להפוך את ליכט לסנגור הבנקים

כיצד ייתכן שכל השחקנים הרלבנטיים מסכימים כי יש להחריג את פיצויי הפיטורים מחוק שכר הבכירים - שר האוצר משה כחלון, המפקחת על הבנקים חדוה בר, המשנה ליועמ"ש אבי ליכט והחשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי־בויאנג'ו - ובכל זאת אף אחד מהם לא רוצה להיות חתום על ההקלה הלכה למעשה.

האחרון בשרשרת היה המשנה ליועמ"ש אבי ליכט שהיה אמור לספק פרשנות משפטית שתחריג את הזכויות הצבורות מחוץ לחוק, אלא שעד כה הוא נמנע מלעשות כן.

התלבטותו נובעת מכמה שיקולים. בחינה לעומק של הסוגיה לימדה אותו על מורכבותה. על השונות בין הבנקים, על ההבדלים השונים במגזר הפיננסי שאינו הבנקים. ליכט חושש להכשיר הפרשות במאות אחוזים בחוות דעת שתצוטט בכל תביעה נגזרת או הליך אחר.

המשנה ליועמ"ש אבי ליכט. החוק נחקק מעל ראשו צילום: אוראל כהן

ולסיפור הזה היבטים סביבתיים נוספים. את החוק בישל שר האוצר משה כחלון. סוף סוף נפלה לידיו הזדמנות להטביע חותם בתחום שידידו קובי מימון לא מעורב בו. את החוק הוא העביר בחופזה בוועדת הכספים מעל לראשם של ליכט ומשרד המשפטים. עכשיו, כשכולם מסכימים - וכולם זה כולל את שלי יחימוביץ' - שיצאה תקלה מתחת לידם, הם רצים לליכט שיוציא את הערמונים מהאש. המשמעות היא לבקש מהייעוץ המשפטי לסייג ולהגביל דבר חקיקה. לא פשוט.

החוק להגבלת שכר הבכירים מעורר סערות במערכת הבנקאית בחודשים האחרונים. בכירי הבנקים כבר השלימו אמנם עם העובדה שהחל מאוקטובר יוגבל שכרם ל־2.5 מיליון שקל בשנה, אך הם לא השלימו עם נוסח החוק שמכניס תחת התקרה הזאת גם "כל הוצאה חזויה", נוסח שניתן לפרשו כך שגם פיצויי הפיטורים הנצברים של הבנקאים יהיו כפופים למגבלת השכר.

יו"ר ועדת הכספים משה גפני. אף אחד לא רוצה להיות חתום צילום: עומר מסינגר

באופן רשמי מתבקש ליכט לספק חוות דעת לבנק ישראל, אבל בפועל נדרש ממנו סוג של פרה־רולינג (החלטה מקדמית) לבנקים. האם תפקידו של המשנה ליועמ"ש הוא לספק פרה־רולינג לגוף פרטי נגד חוק של הכנסת? דרך המלך היא תיקון החוק בהוראת מעבר שתבדיל בין הפרשות שהופרשו לכאלה שיופרשו, בין חשבונאות העבר לחשבונאות העתיד.

תיקון בחוק או פרשנות

בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים נדרש לסוגיה דומה בתחילת שנות האלפיים. זה היה בפסק הדין ילנה גניס נגד משרד השיכון. השאלה נגעה לפרשנות סעיף 20 לחוק ההסדרים שקבע תחולה רטרואקטיבית ששללה זכויות של רוכשי דירות ופגעה בהסתמכות שלהם על מצב משפטי קיים. כל השופטים, כמו בעניין הנוכחי, הסכימו על הפגיעה החוקתית בקניין שדורשת לצמצם את תחולת החוק, ולהפריד בין זכויות שהוקנו בעבר כחוק לבין פגיעה עתידית. המחלוקת הייתה האם ניתן לעשות זאת על דרך פרשנות או שיש לבטל את החוק. הרוב, שכלל את הנשיא אהרון ברק, מישאל חשין, דורית ביניש ואיילה פרוקצ'יה קבע שניתן לעשות זאת על דרך הפרשנות. למעשה הם ניסחו את כותרות חוות הדעת שמצופה מליכט. "ככלל, קיימת חזקה לפיה חוק הינו צופה פני עתיד. החלתו של חוק למפרע עלולה לגרום לאי־צדק, פוגעת היא בזכויות מוקנות, בביטחון ובוודאות ביחסי בני־אדם ביניהם־לבין־עצמם, ופוגמת היא בציפיות ראויות", נכתב אז וגם - "במסגרת התכלית הכללית של החקיקה, מצויה בין היתר החזקה לפיה חוק לא נועד לסתור את חוקי היסוד ולפגוע בזכויות היסוד של הפרט. נטילת ההטבה מאותם אנשים שהסתמכו על הטבה זו לרכישה ולהרחבה של דירת המגורים, היא בגדר פגיעה ממשית בזכות הבסיסית לקנין".

