"שילמתי מחיר כמתמטיקאית על אורח החיים שלי, אבל אני לא מתחרטת"

לפני כמה חודשים סיימה פרופ' מלכה שפס את כהונתה חסרת התקדים - כדקאנית החרדית הראשונה של הפקולטה למדעים באוניברסיטת בר־אילן. אבל ההיסטוריה שעשתה המתמטיקאית החרדית מחווירה לאור הביוגרפיה יוצאת הדופן שלה: שפס נולדה כנוצרייה בקליבלנד, אוהיו, התגיירה, עברה לבני ברק, נעשתה חרדית וגידלה ארבעה ילדים, שניים היא אימצה ושניים באומנה; וכל זאת תוך טיפוח קריירה אקדמית כמתמטיקאית ותחביב מתמשך של כתיבת רומנים.

כיום היא מתגוררת באחת השכונות החרדיות ביותר בעיר, והמבטא האנגלוסקסי העז והווילונות הצבעוניים שאמה המנוחה תפרה ותלויים בחדרה הם העדות המוחשית ביותר לחייה הקודמים.

"ב־2013, כשקיבלתי את המינוי, כולם שאלו אותי איך זה מסתדר, דקאנית וחרדית", היא אומרת בראיון הפרישה מן התפקיד, כשהיא מוציאה גיליונות של המגזין המדעי "סיינטיפיק אמריקן" ומפזרת אותם על שולחן במשרדה. "30–40 שנה אני מנויה למגזין הזה. אני קוראת על אבולוציה, על נוירו־פיזיקה, ויש מאמרים שאני קוראת ומעוררים בי ספקות באמונה. אבל מאחר שאני מניחה שהמדענים חוקרים בלב טהור, והם מתארים את מה שהם רואים על האדמה ובשמים - אני צריכה לדעת מה הם מצאו ומה הם חשבו. איך זה מסתדר עם מה שכתוב בתורה? ליישב בין המדע והתורה זאת כבר בעיה שלי. דרכים להתמודד עם הקונפליקט לא אמצא בבני ברק, כי רוב האנשים שם לא קוראים 'סיינטיפיק אמריקן".

מלכה שפס. "עוד מתקופת בית הספר זורעים בקרב בנות את ההרגשה שמקצועות המדע הם לא בשבילן" צילום: עמית שעל

ובכל זאת, איך מדעים ויהדות דרים בכפיפה אחת?

"יש לי ספקות (ביחס לאמונה -- דב"נ), אבל גם לחילונים יש ספקות. ברגעים של בהירות, ואין לי הרבה כאלה, אני מבינה שטיפשי לא להיות הצדיקה הכי גדולה שאני יכולה להיות. כשהספקות מתעוררים ואני שואלת את עצמי אם עשיתי את הבחירה הנכונה, אני מבינה שגם אם לא, יש לי חיים טובים מאוד, ואורח חיים שאני מקבלת ממנו המון. כמו שבעלי תמיד אומר: 'גם אם פתאום אגלה שאין למעלה כלום, איך הייתי מוותר על שבת?'. נוסף לכך, אני מקובלת בשני העולמות. יכולתי להיות במצב שבו גם הדתיים וגם החילונים כועסים עליי, וזה לא קרה".

הפוסט־דוקטורט הוא חסם בפני נשים

אחרי הפרישה מהתפקיד התובעני, ובמהלך שנת שבתון שאותה היא מנצלת גם כדי לתכנן את העתיד, שפס (67) פורסת את תוכניותיה להמשך: "בטוח שאקדם את המחקר שלי, ובוודאי שאמשיך להדריך סטודנטים לדוקטורט. בקרוב אחליט אם אמשיך בהרצאות הפרונטליות". שפס מנחה כיום שלושה דוקטורנטים למתמטיקה טהורה ועוד חמישה סטודנטים במתמטיקה פיננסית לתואר מוסמך, מסלול של מתמטיקה שימושית שקידמה באופן אישי, כדי להכשיר סטודנטים למקצועות שוק ההון.

