לא סופרוומן

ב־2009 קיבלה פרופ' אן־מארי סלוטר (Slaughter) את תפקיד חלומותיה. היתה לה קריירה מרשימה כמשפטנית ומומחית ליחסים בינלאומיים והיא כיהנה כדקאנית בית הספר וודרו ווילסון לנושאים ציבוריים ובינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון — האשה הראשונה בתפקיד. ואז הגיע טלפון מהילארי קלינטון, ששימשה מזכירת המדינה בממשל אובמה, והציעה לסלוטר להיות ראש תכנון מדיניות במשרד החוץ האמריקאי. מעבר לכך שזו היתה עוד הזדמנות להיות האשה הראשונה בתפקיד בכיר, מדובר באחד התפקידים המשפיעים והחשובים במדינה שהיא עדיין השריף של העולם, ואפשרות נדירה למימוש עצמי מקצועי, כזו שבדרך כלל אפשר רק לחלום עליה.

"תחום מדיניות החוץ היה התשוקה שלי כל חיי", מודה סלוטר, שנענתה מיד להצעה וסיכמה עם קלינטון שתחזיק בתפקיד למשך שנתיים, פרק הזמן שבו אנשי אקדמיה יכולים לעזוב את האוניברסיטה לצורך תפקיד ציבורי בלי לאבד את הקביעות.

המומחית למדיניות חוץ מסבירה למי אמריקה דואגת פרופ' אן־מארי סלוטר מתארת תמונת מצב עדכנית של ארצות הברית ויחסיה עם העולם, על רקע הטרור הגלובלי והמירוץ לנשיאות. "זה נכון שהרבה אנשים כרגע כועסים ועייפים, הם חושבים שאנחנו השוטר של העולם, וזה לא נכון. אנחנו מייצגים בעולם משהו שהוא יותר מסתם כוח ואינטרסים, והרבה בוחרים יצביעו בעד מה שאמריקה מייצגת בעולם" קרן צוריאל הררי לכתבה המלאה 

בשנתיים האלה היתה סלוטר אמונה על קביעת אסטרטגיית החוץ של ארצות הברית ועבדה צמוד לקלינטון, "אשה שאני מאוד מעריכה ובוסית נהדרת". בדצמבר 2010 קיבלה סלוטר רמזים לכך שהיא מועמדת לקידום לתפקיד בכיר עוד יותר, ונקלעה לקונפליקט עמוק. מצד אחד, החלום מתגשם, הדרך המקצועית סלולה בפניה, והיה קשה לסרב להצעה שהתאימה לניסיונה, לידע ולכישרון שלה. מצד אחר, בלבה היא ידעה שעליה לחזור הביתה. סלוטר ובעלה, פרופ' אנדרו מורבצ'יק, מומחה לפוליטיקה בפרינסטון, החליטו שעדיף לא לעקור את בניהם, אז בני 12 ו־10, מניו ג'רזי לוושינגטון לשנתיים. מורבצ'יק לקח על עצמו להיות ההורה הדומיננטי בבית, וסלוטר חיה על הקו: בכל יום שני בחמש בבוקר עזבה את פרינסטון ונסעה ברכבת לוושינגטון, ובכל שישי בערב חזרה.

קל זה לא היה. בסיומו של כל סוף שבוע, ערב לפני נסיעתה, בנה הצעיר אלכסנדר היה בוכה שהוא לא רוצה שהיא תלך "ולא אכפת לי מהמדינה!" — תגובה להסבר ששמע מהוריו ומקלינטון עצמה אבל לא ניחם אותו. אחיו הבכור, אדוארד, היה גאה בתפקיד החשוב של אמו וניסה להפגין בגרות. אבל הוא בדיוק התחיל ללמוד בחטיבת הביניים, והתמודד עם חברים חדשים, דרישות מחמירות יותר וגיל התבגרות סוער. אדוארד הפסיק לעשות שיעורים, הפריע בכיתה, נכשל במתמטיקה, רב עם אביו, התעלם מאמו, הושעה מבית הספר והסתבך עם המשטרה. היו פעמים שבהן נאלצה סלוטר לעזוב הכל, כולל פגישות בוערות, ולעלות על הרכבת הראשונה הביתה. "עד כמה שאהבתי את העבודה שלי, כשהייתי מקבלת טלפון או הודעת טקסט על הבלגן האחרון הייתי תוהה מדוע אני בוושינגטון כשהבן שלי צריך אותי בפרינסטון".

