ארץ האפשרויות

"שלחתי קורות חיים לבית ספר בשנגחאי וחזרו אליי בתוך יומיים. אחרי ראיון בסקייפ הם הציעו לי עבודה. הייתי בשוק מכמה מהר כל זה קרה — בארצות הברית, כששלחתי קורות חיים ברוב המקרים בכלל לא חזרו אליי", מספרת ג'ונסון ל"מוסף כלכליסט", בעודה יושבת בבית קפה אופנתי באזור וו דאו קואו, מרכז הבילוי של הסטודנטים בבייג'ינג, שרבים מלקוחותיו זרים. "נשכרתי לעבודה ב־26 באוגוסט 2014, ממש לפני תחילת שנת הלימודים, וב־12 בספטמבר כבר הייתי בשנגחאי אחרי שמכרתי את כל הציוד שלי והעברתי את החתול איתי".

לי וויליאמסון הבריטי

בשנה שעברה, הראשונה שלה בסין, לימדה ג'ונסון בבית ספר יסודי בשנגחאי, הרוויחה כ־13.5 אלף יואן נטו (2,100 דולר) בחודש — והתגוררה בדירה שקיבלה מבית הספר. השנה היא כבר השתדרגה ומרוויחה שכר כפול כמורה לאמנות בבית ספר תיכון אקסקלוסיבי בבייג'ינג, שגם הוא מספק לה דירה. לשם השוואה, משכורת חודשית ממוצעת בבייג'ינג היא 6,400 יואן (1,000 דולר); המשכורות לזרים בעיר לרוב גבוהות בהרבה מהממוצע.

"זה יישמע מצחיק, אבל רק בסין, בפעם הראשונה, יכולתי להרשות לעצמי ללכת לסדר את הציפורניים, לצאת לאכול בחוץ או לקנות מותגים. סוף סוף אני יכולה לחיות בנוחות של מעמד הביניים — ועדיין להצליח לחסוך את רוב המשכורת", מסבירה ג'ונסון (29). "הייתי שמחה מאוד לחזור לגור בארצות הברית, אבל זה יהיה קשה מבחינה כלכלית. גם אם אמצא עבודה בקולג', לא יהיה לי כסף פנוי כמו שיש לי כאן".

הסוד הזה אינו נחלתה של ג'ונסון בלבד. לנוכח המצב הכלכלי, המדשדש במקרה הטוב ומידרדר מהר במקרה הרע באירופה ובארצות הברית, צעירים אירופים ואמריקאים מבינים שהם לא יכולים להתחיל חיים עצמאיים במולדתם, ושדלת כניסה לחיים נוחים במעמד הביניים מסתתרת דווקא בסין. הם לא מגיעים אליה עם חלומות התעשרות גדולים, אלא עם ציפיות צנועות בהרבה: לעבודה קבועה, שכר סביר שמאפשר להתקיים בכבוד ואפילו קצת לחסוך, עלויות שאפשר לעמוד בהן. בדרך הם נאלצים לעשות לא מעט פשרות, אבל לפחות הם מתחילים לחיות.

אסתר מלנה קובאקס ההונגרייה: "פתאום יכולתי לקנות מצרכים בסופר בלי להסתכל על המחירים"

עוד מהגרי עבודה - אבל הפעם בכיוון ההפוך

כל אזרח ממדינה מפותחת שמגיע למדינה מתפתחת יכול להרגיש מיד כמו מיליונר. אבל הסיפור כאן הוא אחר. הערים הגדולות בסין אינן עולם שלישי. הן מציעות איכות חיים גבוהה כמעט בכל פרמטר, כלכלה מתקדמת, מגוון רחב של מקומות עבודה ואפשרויות למימוש מקצועי, שפע, חיבור אינטנסיבי לעולם הרחב והמוני זרים אחרים.

בסין (ללא הונג קונג ומקאו) חיים כיום יותר מ־600 אלף זרים, הערכה שמתבססת על העובדה שהנתון הרשמי האחרון, 600 אלף, מגיע ממפקד האוכלוסין מ־2010. רובם המוחלט חיים בערים הגדולות:

שנגחאי מובילה, ואחריה עיר התעשייה הדרומית גואנגג'ואו ובייג'ינג. 12% מהם מגיעים מארצות הברית, עוד כ־10% מגרמניה, צרפת וקנדה, ויש במדינה זרים כמעט מכל מדינות העולם.

לכאורה, 600 אלף הוא מספר נמוך מאוד במדינה של 1.3 מיליארד בני אדם. אבל המספרים נמצאים במגמת עלייה, לנוכח הצמיחה הכלכלית המהירה בסין - אף שהקצב יורד, הוא עדיין מהיר באופן משמעותי מזה הנרשם במערב.

