אל תתקשר אלינו

הסיפור הזה בכלל מתחיל עם אהבה. בשנת 2000 נקוסנה מקטה (Nkosana Makate) היה רואה חשבון מתלמד, בן 22 בלבד, ומאוהב. הוא חי ועבד ביוהנסבורג, אבל חברתו רבקה חיה אלף קילומטרים ממנו, למדה רפואה באיסטרן קייפ, מחוז בדרום־מזרח דרום אפריקה. הם היו יחד מאז התיכון, והצליחו לשמור על הקשר גם מרחוק. אבל לרבקה לא תמיד היה כסף להתקשר לבן הזוג שלה, במדינה שבה זמן האוויר הוא אחד היקרים בעולם. למקטה היה פתרון: בכל פעם שרבקה תרצה לדבר איתו היא תודיע לו, והוא יהיה זה שיתקשר אליה, על חשבונו. השאלה היתה רק איך רבקה תודיע לו. בשלב הזה מקטה הגה רעיון גאוני בפשטותו: שירות שמאפשר לשלוח הודעת sms חינמית ובה בקשה ממקבל ההודעה להתקשר. מעין שיחת גוביינא מודרנית. מקטה פנה למעסיקה שלו, ענקית הסלולר המקומית וודאקום (Vodacom), וסיפר על הרעיון. בתוך כמה חודשים כבר הושק השירות "בבקשה תתקשר אליי" (Please call me) וזכה מיד להצלחה מסחררת. הוא היווה בו זמנית גם פתרון מבריק לתושבי דרום אפריקה, בעיקר הצעירים או העניים שיכלו מעתה לתקשר ביניהם ביתר קלות, וגם מקור הכנסה אדיר לוודאקום, שכמות זמן האוויר שמכרה זינקה.

היתה רק בעיה אחת: מקטה לא ראה מכל העניין ולו דולר אחד. וודאקום (חברה־בת של וודאפון העולמית) התכחשה לו ולהמצאה שלו, וגם כשניסה לעמוד על זכויותיו גררה אותו במשך שנים לאורך הליכים משפטיים יקרים ומתישים. ההתגוששות הלא שוויונית הזאת הסתיימה באפריל, 15 שנה לאחר שהחלה, ועברה כמעט בכל נקודת חיכוך וחשפה את הפצעים שעדיין מדממים בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד: קפיטליזם נטול רסן במדינה שכלכלתה מתקשה להתרומם, תאגידי ענק מול אזרחים כמעט חסרי כל, מסורת מול מודרניות, וכמובן גזענות טהורה, מהזן הישן והמוכר עד זרא של לבנים מול שחורים.

הודעה של "פליז קול מי": המספר של המבקש ומתחתיו הפרסומת, במקרה הזה להלוואה לכיסוי הוצאות ללוויה

המצאה גאונית עם משמעות חברתית

מקטה הוא שחור, גם אשתו רבקה, שעובדת כיום כרופאת ילדים. הם אמנם משכילים ומבוססים, אבל מבינים היטב את מצוקת החברה שבקרבה הם חיים. "'פליז קול מי' נתן קול לחסרי הקול", אומר מקטה (39) בראיון ל"מוסף כלכליסט". "לפני 'פליז קול מי' לטלפון שביד שלך לא היתה כל משמעות ולא יכולת לעשות איתו כלום אם היית לקוח פרי־פייד שאין לו זמן אוויר. עם 'פליז קול מי' יכולת לתקשר עם אנשים אחרים".

כדי להבין את המשמעות צריך להתעכב לרגע על שוק התקשורת הסלולרית בדרום אפריקה. וודאקום היא חברת הסלולר הגדולה במדינה: בשנה שעברה החזיקה ב־53% מהשוק המקומי עם הכנסות של כ־4 מיליארד דולר. פריצת הדרך העסקית המשמעותית שלה נרשמה ב־1996, כשהיתה הראשונה בעולם להשיק את מודל הפרי־פייד (זמן אוויר ברכישה מראש). המהלך הזה אִפשר לה לפרוץ לשוק חדש של הרוב השחור: 26 שנה לאחר ההכרזה על ביטול האפרטהייד ו־22 שנה לאחר בחירת נלסון מנדלה לנשיאות, המדינה עדיין מתקשה לתקן את הדיכוי הכלכלי ארוך השנים, ולרוב השחורים במדינה עדיין אין הכנסה קבועה או חשבון בנק. "זמן אוויר ברכישה מראש הוא נוסחת הקסם שמצאה שוק הגדול בהרבה מכל מוצר סלולרי אחר", כתב באוטוביוגרפיה שלו מנכ"ל וודאקום לשעבר, אלן נוט־קרייג. "זה היה מפתח הזהב לפתיחת דלתות ההזדמנות הכלכלית עבור מיליוני דרום־אפריקאים שחורים".