איך קרה שרק ב־2013 אשה, שהיא גם פרופסורית חרדית, ממונה לראשונה לדקאנית הפקולטה למדעים?

"הבעיה מתחילה מכך ששיעור הנשים במדעי הטבע נמוך מאוד. בקרב הפרופסורים, חלקן של הנשים קטן עוד יותר ומגיע ל־7% בלבד. עוד מתקופת בית הספר, זורעים בקרב הבנות את ההרגשה שמקצועות המדע הן לא בשבילהן.

"מעבר לכך, אני חושבת שאחד החסמים לנשים הוא הפוסט־דוקטורט. כשיש ילדים ובעל עם קריירה - נסיעה של שלוש שנים לחו"ל זו בעיה. לא קל לנשים להעתיק את כל המשפחה בעקבותיהן, לכן הן בדרך כלל נעצרות במשרת ראש מעבדה או במשרות מינהליות שדורשות דוקטורט, אבל אין לאן להתקדם מהן".

שפס עם משפחתה

ואיך מקבלת אותך החברה החרדית?

"כשאני מספרת בבני ברק שאני מתמטיקאית, אני נתקלת ב'וואו', משהו בין התפעלות להלם, אבל זה לא מפני שאני עובדת. 73% מהנשים החרדיות עובדות ברמה כלשהי, לעומת 65% מהנשים במגזר החילוני. גברים הם אלה שלא עובדים ומפסיקים לימודים כלליים בכיתה ח', אבל אנשים לא משתחררים מהתפיסה שנשים חרדיות לא עובדות".

עד כמה אורח החיים החרדי עצר אותך?

"יכולתי להיות מתמטיקאית טובה יותר, אבל ויתרתי על נסיעות מחקריות רבות ושילמתי מחיר במחקר שלי. שיתוף פעולה מחקרי עם גבר הוא לא דבר רצוי כאשה חרדית. לכן, אני עושה זה במייל או בביקורים קצרים - "אין לי ספק ששילמתי מחיר מקצועי על זה שבחרתי לוותר על שיתופי הפעולה ולא הגעתי לאן שיכלתי להגיע בתחום המחקר שלי, אבל אני לא מתחרטת בכלל. לא ארשה לעצמי לפתח קשר עמוק עם גבר".

מלכה שפס עם בעלה בטקס סיום לימודיהם בהרווארד

בעלך לא היה שמח לאפשר לך להתפתח אקדמית ולתמוך בנסיעות מקצועיות שלך?

"המגבלה היא לא בגללו, אני לקחתי את זה על עצמי מפני שאני לא כל כך סומכת על עצמי. אנשים הם רגשיים וסביבת העבודה אינטנסיבית. ישנה הדוגמה של ויליאם מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון, חוקרים שהיה ביניהם שיתוף פעולה מחקרי פורה מאוד. הם כתבו יחד ספר חשוב, ואז כל אחד התגרש מבן הזוג והם התחתנו. בהרווארד היה מרצה שגירש את אשתו והתחתן עם המזכירה שלו, ואחד שהתחתן עם הסטודנטית שלו במחלקה של בעלי בהרווארד".

במהלך הראיון, שפס מקבלת טלפון מדוקטורנטית ערבייה שלה עם שאלה מקצועית. השתיים קרובות מאוד. "זו עולה עומארי עמארה, סטודנטית שלי מיישוב בצפון, אמא לחמישה, מורה מהמדרשה האסלאמית שמלמדת סטטיסטיקה בתיכון", היא מספרת על החיבור המפתיע בין השתיים. "היה לה נוח לעשות דוקטורט אצלי, כי גם אני אשה דתייה. במהלך יום העבודה יש זמן תפילה לשתינו, אז כל אחת לוקחת פינה אחרת של החדר, ואנחנו מתפללות".

