"הוריי, שברחו מהאנטישמיות בפולין, תמיד הפצירו בי: "תעבוד קשה ואל תחמיץ הזדמנויות שנקרות לך באמריקה"

"הוריי סיימון ורוז נולדו בשטעטל בפולין וחוו אנטישמיות לעתים תכופות, אחת לכמה חודשים היה מתרחש פוגרום. הם חיפשו מקום בטוח עבור המשפחה ועזבו את פולין לקנדה. אבי נכנס לעסקי הקמעונאות בעקבות אחיו, שכבר התגורר בקנדה, אך החנות שפתח פשטה רגל. משם המשפחה עברה לקליבלנד, אוהיו, בעקבות אח אחר של אבי, ושם אני נולדתי.

"בקליבלנד אבא פתח חנות דומה, אבל גם היא לא הצליחה. לא היו לו האינסטינקטים לזהות מה הלקוח צריך ולתת לו את זה. מאז אמי נאלצה לפרנס אותנו במסחר מדלת לדלת, זה מה שהיא ידעה לעשות. אבא היה אדם אינטליגנטי, שהייעוד שלו היה להיות מורה. הוא היה מענטש, ולא היתה לו הקשיחות המספקת כדי להצליח בסביבה תחרותית. למרבה הצער הוא פיתח טרשת נפוצה בשנות הארבעים לחייו, ומת בן 57. בשנים האחרונות לחייו היה נכה, ואמא הפכה סוג של אמא ואבא עבורי.  

1941. מורטון מנדל, בן 19, ואמו רוז בקליבלנד, אוהיו

"אף פעם לא רעבנו ללחם, בגדים ללבוש תמיד היו (אני לבשתי את אלה של אחיי), והיתה לנו ילדות נהדרת. רק בגיל 20 הבנתי שאנחנו פחות או יותר עניים. בגיל 13 מכרתי פופקורן ונקניקיות באצטדיונים, והבאתי את הכסף לאמא שלי. לרגע לא עלה בדעתי לקנות צעצוע לעצמי בכסף הזה.

"הוריי ברחו מאנטישמיות ובכל זאת גדלתי איתה, ולעתים אני חש בה עד היום. בשכונה פולנית שבה היתה החנות של אבי ילדים קראו לי 'קייק', כינוי גנאי ליהודי. זה גרם לי להפוך בגיל שבע ללוחם רחוב טוב.

"אמא רצתה שיהיה לנו באמריקה מה שלאבי ולה לא היה בפולין: חינוך הגון ושניהפך למשהו. תמיד דרשה ממני: 'תעבוד קשה ואל תחמיץ הזדמנויות שנקרות לך באמריקה', וכששאלתי איך אזהה אותן אמרה: 'אתה כבר תדע'. היא העבירה לי את התחושה: 'מה שתרצה - יקרה', ותמיד הרגשתי מבפנים שאני יכול לעשות הכל.

"היה חשוב לאמא שאלך לקולג', ובאמת הייתי היחיד מתוך האחים שהגיע לזה בזכות מלגה שקיבלתי מהצבא ב־1943 לצורך לימודי כימיה, אך את הלימודים סיימתי רק לאחרונה, ב־2014. הפסקתי את הלימודים באוניברסיטת קייס ווסטרן רזרב כדי להיכנס לעסקי הרכב של אחיי כשחסרו לי רק 16 שעות קרדיט כדי לסיים את התואר, וכשמלאו לי 90 ונהפכתי לתורם הכי גדול של האוניברסיטה הציעו לי להשיג את התואר המלא. רציתי להרוויח את זה, ואמרתי שאם הוא לא אמיתי אני לא רוצה. האוניברסיטה החליטה להחשיב את השעות שבהן לימדתי בחוג למינהל עסקים ולעבודה סוציאלית, ואת שש השעות הנותרות השגתי בזכות הכרה בספר שכתבתי. כששאלו אם ארצה לקבל את תעודת הבוגר באירוע מיוחד, סירבתי. וכשבטקס הסיום בין כל הילדים צעד אדם בן 92 - וכל 2,000 המוזמנים קמו להריע - גם אני התרגשתי".