פרופ' אן מארי סלוטר עם הילארי קלינטון. בעבר הייתי האשה שמחייכת חיוך מעט נעלה מול פניה של אשה שמספרת שהחליטה לקחת פסק זמן כדי להישאר בבית או לפתח קריירה תחרותית פחות. כיום ברור לי שהצלחה מקצועית אינה המדד היחידבחיים לאושר ולהישגים"

לכן לקראת סוף הקדנציה שהקצתה לעצמה עזבה את וושינגטון וחזרה הביתה. לא כדי להיות עקרת בית ("מעולם לא הייתי טיפוס דומסטי", היא צוחקת), אלא שבה ללמד בפרינסטון, מונתה למנכ"לית New America, ארגון שפועל לרענון הפוליטיקה והשגשוג החברתי והכלכלי באמריקה, והמשיכה להרצות ברחבי העולם על מדיניות חוץ. היא עדיין עבדה בהיקף של יותר ממשרה מלאה, אלא שהיא גרה בבית, התנהלה עם לו"ז גמיש יותר והיתה זמינה יותר לבניה. ובכל זאת היא שמעה תגובות כמו "כל כך חבל שהיית צריכה לעזוב את וושינגטון", או "אני מעולם לא התפשרתי והילדים שלי יצאו נהדר", שרמזו על פיחות בערכה, על כך שהיא מאכזבת, שלא מימשה את ההבטחה הגדולה.

סלוטר זעמה, והתחושות העזות שהתגובות האלה עוררו בה הולידו מאמר מכונן שפורסם במגזין "אטלנטיק" לפני חמש שנים. תחת הכותרת "מדוע נשים עדיין לא יכולות לעשות הכל" סיפרה סלוטר מדוע החליטה לעזוב את תפקיד חלומותיה בוושינגטון כדי לחזור הביתה, לניו ג'רזי, ולהיות אמא פעילה. בדרך היא ניפצה כמה חצאי אמיתות על הורים וקריירה והסירה את האבק, באופן מרענן ומשחרר, מהדיון על האיזון הבלתי אפשרי בין עבודה למשפחה.

בסתיו החולף נהפך המאמר לספר, "עסק לא גמור" ("Unfinished Business"), שבו פיתחה סלוטר לעומק את מחשבותיה בנושא. הוא נהפך לרב־מכר ונבחר לאחד מספרי השנה של "הוושינגטון פוסט", "האקונומיסט" ו־NPR. "אֵם כל המניפסטים של האמהות העובדות", קרא לו "הפייננשל טיימס". הספר עורר מיד עניין רב. לא רק בגלל מי שחתומה עליו, אלא משום שהוא מתמודד עם אחד הנושאים המטרידים ביותר בחיי האדם העובד כיום: איך משלבים בין פרנסה ומימוש עצמי מקצועי להורות מעורבת? והאם אפשר לעשות את זה באופן שמיטיב עם הילדים, ההורים ושוק העבודה גם יחד? סלוטר התמודדה עם הנושאים האלה בהצלחה, באופן מעמיק, נבון ורב־פנים, המביא בחשבון את המורכבויות הגדולות של החיים. הילארי קלינטון, הבוסית לשעבר, פרגנה ל"תקווה ולאופטימיות (של סלוטר) שנוכל לשנות את נקודת מבטנו והמדיניות שלנו כדי שגברים ונשים יוכלו להיות הורים מעורבים וגם להשתמש בכישרונותיהם בעבודותיהם". יו"ר גוגל אריק שמידט הוסיף שהספר "מציב חזון עוצמתי לא רק לשוויון אלא גם לעתיד עולם העבודה (...) ועלינו לשים לב לזה".