מלכה שפס עם בתה שרה

"חיפשתי חינוך ערכי לילדים, ומצאתי את היהדות"

שפס נולדה בקליבלנד, אוהיו, למשפחה נוצרית. סבה וסבתה היו איכרים דתיים בעלי משק. היא נדדה עם משפחתה ברחבי הגלובוס בעקבות הקריירה של אביה, פרופסור להיסטוריה, שלא הצליח לקבל קביעות באקדמיה. שתיים מהתחנות האקזוטיות יותר שבהן עברה בילדותה היו דלהי ומדרס, בהודו, כשהיתה בת ארבע.

"אבי היה מרצה להיסטוריה אמריקאית, וההודים רצו לשמוע על מודל דמוקרטי שונה מזה הבריטי. אני זוכרת המון משם, אפילו דברים די טיפשיים, כמו עובדות הבית שהלכו יחפות והרימו דברים מהרצפה בעזרת אצבעות הרגליים". היא מספרת.

איך התחילה ההתקרבות דווקא לדת היהודית?

"הוריי לא היו דתיים, אבל הערך שנשאר חזק מאוד במשפחה היה להיות אדם טוב. כשבגיל 15 שאלו אותי: 'מה את רוצה להשיג בחיים שלך', אמרתי שאני רוצה לגדל ילדים משלי ואני רוצה להיות בן אדם שאנשים ישמחו שהכירו אותו. לקחתי את זה בתור תוכנית לחיים, ומשם הכל נבע. ההתקרבות ליהדות התחילה בצורך שלי לבסס את הערכים שעליהם ארצה לגדל ילדים, למצוא את החינוך הערכי הכי טוב שאפשר לתת לילדים, ומשם התחיל חיפוש. פשפשתי בפילוסופיה, וביהדות מצאתי בסיס שאהבתי. זה מעבר ללא לגנוב, לא לשקר. מה שאהבתי מאוד הוא שהיהודים לוקחים את הדת שלהם יותר ברצינות. התפעלתי מהרעיון שאדם חושב לפני כל פעם שהוא שם משהו בפה.

"התגיירתי והתחתנתי בבוסטון, משם אני ובעלי יצאנו לעשות דוקטורט בהרווארד. בעלי לא היה חרדי כשהכרנו, בחרנו להיות בעלי תשובה רק אחרי כך, כי השתכנענו. השפיעו עלינו סטודנטים לתארים מתקדמים בהרווארד שבאו מרקע ישיבתי, והיו להם תשובות טובות להרבה שאלות קשות.

"לאט לאט התחלנו לאמץ מצוות, אחת־אחת בייסורים, ובסוף בחרנו בדרך הכי קשה, במהדרין, כי אנחנו חושבים שזה נכון. בעיניי זה לא סיזיפי, אלא מלמד משמעת. כשסיימנו את הדוקטורט, הגענו לבני ברק".

לאהוב את הערכים של היהדות זה דבר אחד, אבל בשביל להיות דתייה, צריך גם להאמין באלוהים.

"זה היה החלק הקשה יותר בשבילי רגשית. תמיד אהבתי היסטוריה וראיתי שההיסטוריה של היהודים שונה משל עמים אחרים, אי אפשר להתעלם מזה. מצד שני, כשרואים כמה היקום גדול, ואיזה פינה נידחת אנחנו בתוכו, גלקסיה לא במיוחד מיוחדת, זה מעלה מחשבות איך זה שדווקא כאן, במקום נידח כזה, קרה משהו מיוחד? התלבטתי. בסוף החלטתי שלא יקרה לי כלום אם אשמור מצוות, ואחר כך הייתי צריכה לבנות את הקשר עם השם יתברך".

איך המשפחה עיכלה את הגלגול מנוצרייה ליהודייה חרדית?

"היה קשה לשכנע את אמא שלי שמה שעשיתי היה רציונלי. היא בעצמה מרדה בהורים שלה שהיו נוצרים דתיים, כאשר התרחקה מהדת, ואת מה שעשיתי היא ראתה כמרד בה. היא לא כעסה, אבל חשבה שכל מה שעשיתי הוא פשוט מצחיק. לדעתה, כל אדם משכיל צריך להבין שמה שכתוב בתורה זה פשוט לא נכון.

