יותר. זה מראה לך מה זו תחרותיות. השוק אומר את דברו".

ציבי גבע: "תירוש חסרי אחריות ועושים נזק להמון אמנים" צילום: סיון פרג

בלי שטיקים ובלי טריקים

משפחת תירוש היא דור שלישי למוכרי אמנות. משפחתו של הסב, ז'אן תירוש, עסקה בסחר עתיקות בשוק הפשפשים של פריז. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נמלט לישראל, ובתחילת שנות החמישים פתח חנות לממכר עתיקות ברחוב אלנבי בתל אביב, מול קולנוע מוגרבי. בשנות השישים החל למכור בחנות ציורים של אסכולת פריז היהודית, ומשם המשיך להתמקד במכירת אמנות. בניו המשיכו את דרכו: סרז' תירוש הוא בעל קרן להשקעה באמנות וחממות לפיתוח אמנות מקומית. אורנה תירוש ובעלה דב חזן הקימו ב־1995, עם האח מיקי תירוש, את בית המכירות בהרצליה, שאותו הם מנהלים כיום עם שני ילדיהם, גליה ואמיתי. מיקי עזב את בית המכירות ב־2000, והוא כיום סוחר של אמנות בינלאומית, החי בלונדון.

בני המשפחה מורגלים בטענות שמועלות נגדם, ומתגוננים במתקפה משלהם. "גלריה היא לא אובייקטיבית", מצהיר דב חזן, "מי שבאמת רוצה לדעת מה שווייה של יצירה, שיפנה אלינו ולא לגלריה. המטרה של גלריה היא להעלות את מחירי האמנים שהם מייצגים, בעוד שאנחנו יכולים להעריך את השווי האמיתי של יצירה באמצעות השוואה למכירות פומביות בכל העולם. אצלנו אין שטיקים וטריקים, יש רק אדם שמרים את היד ומוכן לשלם, שווי על פי ביקוש והיצע", הוא חוזר על המנטרה המובילה שלו.

"לפני המכירה האחרונה התקשרו אלינו ציבי גבע, יגאל עוזרי ויהודית סספורטס להתלונן על התמחור הנמוך מדי לדעתם של העבודות שלהם שנכללו במכירה”, ממשיך חזן. “סספורטס אפילו איימה בהגשת תביעה, אמרה שהיא מוכרת את העבודות שלה בפי שלושה ואף יותר מזה. הסברתי לה שאין לנו אינטרס, שאנחנו בעצם רק מתווכים שרוצים את העמלה שלנו, וזה המחיר שהציע המוכר, אז זה מה שקבענו כמחיר מינימום במכירה". (יהודית סספורטס מסרה בתגובה כי לא איימה לתבוע את תירוש. תגובתו של יגאל עוזרי לא התקבלה).

יהודית סספורטס. חזן: "היא התקשרה להתלונן על התמחור הנמוך" צילום: אלעד גרשגורן

ציבי גבע אמר ל"מוסף כלכליסט": "פגשתי את דב חזן במקרה, ואמרתי לו שמעולם לא הכנסתי עבודות שלי למכירות פומביות. כל העבודות שלי שנמכרות בתירוש הן מאספנים או מאנשים פרטיים. לפעמים אני מקבל את הקטלוג שלהם, ואני רואה שבאופן עקבי הם מעריכים את העבודות שלי במחיר נמוך מאוד ביחס לשוק, וכשאני אומר נמוך אני מתכוון לשליש מהמחיר המקובל. זה פוגע לי בפרנסה, כי אחר כך כשאנשים באים לקנות ממני עבודות באופן אישי הם מבקשים הנחה ורוצים להשוות את המחיר לזה שהוצע במכירה הפומבית. תירוש נוקבים באופן מסורתי את המחיר הנמוך ביותר מכל בתי המכירות בארץ. חזן אמר לי שבגלל זה הם מוכרים 90% מהדברים שהם מוציאים למכירה, ואני אמרתי לו שזה חסר אחריות מצדם ושהם עושים נזק להמון אמנים".

הטענות הללו נשמעות לגיטימיות. לכם כבית מכירות יש אפשרות לשמור על נורמות של מחירים.