בקרב הזרים האלה יש שני מעמדות עיקריים. הגבוה יותר כולל עובדים של תאגידים גלובליים כגון מרצדס, מיקרוסופט וסוני, שמחזיקים מרכזים גדולים מאוד בסין. אלה בדרך כלל מהנדסים ומנהלים שנהנו משכר גבוה ואיכות חיים טובה גם בארצות המוצא שלהם, ולא הגיעו לסין מתוך כורח. למעשה, כדי לעשות רילוקיישן המעסיקים שלהם פיתו אותם עם חבילת הטבות נדיבה מאוד (שנקראת חבילת Expat, קיצור של Expatriate, מי שחי מחוץ למולדתו): מגורים במגדלים מאובטחים, העלאה משמעותית במשכורת הגבוהה ממילא, מימון שכר הלימוד של ילדיהם בבתי ספר פרטיים.

ריד תעסוקה לזרים בבייג'ינג צילום: אי פי איי

לצדם יש כמובן זרים שהגיעו לחיות בסין מתוך עניין בתרבות המקומית ובשפה, או יצר סקרנות והרפתקנות ורעב למשהו חדש, אחר. אבל הסיפור המעניין אינו של עובדי התאגידים שחיים בבועה מערבית עשירה או של הזרים שמגיעים כמעין חוקרים. הסיפור המעניין הוא של השכבה העבה של מהגרי עבודה מהמערב לסין.

וכמו מהגרי עבודה אחרים, ממעמדות נמוכים בהרבה, המרואיינים בכתבה הזאת חיים בבייג'ינג או בשנגחאי לא מתוך אהבה גדולה, אלא בשל הרצון לשפר את איכות חייהם לעומת זו שיכלו להשיג בארצות מוצאם. וכמו מהגרים ממדינות חלשות יותר לכאלה שנתפסות שבעות יותר, גם הזרים בסין מתמודדים עם הקשיים הגדולים של התחלה חדשה בארץ זרה, עם שפה חדשה, רחוק מבני המשפחה ומהתרבות המוכרת. לצד הקשיים הללו מי שמגיע מהמערב לסין כדי להשתדרג כלכלית נאלץ להשתנמך מבחינות אחרות — לחיות תחת משטר ריכוזי, עם צנזורה על האינטרנט, ביורוקרטיה סבוכה, תרבות שוביניסטית מאוד, קודים תרבותיים שונים ובעיקר זיהום אוויר כבד, שלעתים מאפיל על השיפור בפרמטרים האחרים של איכות החיים ושולח חלק מהזרים בחזרה הביתה. ועדיין, עוד ועוד אחרים מגיעים.

כך נשארנו בלי אופציה לחזור הביתה

ג'ורדי קורדרו (33) מהעיר אליקנטה בדרום ספרד יצא לפני כחמש שנים לטיול ארוך בדרום מזרח אסיה עם אשתו. כשהגיעו למיאנמר גילו שהכסף שחסכו אזל, והחלו לחפש עבודה. כך התגלגלו לבייג'ינג, שבה הם חיים עד היום. "בספרד אשתי היתה מורה מחליפה כי אין לה דיפלומה רשמית והיא הרוויחה משהו כמו 1,950 דולר בחודש. אני עבדתי כטבח במסעדה במשך 11-10 שעות ביום והרווחתי 8-7 דולרים לשעה. כאן אני משתכר 170-110 דולר לשעה בבדיקות של ממשק המשתמש בספרדית של תוכנות או בלימוד ספרדית — הסינים המשכילים כבר יודעים אנגלית ועכשיו הם רוצים ללמוד גם ספרדית. גם אשתי מרוויחה יותר משיכלה להרוויח בספרד, היא עובדת כמורה בבית ספר שגם משלם לנו את כל שכר הדירה", מספר קורדרו. "אלו עבודות שיש בהן הרבה גמישות, כך שאנחנו יכולים לנסוע לטייל כשלאשתי יש חופש. בקיץ למשל אנחנו שוכרים עם עוד שני זוגות בית כפרי ליד החומה, ונוסעים אליו בסופי השבוע".