"בסוף ימיה, היא אמרה לי ולבעלי: 'אם אתם רוצים לחזור לכנסייה שלנו, אקבל אתכם'. היא התקשתה להשלים עם האפשרות שזה לא יקרה".

רחוב בבני ברק, עיר מגוריה של שפס. "יהודים לוקחים את הדת שלהם יותר ברצינות" צילום: עמית מגל

ומדוע בחרת דווקא בקריירה אקדמית?

"אבא דחף אותי מאוד לקריירה אקדמית. אחר כך הבנתי שעבורו זאת סגירת מעגל. מאחר שהוא לא קיבל קביעות, היה חשוב לו שאני אקבל".

כמדענית נאורה, לא קשה לך לחיות בחברה חרדית סגורה כל כך?

"יש דברים בחברה החרדית שמרגיזים אותי. צריך למשל, להכיר בצורך של הדור הצעיר לקבל השכלה כללית ורחבה, וזאת למרות שאני מבינה את החשש שלהם מהפיתויים והשאלות שההשכלה הזו מביאה עמה. אבל החברה החרדית לא מוכנה לקחת את הסיכון.

"אני מאמינה שלגדולי התורה יש ראייה רחבה וארוכת טווח, ואם הם חושבים שאנחנו לא בשלים להיחשף לסוגים שונים של השכלה, אולי זה באמת כך. אני יכולה להבין מדוע לימודי אסטרופיזיקה יכולים להיות בעייתיים, אבל עם לימודי מתמטיקה אין שום בעיה".

"אומנה היא תמיד נושא טעון"

הילדים של שפס ושל בעלה, פרופ' דוד שפס (המלמד גם הוא בבר־אילן, במחלקה ללימודים קלאסיים), הם כבר בעלי משפחות בעצמם. משרה'לה (42), אלי (39), רפי (35) ומאיר (32) יש להם 18 נכדים. "די הרבה יחסית לזוג חשוך ילדים", היא צוחקת. "כשהבנתי שלא נצליח להביא ילדים יחד, ולמזלנו זה קרה די מוקדם, החלטנו לאמץ ילדים.

"ידענו שכזוג צעיר של מרצים באוניברסיטה, יהיה לנו קל יותר לעבור את תהליך האימוץ מול משרד הרווחה. הגענו לישראל כשהייתי בת 24, ובגיל 25 הפכנו להורים. את שרה'לה קיבלנו בגיל שלושה חודשים, וכשמלאו לה חמש קיבלנו את אלי, שהיה בן שנה וחצי. לאחר מכן אימצנו את אסי, שנלקח מאתנו כעבור שנתיים, לאחר שהוריו התחרטו. ואז גידלנו במסגרת אומנה את רפי ומאיר, שהם אחים שהתגוררו אצלנו, ובכל שלושה שבועות ביקרו את ההורים הביולוגיים. אומנה היא תמיד נושא טעון, בשל הקשר עם המשפחה הטבעית.

"בשלב מסוים ניהלנו מאבק משפטי מול המשפחה הביולוגית שרצתה לקחת את הילדים, בעוד שהם רצו להמשיך להתגורר אצלנו.

הספרים שכתבה שפס תחת שם העט "רחל פומרנץ". בודקת מה היה קורה אילו צילום: עמית שעל

"באופן תקדימי, בית המשפט הכיר בכך שאנחנו מייצגים את טובת הילדים והשאיר אותם ברשותנו, לשנתיים, אבל בפועל זה נמשך. אחותם, שגם אותה גידלנו במסגרת האומנה, בחרה לחזור להורים הביולוגיים.

"הפרשה הזו היוותה טריגר לבן שלי, אלי, לפתוח את תיק האימוץ שלו רק לפני כחמש שנים, באמצע שנות ה־30 לחייו. הוא גילה שיש לו אחות, ועכשיו הם בקשר", היא אומרת בדמעות.