כיום, זמן אוויר פרי־פייד נמכר בכל דוכן רחוב, מכולת או תחנת דלק, פופולרי ונגיש יותר מכיכר לחם. הוא מגיע בדמות פיסת נייר, בסכומים המתחילים ב־5 ראנד (כ־30 סנט). כך מצליחה חברת הסלולר למכור זמן אוויר אפילו לאלו שאין להם כסף לקנותו. "מי אמר שצריך כסף כדי להחזיק בטלפון נייד?", שאל נוט־קרייג עם השקת השירות. "אפשר לקנות טלפון יד־שנייה בעלות כמעט אפסית. אנשים יכולים לקבל שיחות נכנסות ללא עלות, ויכולים לא להוציא שיחות בכלל אבל כן להתקשר לתא הקולי ולמספרי חירום בחינם". כיום 84% מלקוחות וודאקום בדרום אפריקה קונים זמן אוויר בתשלום מראש. מדובר ב־27 מיליון בני אדם, מקומיים וזרים (כמו כותבת שורות אלה, למשל) — כלומר יותר מחצי מתושבי המדינה משתמשים בשירות של וודאקום, ומכיוון שלחברות אחרות יש שירותים דומים הרי שמספר משתמשי הפרי־פייד גדול עוד יותר.

אבל זמן האוויר עדיין יקר מאוד, וזה שנקנה בתשלום מראש נגמר מהר. בתוך הלקונה הזאת הופיע מקטה, וסיפק לוודאקום את המקפצה הבאה לעוד כסף. הרבה מאוד כסף. לפי הערכות בענף, הרעיון של "פליז קול מי" ומשתמשיו חסרי הכסף הכניסו עד היום לקופת החברה כמעט 3 מיליארד דולר.

פילוסופיה אפריקאית פוגשת כלכלה מערבית

"החבר הכי טוב שלך כשנגמר לך זמן אוויר" — כך מוכרת וודאקום את "פליז קול מי". היא לא צריכה להתאמץ במיוחד כדי למכור את השירות הזה: ב־2014, למשל, השתמשו בו 28 מיליון דרום־אפריקאים, לעומת כ־17 מיליון שגלשו באינטרנט נייד באמצעות סמארטפון. היה אפשר להניח שעם הזמן הפערים הכלכליים יצטמצמו והצורך בשירות הזה יפחת. זה לא קורה. "בגלל המבנה של המדינה שלנו השוק של 'פליז קול מי' לעולם לא ימות", מעריך מקטה. "אי־שוויון ועוני נמצאים בצמיחה בדרום אפריקה. תמיד יהיו אנשים שתלויים במוצר הזה כדי ליזום תקשורת. ילדים בבתי ספר, מובטלים, הרבה אנשים". כיום שירות כזה, שמאפשר יצירת קשר עם מנויים ברשתות סלולריות שונות, מופעל בחברות נוספות בדרום אפריקה, באפריקה ובעולם.

איך זה עובד? מחייגים כוכבית, 140, כוכבית, את מספר הטלפון של הנמען ואז סולמית. הנמען מקבל סמס שאומר "בבקשה תתקשר אליי", ורואה את מספר הטלפון של המבקש. שולח ההודעה יכול גם להוסיף את שמו, או מסר קצר עד 10 תווים. פשוט. וכאמור, מאוד רווחי. למבקשי השיחה, השירות ניתן בחינם (ומוגבל ל־10 הודעות ביום). אבל מקבלי ההודעות מספקים לחברה הסלולרית שני מקורות הכנסה: קודם כל, הם מחזירים שיחה. היקף השיחות גדל משמעותית בעקבות השירות. שנית, החברה מוכרת פרסומות המופיעות בגוף הודעת הטקסט שאומרת "פליז קול מי". מכיוון שוודאקום מניחה שאנשי הקשר של בני המעמד הנמוך הם בני אותו מעמד, הפרסומות מכוונות אליהם, ומציעות למשל הלוואות מהירות או בדיקות איידס. ההודעות של "פליז קול מי" הן מראה טכנולוגית מטרידה לחברה שחלק הארי שלה נמצא במאבק הישרדותי יומיומי.

את כל זה היה קשה לדמיין בנובמבר 2000, כשמקטה נכנס למשרד של הבוס שלו, ראש המחלקה הפיננסית של וודאקום, וסיפר לו על הרעיון שלו להודעת גוביינא פשוטה. איש הכספים, שכמובן לא היה הכתובת הרלבנטית לעניין, שלח את מקטה לפיליפ גייזלר, מנהל הפיתוח של החברה ואחד הדירקטורים. גייזלר התלהב מיד. מקטה שמח, וגם היה מחושב. כבר בתחילת הדרך הוא שאל איך יתוגמל על הרעיון, והציע לקבל 15% מההכנסות. גייזלר ביקש קודם לבדוק אם בכלל אפשר ליישם את ההברקה ואם יש לה שוק. אחר כך נדבר על התגמול, הוא הבהיר למקטה, ואם לא נצליח להגיע להכרעה — המנכ"ל נוט־קרייג יקבע כמה תקבל.