אני פוגש את קורדרו בשעות הערב המאוחרות בבר יינות בבעלות אוסטרלית באזור הפיננסי של בייג'ינג, רגע לפני שהוא מצטרף למשחק הפוקר השבועי שמתקיים במקום. כמעט כל המשתתפים בו זרים, ובכלל - קורדרו ואשתו חיים בתוך קהילה פעילה של זרים. אבל זה עדיין לא בית. כשהם מצפים כעת ללידת בנם הראשון, קורדרו מודה שהיו שמחים לחזור לספרד, אבל המצב הכלכלי במדינה לא מאפשר זאת. "היינו רוצים להיות קרובים למשפחה, ואם היתה לי משרה טובה הייתי חוזר לשם. אבל אני רואה בני דודים וחברים בספרד שעובדים במשרות חלקיות של 14 שעות בשבוע בלבד. הם שורדים אבל לא יותר מזה, לא יכולים לצאת לחופשות למשל. היום פשוט אי אפשר למצוא שם עבודה במשרה מלאה, אפילו בשכר המינימום. יש לי חבר שסיים לימודי הנדסת אלקטרוניקה בספרד ומלמד אנגלית בסין. החבר היחיד שלי שחי בסין וחזר לספרד עשה זאת כשההורים שלו חלו, כאן הוא הרוויח 250 יואן (38 דולר) לשעה מלימוד שחייה".

מתוך "אהבה מסוכנת", קומיקס חדש של המשטר הסיני המזהיר מקומיות מיחסים רומנטיים עם זרים, שעלולים להתגלות כמרגלים. גם אשרות שהייה קבועות בקושי ניתנות

עם הקשיים בעיר, הוא אומר, מתרגלים לחיות. "הזיהום הוא אכן בעיה", הוא אומר בעודו מעשן סיגריה בערב של זיהום אוויר כבד במיוחד. "ועם הסינים קשה להתחבר כי הם שונים מאוד תרבותית. אני מנסה ללמוד את השפה אבל בכל מקרה יש מסביב קהילה גדולה של זרים מכל העולם. אבל חסימת האינטרנט לא מפריעה לי כי אני משתמש בתוכנת VPN (כניסה לאינטרנט כביכול ממדינה אחרת, מה שמאפשר לעקוף את החסימה של המשטר על אתרים מערביים כמו גוגל ופייסבוק), ובסך הכל טוב לחיות כאן, זה מקום בטוח שרמת הפשיעה בו נמוכה מאוד".

כל מה שלא יכולתי להרשות לעצמי קודם

הפער התרבותי שקורדרו מציין הוא עניין משמעותי. נראה כי השתלבות של זרים בסין כמעט בלתי אפשרית, להבדיל משילובם ההדרגתי במדינות עם מסורת ארוכה יותר של קליטת מהגרים וחברה רב תרבותית, כמו ארצות הברית וחלק ממדינות אירופה. סין אינה מעניקה אזרחות למי שאינו סיני וגם אישור תושבות קבוע לזרים (שגם כאן נקרא גרין קארד) ניתן במשורה: בין השנים 2004 ל־2013, למשל, זכו לו רק כ־7,300 זרים. פחות מעשרת אלפים אנשים על פני עשור שלם במדינה המאוכלסת ביותר בעולם. הסגירות הסינית והחשדנות כלפי זרים מורגשות כל הזמן; בחודש שעבר, למשל, הפיץ המשטר קומיקס המזהיר בחורות סיניות מלצאת עם מערביים שעלולים להתגלות כמרגלים.

מצד אחר, הכלכלה הצומחת והשאיפה של המשטר להתחרות עם המדינות החזקות בעולם מחייבות קליטת זרים, שיכולים לקדם את הכלכלה המקומית או להעניק שירותים ייחודיים. כדי להיהפך מבית החרושת של העולם המבוסס על ייצור מסורתי זול למעצמה של טכנולוגיה חדשנית ומתקדמת, צריך כוח עזר זר. ויש כאן גם עניין של סטטוס: העסקת מערביים לבנים הופכת כל חברה מקומית לבינלאומית וכל בית ספר ליוקרתי יותר.

מרי ג'ונסון. "הייתי בשוק מכמה מהר כל זה קרה — בארצות הברית כששלחתי קורות חיים ברוב המקרים בכלל לא חזרו אליי"

כך, המדינה מעניקה הרבה מאוד הזדמנויות עבודה בתחומים שבמדינות המערב הולכים ונחלשים. כשדונלד טראמפ מדבר על מיליוני משרות שהמשק האמריקאי איבד לטובת סין הוא מדבר על פועלי ייצור, אבל לגרעין הקשה הזה יש מעגלי משנה, של משרות שירות שנודדות מזרחה בחסות הגלובליזציה והסכמי השכר החופשי. אז הסינים אמנם לא צריכים לייבא פועלים מהמערב, אבל הם צריכים, למשל, מורים ואנשי תקשורת. גם מערביים שלא עסקו בתחומים האלה בארצות מוצאם יכולים לעשות זאת כאן. זה מה שעשתה אסתר מלנה קובאקס (32), למשל, שהגיעה לסין כאשת תקשורת ועשתה הסבה להוראה.