כשהוא פתח את התיק, שני ההורים נפטרו כבר. הוא הרגיש החמצה. כשהוא הלך לקבר של אמא שלו, הוא סיפר לי שבכה. מאוד הבנתי אותו".

לאור הקשיים שהיו לך עם משפחתך בנושא הדת והאמונה, האם תחיו בשלום עם אורח חיים לא דתי של הילדים?

"אני ובעלי מחנכים בדרך שנראית לנו טובה, אבל בסוף כל בן אדם עושה את הבחירות שלו".

שפס עם הדוקטורנטית עולה עומארי עמארה. "כשיש זמן תפילה, כל אחת לוקחת פינה אחרת של החדר"

"כסופרת אני יכולה לשנות את המציאות"

את הדרמות בחייה היא מעבדת לאורך שנים לתוך רומנים מבוססי מציאות שכתבה בשם העט "רחל פומרנץ", ועומדים סדורים על שידה במשרדה באוניברסיטה. ברומנים היא משלבת אירועים שקרו באמת עם עלילות בדיוניות, יוצאת לחקור "מה היה קורה אילו" ומנצחת את המציאות — במקומות שבהם כפתה עליה תרחישים כאובים מדי. "יש לי הרבה מטענים שאני משלבת בספרים שאני כותבת", היא מודה. "לפני שלקחנו ילדים באומנה היה לנו את אסי, התינוק שנלקח מאיתנו. זה כאב לי. הרגשתי שיש חוסר הכרת טובה כלפינו. שפכתי את כל זה באחד מספריי, ואם אקרא בו עכשיו אני אבכה. אני עדיין קשורה אליו ושומרת את בקבוק המים שנתן לי כשנפגשנו. פעם בחמש שנים אנחנו הולכים לבקר אותו בחיפה. אבל כסופרת יש לי כוח, אז בספר שיניתי את המציאות כך שבסוף המאבק אני מקבלת את הילד בחזרה.

"הספר היחיד שכתבתי שהוא לא סיפורת, הוא ספר על השואה. חקרתי את לידת הבעיה היהודית מ־1740, והיתה לי ערימה של עשרים ספרים עבי־כרס שקראתי על השואה, עד שהרגשתי שאני באמת מבינה את הנושא. ואז, כשחלמתי שאני בתאי הגזים באושוויץ, החלטתי שכנראה שקראתי יותר מדי".

כתבת פעם ספר על איך היו נראים חייך אם לא היית בוחרת להתגייר ולהתחרד?

"זה נמצא בספר שאני כותבת עכשיו. הגיבורה היא אני, מתמטיקאית שהתחתנה עם מתמטיקאי וחיה בשיקגו. גם היא נבחרה לתפקיד ראש המחלקה, וגם לה יש דרמה של אומנה: היא מסתבכת עם ילד הודי יתום של אחד הסטודנטים שלה, שלקחה לאומנה. יש מאבק עם המשפחה ההודית, וגם שם מתעוררת שאלה מיהם ההורים האמיתיים של הילד".

איך זה ייגמר?

"הסוף יהיה טוב. אבל היא תעבור עוד הרבה מאוד עד שתגיע לשם. גם בעלי יכול לכתוב רומנים, אבל אצלו הם יהיו טרגדיות. הוא אדם יותר פסימיסטי ממני, וטרגדיות הן החלק שהכי מעניין אותו בספרות".

את לא חוששת שמי שישמע את סיפור החיים שלך, יחשוב שהוא לא מספיק אמין גם כרומן בדיוני?

"יש דברים שקרו לי במציאות ואף אחד לא היה מאמין שזה אמיתי, לכן אותם לא הכנסתי לאף ספר. כמו הפעם שבה חגגנו בר מצווה לאחד הבנים ובאמצע התפילה, רגע לפני שהאורחים הגיעו לברך, הוריו הביולוגיים לקחו אותו לבית מלון והוא נעלם. אם אכתוב את זה בספר, מישהו יאמין?".