לדבר על מה שנראה חשוב פחות, אבל הוא הכי חשוב

נתחיל מרמת הפרט. לכל אחת מאיתנו יש את הטריקים ההישרדותיים שלה. אני, למשל, נהגתי להוסיף לגילי כמה שנים כדי שה"פרופרים" (שם קוד גנרי, לאו דווקא האחים פרופר) לא יחשבו שאני צעירה מכדי לשאול על הדו"חות הכספיים שלהם. וכשבני הבכור נולד והשתדלתי להקדיש לו את אחר הצהריים, זייפתי לעתים שכבר יש לי פגישה ולכן לא אוכל לקבוע אחרת.

מכל הזיופים האלה נפטרתי כשנתקלתי במאמר של סלוטר. בדרך כלל קשה לי עם טקסטים פמיניסטיים או כאלה שמסבירים את הקושי בשילוב הורות וקריירה, אבל את המאמר ההוא, על 13 אלף המילים שלו, קראתי כמה פעמים. אם אן־מארי סלוטר אומרת שאנחנו לא יכולות לעשות הכל, למה אני ממשיכה לנסות? ואם היא קיבלה החלטה דרמטית לפרוש מתפקיד בכיר לטובת המשפחה שלה, תחת אור הזרקורים הלא מפרגן, מי אני שאשקר שכבר יש לי פגישה בארבע?

כשאני מספרת לסלוטר שהטקסט שלה — אחד הנקראים ביותר בתולדות המגזין בן ה־150 — עורר עניין גם בישראל, היא נרגשת. "נהדר לשמוע את זה. המאמר היה זעקה מהלב, רציתי לומר, 'חכו רגע, יש לנו עוד דרך ארוכה', ואני חושבת שהרבה אנשים הזדהו עם זה".

עד אותו יום הכירו אותך כדקאנית בפרינסטון, משפטנית, פרופסורית ומומחית ליחסי חוץ, ופתאום נהפכת לסמכות בנושאי "איך היא עושה את זה לעזאזל". איך הרגשת עם זה?

"זה היה מאוד לא נוח בהתחלה", היא מספרת בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "אבל אז הבנתי שחוסר הנוחות שלי הוא בדיוק שיקוף של הדרך שבה החברה שלנו לא מעריכה את הטיפול במשפחה. זה בסדר שאהיה מומחית למדיניות חוץ, כולם חושבים שזה נהדר. אבל לדבר על ילדים ומשפחה? זה חשוב פחות. אז אני חובשת את שני הכובעים. אני בהחלט חושבת על עצמי כקול שעוסק במדיניות החוץ וגם כקול של איזון בין משפחה לעבודה. החלטתי שלא אברח מהתפקיד הזה, אני אהיה שני הדברים".

לכן כשמציגים אותך בכנסים את מבקשת שלצד כל התפקידים והתארים יזכירו שאת אמא לשניים?

"נראה לי מוזר להזכיר הישגים מקצועיים ולא לכלול את הממד הכי חשוב בחיי, זה שאני מקדישה לו הרבה זמן. שמתי לב שכשגברים מציגים אותי הם לרוב מרגישים עם זה לא נוח ואומרים, 'והיא במיוחד ביקשה להזכיר שיש לה שני בנים'. המטרה היא להפוך את האזכור המשפחתי לשגרתי, צריך להציג כך גם נשים וגם גברים. תחשבי בכמה ראיונות שואלים אנשים מה ההישג הכי גדול שלהם, והם תמיד אומרים שזו המשפחה. בסוף היא היא הבסיס לכל דבר אחר שהם עשו; אלה האנשים שהם הכי אוהבים בעולם, ואין שום דבר פסול בלהכיר בזה".