במשפט הישראלי זכור תקדים אחד לפגיעה כזו. זה היה ב־2003 כשבית הדין האזורי לעבודה שלל מבכירי מפעל הפיס זכויות של שכר ופנסיה שניתנו להם כדין. השופטת ורדה וירט־לבנה, כיום סגנית נשיא בית הדין הארצי, קבעה שהסכומים ששולמו לשלושת הבכירים פוגעים בחובת הנאמנות ובתקנת הציבור. נכון שיש הבדל. מפעל הפיס הוא גוף דו־מהותי (פרטי וציבורי), לעומת הבנקים שהם פרטיים. אבל במציאות הישראלית, כשהמדינה נדרשת להציל את הבנקים, הם גם ציבוריים בחלקם. הדמיון בין הסיפורים הוא שגם אז ה"חזירות" עמדה במרכז, והלחץ הציבורי על מפעל הפיס לתבוע את ההחזרים היה גדול וכלל את היועץ המשפטי לממשלה שהצטרף ללחץ וסירב לגישור. בית הדין הארצי אישר את פסק הדין של האזורי, ובג"ץ ריכך אותו מעט כששלח את הצדדים לגישור.

אם בתרחישים משפטיים עסקינן, ישנן כמה אפשרויות. אם הבנק יחליט לא לשלם את הפנסיות שחורגות מתקרת ה־2.5 מיליון, סביר שהבנקאים יגישו תביעה לבית הדין לעבודה. אם הבנקים יחליטו לשלם, סביר שתוגש תביעה נגזרת לבית המשפט המחוזי שתדרוש מהם - כמו במקרה מפעל הפיס - לתבוע החזרים. וזה לפני האפשרות שבג"ץ יידרש לחוקתיות החוק ולפתרונות שהוצעו ב'ילנה גניס' - ביטול או פרשנות מצמצמת.

חוששים מהדימוי הציבורי

דרך המלך היא כמובן תיקון החוק בהוראת מעבר. אלא שהצדדים המעורבים חוששים מהצעד הזה. כחלון וגפני חוששים שפתיחת החוק תביא לשינויים נוספים. והם חוששים כמובן מהדימוי הציבורי, כמי שהלכו לקראת הבנקאים. בשביל זה הם מזעיקים את ליכט שכבר מצוי ברגל וחצי בתפקיד הבא, ומבקשים ממנו שהחלטתו האחרונה כמשנה כלכלי הוא להיטיב עם הבנקאים. אז בהחלט אפשר להבין שלא בא לו. אחרי שהוא יזם תיקון מתון בחוק החברות להגבלת מדיניות התגמול, והתריע מעל כל במה אפשרית שהוא מצפה לריסון עצמי, מצפים ממנו עכשיו להציל את הבנקאים ועוד מחוק שנחקק מעל ראשו.

אם ליכט לא ייתן חוות דעת ואם החוק לא יתוקן, מצפים הבנקים לפתרונות "רכים" יותר כמו הצהרה לפרוטוקול של ועדת הכספים או לאמירה ציבורית ברורה של כחלון והמפקחת על הבנקים חדווה בר. נכון שהמשמעויות המשפטיות של אלה נמוכה יותר, אבל גם זה משהו שיכול להרגיע את הבנקאים.