כשהכיסא הוא החיים עצמם
הקלות שבה דילג בנימין נתניהו בין ממשלת הסכם מדיני לממשלה של ימין קיצוני, מחדדת את התחושה שהשקפת העולם היחידה שמנחה את ראש הממשלה היא הישרדות. גם המהלכים הפוליטיים שהוא מקדם בסמיכות לפרסום דו”ח חמור של מבקר המדינה הם שידור חוזר של עצמם, למעט הפעם ההיא שזה עלה לו בבחירות
1. מאי 2012, ארבע שנים לאחור - בדיוק. רגע לפני ההצבעה על פיזור הכנסת ה־18 מסכמים בנימין נתניהו ושאול מופז באישון לילה ובהפתעה גמורה על ממשלת אחדות.
מופז מסביר שהוא ונתניהו החליטו לשים מאחוריהם את מערכת היחסים העכורה ואת העובדה שמופז נהג לכנות את נתניהו "שקרן" בכל התקופה שקדמה לאותם אירועים, וגם את הצהרותיו שלא ייכנס לממשלה עמו. השניים מסבירים שהם עושים זאת למען הציבור והיציבות השלטונית וכדי לאפשר לממשלה רחבה להוביל תהליכים גדולים.
נשמע מוכר? עכשיו בואו ונוסיף למשוואה את העובדה שנתניהו ידע באותה עת שחודש לאחר מכן יפורסמו שני דו"חות של מבקר המדינה שהטרידו מאוד את מנוחתו: האחד בנושא משט המרמרה, והשני על השריפה בכרמל.
תחליפו את הדו"חות האלה בשני דו"חות המבקר הצפויים להתפרסם בקרוב - הדו"ח על צוק איתן והדו"ח על פרשת החשבוניות הכפולות בנסיעותיו של נתניהו לחו"ל (ביבי טורס), שיתפרסם ביום שלישי הקרוב - תחליפו את מופז בליברמן, את ה"שקרן" ב"שקרן, רמאי ונוכל", והנה לכם - ההיסטוריה חוזרת.
שוב נתניהו מבצע הטעיה פוליטית של הרגע האחרון, מהמם את הכנסת, הציבור והעיתונאים, ויוצא לדרך משותפת עם יריבו הגדול ביותר - מה שבוודאי יקהה את עוצמת את הביקורת הפוליטית שתוטח בו.
איור: יונתן וקסמן
2. קשה לומר מה גרם לנתניהו להעדיף את יריבו הפוליטי האלים אביגדור ליברמן על פניו של השותף הנוח ומשתף הפעולה יצחק הרצוג. מה קסם לו יותר בדיקטטורה של ישראל ביתנו על פני השברירים של מפלגת העבודה המפולגת שבוז'י היה מביא עמו לקואליציה. אבל אי אפשר להישאר אדישים להבדל העמוק בין שתי האפשרויות הללו בכל המובנים - פוליטיים, כלכליים אבל בעיקר מדיניים.
הקלות שבה דילג נתניהו בין שתי האפשרויות, בין שני ההרכבים הקואליציוניים האפשריים, נחוש בכל מקרה להרחיב את הקואליציה כאן ועכשיו, ערב פרסום דו"חות מטרידים נגדו, מזכירה לא מעט אירועים מעברו של נתניהו, מעברנו.
כך ויתר בשעתו בקלות על מתווה המס היורד שטיפח עוד מימיו כשר אוצר, רק כי ההמונים צבאו על הרחובות ודרשו צדק חברתי, וועדת טרכטנברג המליצה לבלום את המתווה. אפשר להיזכר גם באופן שבו הסכים לעסקה הנדיבה לשחרורו של גלעד שליט, חודשים אחרי שדחה את אותו מתווה בדיוק שהובא על ידי המתווך הגרמני - אף זאת בסמיכות מבהילה לאותה מחאה חברתית. ואפשר להיזכר אפילו בכך שנזכר לגנות את דברי סגן הרמטכ"ל יאיר גולן באיחור של ימים, רק אחרי שדלפו הידיעות על ממצאי דו"ח המבקר בנוגע לצוק איתן.
כל הספינים הללו מעלים במלוא חריפותה את השאלה אם ראש הממשלה פועל באמת מתוך אידיאולוגיה או אג'נדה עקבית, או משיקולי תועלתנות גרידא. וגם אם נניח שזה בסדר שיצר הישרדות הוא רכיב משמעותי בהחלטות שמקבל כל פוליטיקאי, הרי שאי אפשר להישאר אדישים לשורת המקרים המעידים שיצר ההישרדות אצל נתניהו הוא לא רק רכיב משמעותי בקבלת ההחלטות שלו אלא ממש מרכיב מכריע.
3. ואם כבר עוסקים בהיסטוריה ובגלגולים שלה: בינואר 1999 היתה הפעם האחרונה שנתניהו פיטר שר ביטחון ממשלתו. זה היה יצחק מרדכי בעידן שלפני ההטרדות המיניות, רגע לפני שהצטרף למפלגת המרכז כדי להתחרות בנתניהו. בבחירות שהתקיימו ארבעה חודשים לאחר מכן, הפסיד נתניהו את השלטון לאהוד ברק.
4. ולסיום, כמה מילים על כלכלה. בשבוע שעבר פורסמו נתונים קשים על צמיחת המשק הישראלי. הם מגיעים ערב כניסה לתקציב דו־שנתי, שכבר עכשיו יש בו בור של 15 מיליארד שקל, מחציתו כתוצאה מהתחייבויות קואליציוניות, וזה עוד לפני התשלום לליברמן ועוד לפני שנודע המחיר, ויהיה מחיר, שידרשו שאר השותפים הקואליציוניים שיוותרו על משרות עבור ליברמן.
כחלון. צריך לדאוג? צילום: המכללה האקדמית נתניה
אם המצב הכלכלי לא יחריף עוד יותר, וגביית המסים תמשיך להיות גבוהה יחסית, סביר להניח שהלוליינות התקציבית תאפשר לצלוח גם את המשוכה הזו. אולם זה יהיה הרבה יותר קשה במצב של מיתון כלכלי או מלחמה.
אלא שגם בהיעדר אירועי קיצון, הקואליציה החדשה צפויה להיות ממשלת שיתוק כלכלית מכיוון שהיא מפולגת רעיונית בין שני מחנות: המחנה החברתי שמוביל שר האוצר משה כחלון מול המחנה של כלכלת השוק החופשי שבו שותפים נתניהו, ליברמן ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט.
כחלון וליברמן חלוקים כמעט בכל נושא כלכלי שאפשר להעלות על הדעת. הם לא משדרים על אותו גל בנושאי הפרטות, הטיפול הנכון במערכת הבנקאית ומידת ההתערבות הממשלתית הנדרשת בשוק, ואפילו לא מחזיקים באותה הדעה ביחס למגבלות על שכר הבנקאים.
והעובדה שנתניהו היה כמעט אדיש לבחירה בין ממשלה עם הרצוג שהיתה אמורה לחזק את הקו החברתי של הקואליציה לבין ממשלה עם ליברמן שתחזק דווקא את הקו הכלכלי ימני, היא אולי עוד הוכחה לכך שגם בנושאים כלכליים, אג'נדה או אידיאולוגיה הם הדברים האחרונים שמעניינים את ראש הממשלה.
כמה חבל שגם שר האוצר, שמיהר לברך על הצטרפותו של ליברמן אף שעשה הכל למען הצטרפותו של הרצוג, נעשה אדיש כמו נתניהו בשם ההישרדות הפוליטית.