פרופ' אן מארי סלוטר עם בן זוגה אנדרו ובניהם אדוארד ואלכסנדר. זה בסדר שאהיה מומחית למדיניות חוץ, כולם חושבים שזה נהדר. אבל לדבר על ילדים ומשפחה? זה חשוב פחות. אז אני חובשת את שני הכובעים, זה של מדיניות החוץ וזה של איזון בין משפחה לעבודה. החלטתי שלא אברח מהתפקיד הזה" צילום: ליי וובר

קריאה לשינוי עמוק בתודעה, בחיים ובשוק העבודה

סלוטר (57) נולדה בשרלוטסוויל, וירג'יניה, בשנים שבהן המדינה עדיין היתה שמרנית מאוד. אבל גם בתוך הסביבה הזאת עודדה אותה משפחתה להיות הישגית ועצמאית. זה קרה לא מעט בזכות אביה עורך הדין, שטיפל בכמה תיקי גירושים, ראה גברים שהותירו את נשותיהם ללא יכולת להתפרנס — ונשבע לעצמו שבתו לעולם לא תמצא את עצמה במצב כזה.

וסלוטר אכן פיתחה קריירה הישגית. ב־1980 היא השלימה, בהצטיינות, תואר ראשון בלימודי תרבות אירופה בפרינסטון, וקיבלה מלגה יוקרתית לשנתיים באוקספורד, שם עשתה תואר שני ביחסים בינלאומיים. משם המשיכה לבית הספר למשפטים של הרווארד, שגם אותו סיימה בהצטיינות, וב־1992 קיבלה תואר דוקטור ליחסים בינלאומיים מאוקספורד. היא מילאה תפקידים אקדמיים מגוונים, עד שמונתה לדקאנית של בית הספר וודרו ווילסון, ומשם נשלפה בידי קלינטון לוושינגטון.

בדרך למדה סלוטר לא מעט על עצמה, על הציפיות מהורים כיום ועל הקושי האישי להודות שבעצם אי אפשר לעמוד בהן. בספרה היא מפרקת את הציפיות הללו בזו אחר זו, מנפצת מיתוסים ("אם תהיי מספיק מחויבת תוכלי לעשות הכל". פחחח) ומציגה שורה מרתקת של צעדים שעשויים לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו כעובדים וכהורים, ואת האופן שבו שוק העבודה מתייחס אלינו. והכל כתוב בשנינות, ובשילוב חכם של סיפורים אישיים מחייה ומחיי הורים אחרים עם מחקרים מרתקים.

סלוטר מציעה להפסיק לדבר על אמהות שמטפלות בילדים, אלא לדבר על הורים שעושים זאת. למי שמתקשה בזה היא מציעה טריק קטן: לחשוב על זוג חד־מיני. מי משניהם אמור להישאר בבית עם הילדים לפי הנורמות החברתיות? לקראת שוק עבודה שוויוני יותר, שנראה כרגע כמו חלום אוטופי רחוק, נשים יכולות להיות המפרנסות, וגברים ההורה המוביל — מושג שנועד להחליף את הביטוי המעליב "אמא לא עובדת".

למודת ניסיון, סלוטר מציעה לשים לב לגישה שלנו: לא להתייחס להורים שהורידו הילוך לטובת המשפחה ככישלון, להתעניין אצל אבות טריים איך הם מסתדרים עם העבודה, ולשאול אנשים לא רק מה הם עושים אלא גם מה מעניין אותם ומהם התחביבים שלהם.

שינוי מהותי יידרש גם משוק העבודה. יהיה עליו להבין שמקום עבודה אינו בהכרח מקום פיזי, ושהטכנולוגיה והכלכלה מאפשרות לאנשים במקצועות רבים לעבוד מאיפה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים — כל עוד העבודה מתבצעת באופן מיטבי. סגנון העבודה הזה, שנקרא OpenWork, כבר קיים בחברות כמו GM פייננשל, פירמות ראיית החשבון EY ודלויט, דלתא איירליינס, אמריקן אקספרס ואחרות. IBM חוסכת 700 מיליון דולר בהוצאות נדל"ן מפני שרבע מעובדיה עובדים מהבית, ו־97% מהחברות שעובדות באופן הזה מדווחות על עלייה בפרודוקטיביות. 88% מהעובדים שלהן מסופקים יותר מהעבודה ו־45% חשים פחות מתוחים ושחוקים.