דב חזן: "יש לנו אינטרס להציג מחיר נמוך כדי למשוך קונים פוטנציאליים, אבל במכירה עצמה פועל השוק החופשי במיטבו, והרבה פעמים בסופו של דבר המכירה דווקא מעלה את המחירים. אתן לך דוגמה מהצלם אורי גרשט. במכירה פומבית שערכנו ביוני 2003 ביקשנו על צילום שלו מחיר התחלתי שבין 10 ל־15 אלף שקל, ובסופו של דבר הצילום נמכר ב־57 אלף. אין לי ספק שהוא רץ אחרי זה והעלה את המחירים שהוא מבקש בגלריה".

"בית המכירות עובד עם אנשים פרטיים. יכול להיות אדם שקנה לפני 20 שנה ציור ב־40 אלף דולר והיום מוכן למכור אותו ב־30 אלף, אבל הגלריה שמייצגת את הצייר מוכנה למכור בשבילו את הציור רק ב־100 אלף דולר - ואין קונים. אנחנו לא מחויבים לא לגלריה ולא לאף אמן, רק לאדם הזה שרוצה למכור עכשיו. זה קורה גם בעיזבונות של אנשים שהילדים שלהם מעוניינים למכור את האוספים שלהם בכל מחיר. אני מודה, המטרה שלנו היא להציג סחורה במחיר הנמוך האפשרי כדי לפתות אנשים לבוא, בפירוש. אני לא חייב דין וחשבון לאיש. אם יש אספנים שרוצים לשמור על הערך של הפריטים שלהם, הם יכולים להתמודד במכירה ולהציע הצעות כדי לשמור על הערך.

"אתן לך עוד דוגמה. אתמול בערב היינו בארוחת טעימות אצל שפית, והיא סיפרה לנו שבעלה הוא אספן, ולפני כמה שנים הוא רצה לקנות לה למטבח ציור של סיר של הצייר הפיגורטיבי ארם גרשוני, שאנחנו תמחרנו בין 4,000 ל־6,000 דולר. בעלה לא היה יכול להיות בארץ בזמן המכירה אבל השאיר הצעה של 9,000 דולר. בגלל פערי השעות הוא נאלץ לישון בזמן המכירה, וכשהוא התעורר הוא גילה שהסיר נקנה ב־24 אלף דולר. אני מניח שארם גרשוני פרץ בשאגות שמחה באותו רגע, כי עד אז לא היו לו מחירים כאלה. אני גם בטוח שהוא רץ לגלריה ואישר את המחירים למעלה. כמה ימים אחר כך נמכרה אצלנו יצירה אחרת שלו ב־5,000 דולר. ככה זה".

ארם גרשוני, הסיר, שמן על עץ, 2002. הציור תומחר על ידי תירוש בין 4,000 ל־6,000 דולר, ונמכר בסופו של דבר ב־24 אלף

נעמי גבעון, מהגלריסטיות המוערכות בארץ, שבחרה להשתתף ביריד “ארטי” מסכימה עם חלק מהצגת הדברים של חזן. "אי אפשר להתחרות באספנים שמעוניינים למכור יצירות של אמנים, או בילדים שירשו את הציורים מההורים ולא אוהבים את הטעם שלהם", היא אומרת ל”מוסף כלכליסט”, אך מוסיפה כי "במקרים מסוימים, כדי להילחם בזה, אני קונה תמונות של אמנים שחשובים לי כדי לא להוריד את הערך שלהם". לגבי החלטתה להשתתף ביריד החדש היא מציינת כי "הסיבה שאנחנו משתתפים ביריד היא שאנחנו נפטרים מסטוקים גדולים. זה לא שאנחנו עושים כאן איזו תערוכה חשובה או תמטית. צריכים להבין ששוק המכירות בישראל הוא צעיר מאוד. יש את השוק הראשון, שמיוצג על ידי גלריות, ובית המכירות תירוש הוא השוק השני, של יד שנייה, ובגלל זה המחירים שלו זולים יותר".

נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון. "אנחנו משתתפים ביריד כי אנחנו נפטרים עכשיו מסטוקים גדולים" צילום: אוראל כהן

בעל המאה הוא בעל הדעה

כאמור לא רק תמונות נמכרות בבית המכירות תירוש, אלא גם חפצים שונים ומשונים של אנשים מפורסמים. בין היתר, בית המכירות הוא בעל הזיכיון למכור את המתנות שמקבלים חברי כנסת, שרים ונושאי תפקידים ציבוריים, שערכם הוא יותר מ־100 דולר ועליהם למסור אותם לאפוטרופוס, על פי חוק. עם המכירות המפורסמות יותר שלהם נמנים שעון הרולקס שהמלך חוסיין העניק לראש הממשלה יצחק רבין, וזוג מגפי בוקרים עם הקדשה שנתן הנשיא ג'ורג' וו' בוש לאריק שרון. כיום המתנות הללו נמכרות ללא ההקדשות המקוריות, דבר שמוריד מערכן, לאחר שהתקבלו תלונות על כך שמכירת מתנות שקיבלו נבחרי ציבור מעליבה את הנותנים אותן.

למרות היותכם, לדבריכם, נציגים מובהקים של השוק החופשי, אתם תלויים בממסד, כי כשמציגים אמן במוזיאונים ערך העבודות שלו עולה.

חזן: "זה תלוי באיזה אמן מדובר. גרבוז ממש לא צריך את המוזיאונים, ולכן הוא לא צריך לחשוש מהממסד ומהמירי רגבים. וזה נכון גם לגבי אמנים נוספים ברמה שלו".

חזן־תירוש: "לפוליטיקאים כמעט שאין השפעה על המוזיאונים, ואתה יכול לראות מי מעניק את הפרסים הנחשבים שמעלים את ערך העבודות - זה בעיקר אספנים ואנשים אמידים, כך שהמגזר הפרטי הוא ששולט במוזיאונים. בעלי המאה הם בעלי הדעה, ולא מירי רגב. למוזיאונים אתה מגיע כאמן לאחר כ־15 שנות יצירה, ואז מירי רגב כבר לא תהיה שרת התרבות. אולי היא תהיה ראש הממשלה, אבל גם אז לא תהיה לה ממש השפעה על הפרסים ועל התנהלות המוזיאונים".

מה קורה כיום לאמנים פוליטיים מובהקים כמו דוד ריב, שעבודותיו מנכיחות את הכיבוש?

חזן־תירוש: "דוד ריב הוא דוגמה כואבת לאמנים בארץ שמזכירים את הנושאים האלה והמחירים שלהם ירדו, אבל זה לא בגלל מירי רגב, אלא כי השוק מאס בסוג של אמנות שעוסק בסיטואציות פוליטיות. עושים את זה הרבה שנים, והכיבוש לא נגמר, ולאספנים קצת נמאס לראות את הנושאים האלה, שחוזרים על עצמם. אין פה חדשנות, זה כבר לא מעניין, זו האמנות הקונספטואלית של פעם, זה לא תופס היום".

דוד ריב. "אין לי דעה טובה על תירוש, שמורידים את המחירים של כל האמנים בשוק" צילום: יונתן בלום

אמיתי חזן־תירוש: "אני חושב שזה גם קשור לכך שהרבה קונים אמנות להשקעה, כשהמטרה היא שערך היצירות יכפיל או ישלש את עצמו, ואמנים שהם מחוץ לקונצנזוס זה מאוד לא משתלם היום. האמנים הישראלים שמצליחים בעולם הם לא אמנים פוליטיים פר סה. זה גם קשור לשוק הבינלאומי שלא אוהב אמנות פוליטית, אבל זה עניין של תקופות, יכול להיות שזה יחזור ביג טיים. דוד ריב זו דוגמה מאוד עצובה. גם הממסד מתנכר לו, וגם המחיר".

דוד ריב מסר בתגובה: "אין לי דעה טובה על בית המכירות תירוש, שמורידים את המחירים של כל האמנים בשוק. בתי המכירות האחרים מציעים מחירים הרבה יותר טובים לעבודות שלי. זה שהם טוענים שהמכירות שלי בירידה משום שאני מציג תכנים פוליטיים - זה חסר בסיס. הסיבה שהמחירים שלי נמוכים אצלם היא בגלל שאין לי גלריה שתכופף אותם. הם יוצרים השפעה לא טובה על המכירות שלי, וזו התנהגות בלתי אחראית. מה גם שרוב העבודות שלי שנמכרות הן לא פוליטיות, והיו הרבה עבודות פוליטיות קשות מובהקות שלי שנמכרו בהרבה מאוד כסף. ומי זו גליה תירוש שתשפוט את איכות העבודות שלי? העבודות שלי לא נשפטות על ידי אנשים שלא מבינים בערך אמנותי".