"עבדתי כעורכת ברדיו המרכזי בהונגריה, הרווחתי משהו כמו 300 דולר לחודש ועבדתי בלי חוזה, בלי תנאים סוציאליים ובלי ביטוח רפואי. בתקשורת בהונגריה נהוג לעבוד כמעט בחינם כדי שהשם שלך יתפרסם. המשפחה אמנם תמכה בי, אבל זו לא דרך לחיות, ואחרי תשע שנים כעיתונאית רציתי שינוי והחלטתי לעזוב את המדינה", היא מספרת. בבייג'ינג היא הועסקה בתחילה בגוף תקשורת מקומי, ואחר כך עברה ללמד אנגלית בבית ספר, הגיעה לשכר של כ־13 אלף יואן לחודש נטו (כ־2,000 דולר) ושכר הדירה שלה סובסד בידי המעסיק שלה.

"בסין הרגשתי ממש מיליונרית", היא צוחקת. "פתאום יכולתי לקנות מצרכים בסופר בלי להסתכל על המחירים. יכולתי לעשות קניות ב־600 יואן וזה היה בסדר. יצאתי לבלות עם 500 יואן בכיס והייתי קונה ארבעה קוקטיילים בערב ושותה אותם. לפני זה לא ידעתי איך מזמינים כרטיס טיסה בכלל — חברה טובה שלי הזמינה אותי לחתונה שלה בהולנד ולא יכולתי להרשות לעצמי לנסוע, והנה פתאום טסתי ליפן, קמבודיה והונג קונג וקניתי מותגים שלא הרשתי לעצמי קודם".

שלוש השנים שלה בבייג'ינג היו הטובות ביותר בחייה, מבחינה כלכלית, היא אומרת. אבל לפני כמה חודשים נשברה וחזרה לבודפשט, בגלל תרבות העבודה הסינית שהתקשתה להשתלב בה. "לא הפריעו לי הזיהום או החסימה של האינטרנט. הייתי מרוצה ובמצב בריאותי טוב, אבל לא יכולתי להתמודד עם הגישה של הקולגות הסינים שלי ובכלל עם חוסר הלוגיקה שבה דברים התנהלו. הרגשתי שאני עוברת התמוטטות עצבים. כמורים היה סדר יום שנקבע מראש אבל תמיד בסוף שיבצו לנו שיעורים מחוץ לשעות העבודה והכריחו אותי ללמד, אפילו שלפי החוזה לא הייתי צריכה. הייתי המורה הזרה היחידה בבית הספר והייתי שונה. הסינים התרגלו למלא פקודות, ואילו אני ניסיתי כל הזמן להתווכח עם דברים, לא הבנתי את השיטה. לפעמים אמרו לי כן על משהו, הבטיחו לשנות, אבל בסוף שום דבר לא קרה".

עכשיו, בהונגריה, היא משתכרת רק כ־670 דולר לחודש נטו כמנהלת מדיה חברתית, כשליש משהשתכרה בסין. לא פלא שהיא עדיין מפנטזת על חזרה לבייג'ינג.

איך נראה יוקר מחיה מושך במיוחד

ללי וויליאמסון (31) יש נקודת מבט רחבה על חיי הזרים בבייג'ינג, כמי שעורך את הגרסה המקומית של השבועון "Time Out", שמתפרסם באנגלית ומסקר את הנעשה בעיר עבור זרים ותיירים — וכמי שחי במדינה כבר שבע שנים. "אני לא נתקלתי בסין בזר שלא מצא עבודה, וזה בהחלט לא משהו שאני יכול להגיד על בריטניה שממנה אני בא או על ארצות הברית. סין היא עדיין כלכלה מתרחבת ויש בה צורך ביותר מוצרים ושירותים, וכל זה אומר יותר משרות", הוא מספר, ומדגיש שהכלכלה המקומית נמצאת עדיין בשלב המשגשג שבו כל משרה מייצרת עוד ועוד משרות. "אני רואה שכל שבוע נפתחים כאן מסעדה או מלון, אפילו מגזינים חדשים נפתחים בזמן שענף העיתונות גוסס במקומות אחרים בעולם".

