"הוריי נתנו לנו הרבה חופש, יותר מדי לפעמים, ואמרו: 'נשמח שתביא ציונים טובים, אבל אם לא - לא יקרה כלום'"
איזי שרצקי, יו"ר איתוראן: "כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד עם אבא במשרד החקירות, אבל הבנו שאם נעבוד יחד כל הזמן נריב"
"גדלתי בלי תחושת חרדה מצדם, עם המון חופש לשחק, לטייל, לנסוע ומאוחר יותר גם להתגייס לצבא — בדיוק הפוך ממה שאפשר לצפות מניצולי שואה. המסר שלהם תמיד היה: 'הגענו למקום שבו אין מה לפחד. זאת המדינה שלך, פה תחיה ופה תמות'.
"לצערי, הוריי נתנו לי חופש רב מדי גם בלימודים. לא אהבתי ללמוד ולא הייתי תלמיד טוב, אבל הם לא לחצו עליי. הם הבהירו: 'נשמח שתביא ציונים טובים, אבל אם לא — לא יקרה כלום'. כל החיים הצטערתי שלא למדתי, אז עם הבנים שלי הייתי הרבה יותר קשוח.
"אבי עשה את הקורס הראשון של משטרת ישראל והיה שוטר עד שפתח משרד חקירות. אמא סייעה לו בעסק, גידלה אותנו ולימדה ילדות חשבון בהתנדבות. מה שאני זוכר ממנה הוא שתמיד נתנה אהבה קיצונית, אף פעם לא יכלה לומר לי לא. היא היתה חולת לב, ואני זוכר שלא פעם בילינו בים ואמי פונתה מהחוף באמבולנס. כיוון שהיתה חזקה ואופטימית לא חששתי לחייה, אבל כשהייתי בן 19 וסיימתי קורס מ"כים, היא היתה בבית מלון בצפת עם אחי, קיבלה אירוע לב ונפטרה. אחי היה רק בן 13 כשזה קרה ומאז תמיד הרגשתי אחראי לשמור עליו ולגדל אותו, לכן שירתתי קרוב לבית.
1947: איזי שרצקי בן השנה רפרודוקציה: עמית שעל
"כשהשתחררתי התחלתי לעבוד עם אבא במשרד החקירות, אבל אחרי שנה הגעתי למסקנה שלא נוכל לעבוד יחד. הוא רואה את הדברים בקטן ואני בגדול, והבנו שאם נעבוד יחד כל הזמן נריב. הקמתי את מוקד חקירות, שנהפכה לחברה הכי גדולה בארץ בתחום, ואז הכנסתי את אבא כשותף. על עיקרון אחד שמרנו תמיד: לא לוקחים הלוואות. אבא נפטר ב־2004 בגיל 82, והספיק לראות את העסק גדל.
"לפני כשבע שנים השקענו בחברה שבנתה את מלון הילטון בוורשה, ונסעתי עם הבנים לבקר שם. כשעברתי בין כתובות שבהן אבי גר, בחנות הרהיטים של סבא שלו, בבית הספר שלו, היה מרגש לגלות שבית המלון ממוקם בדיוק ביניהם. לי ולילדיי ברור שלחיות זה רק בארץ. מעולם לא חשבנו להשיג דרכון פולני או לנהל עסקים מחו"ל. במקום לקטר על החלוקה השערורייתית של המשאבים כאן, אני תורם לקריית שמונה, אבל זה לא מספיק. אשמח אם ייקחו מהעשירים יותר בשביל לתת למעמד הביניים".