"מאצ'ואיזם של זמן" מכנה סלוטר את התחרות על מי עובד קשה יותר, נשאר מאוחר יותר, מושך לתוך הלילה. כאילו מי שעובד יותר בהכרח עובד טוב יותר. מהתחרות הזאת היא מבקשת להיפטר. "יש לנו נתונים שתומכים בכך שכשעובדים פחות עובדים טוב יותר, במיוחד בעבודה שדורשת יצירתיות וחדשנות", היא כותבת. "מומחי יצירתיות מדגישים את הערך של חשיבה לא לינארית ושל טיפוח מקוריות, שנובעים מהליכות ארוכות, מהתבוננות בסביבה שלך בדרך אחרת. הם מציעים לשנות את הקצב של ימי העבודה, כדי שהם יכללו גם זמנים שבהם ניתן למוח שלנו לעשות את מה שהוא רוצה".

"הספר הוא החשיבה שלי על לאן הולכים מכאן, והוא רדיקלי יותר מהמאמר ב'אטלנטיק'", סלוטר אומרת כעת. "גברים מבוגרים חשים שלא היו להם הרבה אפשרויות, הם נדרשו להיות המפרנסים, ורבים מהם מעולם לא חשבו על האפשרות לטפל בילדיהם. גברים צעירים מאוד מתלהבים מהספר. אתמול הרציתי בבית ספר וורטון למינהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה, וכמעט חצי מהקהל היה גברים צעירים. הם מצפים שיהיו להם נישואים שוויוניים או שותפות שוויונית, הם רוצים להיות מעורבים לגמרי בטיפול בילדים שלהם, ומודעים לכך שהמערכת מקובעת נגד הרצונות האלה".

זה קיים גם בישראל. אני מגיעה ממסיבת יום הולדת של בני חמש, וחצי מההורים שם היו אבות שבאו מוקדם מהעבודה כדי לבלות עם הילדים שלהם.

"והם עושים את המאמץ הזה כי הם לא רוצים לוותר על משהו שמאוד יקר להם. להיות אמא זה לבלות זמן נהדר עם הילדים שלך ולקבל הזדמנות להיות גם קצת ילדה בעצמך. למה שלגברים לא יהיה את זה?".

מתוך מחאת העגלות בקיץ 2011. הספר הוא החשיבה שלי על לאן הולכים מכאן. גם גברים צעירים מאוד מתלהבים ממנו הם מצפים שיהיו להם נישואים שוויוניים, רוצים להיות מעורבים לגמרי בטיפול בילדים שלהם, ומודעים לכך שהמערכת מקובעת נגד הרצונות האלה" צילום: גיל נחושתן

הבעיה נעוצה במערכות הערכים המנוגדות שמיוחסות לעבודה ולמשפחה. עבודה, כותבת סלוטר, קשורה לערכי תחרות נוקשים, והמשפחה לטיפול וחמלה נטולי יוקרה. "האנושות שרדה בזכות העובדה שאנשים דאגו זה לזה, אבל כיום אם אתה מורה, אחות, תרפיסט, מאמן או עוסק בכל סוג של טיפול במבוגרים ובילדים, לא מעריכים אותך לעומת ההערכה שהיית מקבל לו היית בנקאי, עורך דין ומהנדס", היא אומרת. "וזו לא פונקציה של הכשרה אלא של ההחלטה שמקצועות תחרותיים יותר חשובים ממקצועות טיפוליים. זו התבוננות קצרת טווח, מצערת ורעה מאוד לחברה שלנו בטווח הארוך".

החלום של סלוטר הוא שנחיה בחברה שוויונית יותר, שבה לכל אחד תהיה קריירה מספקת או עבודה טובה עם שכר טוב, מה שהוא מעדיף, ולצדה חיים אישיים שמעניקים את "הסיפוק העמוק של לאהוב אחרים ולטפל בהם". היא שואבת אופטימיות רבה מגברים צעירים, בני דור ה־Y (כלומר ילידי 1980 ואילך), שמכבדים את זמנם הפרטי לא פחות מאשר את עבודתם, רוצים להיות הורים פעילים, ומצפים למצות את הטכנולוגיה כדי לעבוד מכל מקום ובכל זמן — גמישות שתקל עליהם להשיג את שתי המטרות הראשונות.