השפע שהעיר מציעה לזרים אדיר, ומאפשר חיי יוקרה לצד פינוקים זולים בהרבה מבמערב. "בבייג'ינג אתה עדיין יכול לאכול קערת נודלס ב־2 דולרים וזאת תהיה הארוחה הכי טובה שאכלת השבוע. באותה המידה אתה יכול להוציא כאן מאות דולרים על בקבוק אלכוהול במועדון, זאת עיר שיש בה את שני הקצוות", אומר וויליאמסון. "אבל באופן כללי הכל — מחשמל, דרך ביטוח עד קניית מוצרים לבית — זול יותר מבמערב וככל שאתה מוציא פחות, כמובן שמצבך הכלכלי משתפר. יוצא הדופן הוא שכר הדירה הגבוה כאן אבל זה קשור לבועת הנדל"ן בסין".

ואמנם, מחקר שפרסם בחודש שעבר הארגון הבריטי Global Cities Business Alliance מצא כי באופן יחסי לשכר הממוצע, הדיור בבייג'ינג הוא היקר ביותר בעולם: השוכרים בעיר מוציאים 789 דולר בממוצע על שכר דירה חודשי, שהם 123% מהשכר הממוצע בעיר. שנגחאי מדורגת חמישית ברשימה, ובין שתי הערים הסיניות נמצאות אבו דאבי, הונג קונג וניו יורק. אבל כאמור הנתונים מחושבים על פי השכר הממוצע של כל העובדים בעיר, ואילו השכר של הזרים גבוה יותר. כמו כן, רבים מהזרים מקבלים מגורים מהמעביד או לפחות סבסוד בשכר הדירה.

הבנה מפורטת יותר של עלויות המחיה הנמוכות בסין יכול לספק אתר Numbeo, המתמחה בניתוח עלויות שונות ברחבי העולם. לפי האתר, שכר הדירה בבייג'ינג אמנם גבוה ב־10% מבתל אביב, אבל המסעדות זולות ב־65%, מוצרי הצריכה ב־35% והקניות בסופר בכמעט 20%. בעוד תשלום חשבונות (ארנונה, חשמל, מים וחימום) חודשי בתל אביב מסתכם בממוצע ב־175 דולר, בבייג'ינג זה נגמר ב־49 דולר. בשביל רמת החיים שאפשר להשיג בבייג'ינג בשכר של 3,500 דולר בחודש, בתל אביב צריך 4,500 דולר —

ובניו יורק לא פחות מ־7,300 דולר.

לא פלא שהזרים מרוצים: ב־2014 עשה בנק HSBC סקר בין זרים החיים בערים גדולות בעולם ובדק את שביעות רצונם מהמקום שבו הם חיים; סין דורגה שלישית, אחרי שוויץ וסינגפור. "סין היא המקום הטוב ביותר עבור זרים שרוצים לראות את הכסף שלהם קונה יותר, ו־76% מהזרים העוברים למדינה מדווחים על עלייה בכוח הקנייה שלהם", כתב הבנק. בסקר דומה שעשה בשנה שעברה הידרדרה סין למקום 27, במידה רבה בגלל זיהום האוויר, אבל עדיין זכתה לדירוג גבוה בכל הנוגע לאפשרויות שהיא מציעה לזרים לקדם את הקריירה שלהם.

לי וויליאמסון מתעכב על הנקודה הזאת: לצד שפע מקומות העבודה, כוח הקנייה והאפשרות לנוחות כלכלית, הערים הסיניות נותנות לזרים עוד משהו שקשה להם מאוד למצוא היום בכלכלות המפותחות בעולם: אופק. אפשרות לצבור ניסיון רב ולבנות קריירה שיש לה לאן להתקדם. עתיד נראה לעין. כל מה שכלכלה מפותחת אמורה להבטיח, והיום מתקשה מאוד לעשות. "הגעתי לכאן לשנה אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה כדי ללמד אנגלית, ליהנות ולהתנסות בחיים בתרבות אחרת", הוא מספר. "אבל מה שהשאיר אותי כאן הוא מגוון ההזדמנויות. עבדתי בכמה מגזינים בתפקידים שונים והצלחתי לטפס בסולם בקצב שלא הייתי מצליח בבריטניה, שבה היו הרבה יותר אנשים מעליי. אני לא מאמין ששש שנים לאחר שהתחלתי את הקריירה העיתונאית שלי הייתי מגיע לתפקיד דומה במערב. כאן כל הזמן צצות משרות חדשות, ויש גם תנועה של זרים שעוזבים, ולכן הצלחתי להתקדם מהר מכפי שחשבתי. אני לא מתכוון לעזוב את סין בקרוב. אני לא מאמין שאחיה כאן לנצח, אבל כשאעזוב את סין, זה יהיה עם סט של יכולות או רמת ניסיון שלא הייתי משיג באותו הזמן בבית".