לכן סלוטר מצפה שהשינוי יבוא מהגברים, כי "זו אפליה גם נגדם". בספר היא כותבת: "עובדים מאושרים יותר, פרודוקטיביים יותר ונאמנים יותר אם מאפשרים להם מרחב לטפל בעצמם ובבני משפחתם ולהתנדב בקהילה שלהם. מנהלים צריכים להפסיק להסתכל על זה מבעד למשקפיים של אמהות עובדות וכדי לטוות מדיניות עבור נשים, וצריכים לדבר על הטווח הרחב של מחויבויות של עובדים: טיפול בילדים, בהורים מזדקנים, בבני משפחה חולים או נכים. אם מישהו אהוב צריך אותך, קשה לך להתמקד בעבודה. אבל אם המנהלים קשובים לצרכים האלה כשהם עולים, תעבוד קשה יותר וטוב יותר כשתחזור לעבודה".

לקבל את הוויתור, להימנע מהתנשאות

השינוי צריך לבוא כמובן גם מהנשים, שהן הראשונות ללהק את עצמן לאחת משתי קבוצות: שחקניות נשמה, שמתאבדות על העבודה, מעסיקות צי של מטפלות ולא רואות אף ילד בעיניים, או פנסיונריות צעירות, שמפילות את העט בשלוש, ומעדיפות להפעיל יום הולדת ולא צוות של אנשי מכירות. במשך שנים נמנתה סלוטר עם הקבוצה הראשונה. היא האמינה, וגם אמרה זאת לסטודנטיות שלה, שנשים יכולות לנהל בהצלחה, ובמקביל, קריירה ומשפחה. הן רק צריכות להיות מחויבות לקריירה שלהן. רק אחרי שעזבה את וושינגטון, ובעקבות הרמזים כאילו היא לא באמת מחויבת לעבודתה, הבינה סלוטר שבמשך עשורים היא היתה מהנשים שהביטו בהתנשאות על אחרות, שהעדיפו לרגע את חייהן הפרטיים על המקצועיים.

"כל חיי הייתי האשה שמחייכת חיוך מעט נעלה מול פניה של אשה אחרת, שמספרת שהיא החליטה לקחת פסק זמן כדי להישאר בבית או לפתח קריירה שונה ותחרותית פחות כדי שיהיה לה יותר זמן למשפחתה", היא כותבת. "הייתי חלק מאלה שגרמו לנשים להרגיש שזו אשמתן אם הן לא מצליחות לנהל קריירות במשרה מלאה ולטפס בסולם התאגידי במהירות, כמו גברים, ובמקביל לשמור על חיי בית ומשפחה פעילים (ולהיות רזות ויפות כמובן). וככל שחשבתי על זה יותר כל זה נראה לי שגוי, שנשים וגברים שקיבלו החלטות דומות לשלי (לשים את המשפחה לפני הקריירה) צריכים אישור לכך שהצלחה מקצועית אינה המדד היחיד בחיים לאושר ולהישגים".

היית עצובה כשהחלטת לוותר על החלום לעבוד בוושינגטון? זו לא החלטה קלה.

"כן, הייתי עצובה, אבל באותו זמן לא הרגשתי שיש לי אפשרות אחרת כי הבן שלנו היה זקוק לשנינו. הייתי מוכרחה לעשות את זה, אף שוויתרתי על משהו שרציתי כל חיי. לא תהיי אנושית אם לא תצטערי על הנתיב שאת לא פוסעת בו. אבל מה שחיזק אותי יותר מכל היה שהזמן הזה עם הילדים לא יחזור, ומבחינה מקצועית אין לי מושג מה יקרה. את צריכה להחליט על בסיס מה שידוע ברגע נתון".

החיים הם אוסף של אינטרוולים, תתרגלו

קל יותר לנופף בדגל השוויוני ולקרוא לאיזון בין המשפחה לעבודה כשאת אן־מארי סלוטר, שאמנם ויתרה על עבודה יוקרתית בממשל אבל נחתה על נוצות הפוך של משרות בכירות אחרות, לתוך בית נאה וחיים נוחים ומבוססים למדי עם בן זוג תומך. סלוטר לא מתעלמת ממזלה הטוב, ומכך שלרוב הנשים אין את הפריבילגיה להתלבט בשאלות האלה כי הן צריכות לפרנס בכל מחיר. אבל היא מקווה באמצעות הספר, פעילותה והרצאותיה — כעת היא מרצה מבוקשת גם לכל הנוגע לשילוב בין משפחה לעבודה — ליצור עולם שוויוני יותר שייטיב עם כולם, מכל מגדר, רמה סוציו־אקונומית ומצב משפחתי.

שוק העבודה כיום קשה מאוד. כשאֵם יוצאת לשנת חופש כדי לגדל את התינוק שלה, לא בטוח שיהיה לה לאן לחזור.

"נכון, קשה מאוד לחזור. לכן אני ממליצה לא לעזוב לגמרי את העבודה אלא להישאר בפנים באופן חלקי, חצי רגל בחוץ וחצי רגל בפנים, כדי שהקשרים יישארו רעננים והמיומנויות חדות גם אם הורדתן הילוך. כך יהיה לכן הרבה יותר סיכוי לחזור ולקדם את הקריירה. וחברות צריכות להיות חכמות מספיק להבין שיש מאגר עצום של כישרון אצל נשים בשנות הארבעים שלהן, שהן בוגרות ומנוסות, מוכנות לעבוד במלוא הכוח ויהיו מצוינות".

סלוטר ממליצה לצעירים שמסיימים את הלימודים לנסות לדמיין את חייהם בעתיד ולהתכונן לכך שהם יהיו בנויים כאינטרוולים, מקטעי עבודה וחיים עם סדרי עדיפויות ומקצבים שונים. "אני נותנת לנשים ולגברים צעירים אותה עצה: עכשיו יש לכם תקופה של 15-5 שנים שבה תוכלו לעבוד בכל הכוח ולבסס את הקריירה שלכם — עשו את זה. קחו את העבודה שתשלח אתכם לנסיעות בכל העולם, השקיעו את עצמכם בעבודה. אבל תבינו, וקשה להבין את זה בגיל עשרים, שיגיע רגע שבו תרצו להקדיש יותר זמן לדברים אחרים. להרבה אנשים יהיו ילדים, אבל לא לכולם, אז זה יכול להיות רצון להשקיע בקהילה שלך, באנשים אחרים, במשהו שמעניק יותר משמעות וסיפוק מאשר ההצלחה בקריירה, וצריך לתכנן את זה כך שבתקופה הזו תמשיכו לעבוד אבל בהילוך נמוך יותר, כדי שכשתרצו לחזור לעבוד במלוא הכוח — תוכלו לעשות זאת.

"אלה האינטרוולים: יהיו תקופות שבהן תעבדו בכל הכוח ותקופות שבהן תרצו להאט את הקצב ולעשות דברים אחרים. צריך להיות ריאליים לגבי מה שיכול לקרות בחיים: הילדים שלך עשויים להזדקק לך יותר ממה שציפית, אולי תתגרש, מישהו במשפחתך יחלה או ימות. וצריך להבין שיש תפקידים שאפשר לעשות עם משפחה וכאלה שקשה מאוד לשלב איתה. יכולתי להיות דקאנית בלי בעיה אבל לא דיפלומטית בכירה", היא אומרת ואז ממהרת לתקן: "כלומר יכולתי להיות דיפלומטית בכירה, אבל אז לא הייתי רואה את ילדיי כמו שחשוב לי וזה מחיר שלא רציתי לשלם. ואולי לא תהיה לי הזדמנות כזאת שוב, ואני צריכה לקבל את זה".