חנות לממכר זמן אויר לסלולרי. הכרטיסים נמכרים בגרושים כמעט בכל דוכן, מכולת או תחנת דלק, אבל זמן האויר הזה נגמר מאוד מהר צילום: אי פי איי

גייזלר הלך ובדק, מנהלי הפיתוח התחילו לפתח, ובתוך ארבעה חודשים, במרץ 2001, המוצר כבר הושק. ההצלחה היתה אדירה: ביום הראשון לבדו 140 אלף משתמשים שלחו הודעה חינמית בבקשה שיתקשרו אליהם. כיום מדובר בעשרות מיליוני הודעות ביום (נוט־קרייג עצמו נקב באוטוביוגרפיה שלו, שפורסמה כבר לפני שבע שנים, במספר 20 מיליון).

להצלחה הזאת יש שורשים תרבותיים עמוקים שחשוב להבין. לזרים, לי למשל, קשה יותר לבקש שיתקשרו אליהם; למקומיים זה מובן מאליו. הם רגילים לבקש ולהיענות לבקשות. ברחבי אפריקה, הרבה לפני בוא הלבנים, התבססה פילוסופיה שנקראת אובונטו, הדוגלת בסולידריות, באמון ובקרבה בין בני אדם. "אני קיים כי אתה קיים. לי יהיה טוב אם לך יהיה טוב". גם אחרי כניסת האינבידואליזם והקפיטליזם שהביאו המתיישבים, האפריקאים עדיין רגילים לבקש. לא להנמיך את עצמם, להתחנן לצדקה או לזחול להלוואה בריבית. פשוט לבקש בגובה העיניים. הם מבקשים כל הזמן — כסף לאוטובוס כי בדיוק חסר, שמישהו ישלם להם על הבירה, או שיתקשרו אליהם. והבקשות האלה נענות. אין התחשבנות, אף אחד לא זוכר מי ביקש ממי ומי נתן למי. "פליז קול מי" הוא פשוט כלי טכנולוגי למימוש תפיסה הומניסטית עתיקה. והוא כבר הצמיח כלי אחר, "פליז ריצ'רג' מי", המאפשר להעביר זמן אוויר ממשתמש שיש לו למשתמש שאין לו. מקטה אמנם הגה רעיון מתוך צורך אישי — אבל בלי משים יצר נקודת מפגש נדירה ומצליחה בין אפריקה למערב. ואז הוא עזב.

שקרים של מנהלים בכירים מול אמת של עובד צעיר

שנתיים חלפו מאז הושק "פליז קול מי", המוצר נהיה אחד הפופולריים ביותר של החברה, והתסכול של מקטה, שלא קיבל כל תגמול, רק גבר: "רציתי להתחיל לבחון את האפשרויות למימוש זכויותיי. אהבתי את העבודה שלי בוודאקום, אבל ב־2003, בגלל המחלוקת, עזבתי". עוד חמש שנים ניסה להגיע להסדר עם החברה מבחוץ, עד שב־2008 הגיש תביעה בבית המשפט הגבוה של דרום חאוטנג, ודרש 15% מההכנסות. לפי הערכה של הכנסות בסך 45 מיליארד ראנד, מדובר על 6.75 מיליארד, שהם כחצי מיליארד דולר.

חברת הסלולר טענה כי למנהל הפיתוח גייזלר לא היתה סמכות להתחייב בשם וודאקום לשלם למקטה תמורת ההמצאה; וכי על כל הפרשה חלה התיישנות, שכן החוק קובע שניתן לגבות חוב בתוך שלוש שנים לכל היותר. בית המשפט הפגין אמפתיה למקטה, אבל קיבל את טיעוני ההגנה ופסק לטובת וודאקום. מקטה ביקש לערער, ובית המשפט העליון לערעורים דחה את בקשתו.

אלן נוט-קרייג, מנכ"ל וודאקום לשעבר שטען שהמציא את ה-"פליז קול מי". ביהמ"ש קבע שמדובר בהתנהגות לא הגונה ולא אתית צילום: Getty Images

הדרך היתה רצופת הכפשות, שקרים וגרסאות סותרות. למשל זו של ארי קאהן, מי ששימש יועץ חיצוני ל־MTN המתחרה בוודאקום, חברת הסלולר השנייה בגודלה בדרום אפריקה עם 33% מהשוק, שמפעילה גם היא שירות דומה ל"פליז קול מי". בהודעה לתקשורת שפרסם ב־2014 טען קאהן כי "אין למקטה שום זכות לשום פיצוי כי הוא לא מחזיק בבעלות על ההמצאה". לדבריו, הוא עצמו הגה את הרעיון ממש באותו חודש, נובמבר 2000, ורשם עליו פטנט, והשירות הושק בינואר 2001. "זה לא היה אותו מוצר", אומר מקטה, "והוא לא פנה לשוק שאנחנו צפינו עבור 'פליז קול מי'. המנכ"ל של וודאקום אמר שאם.טי.אן העתיקה את המוצר שלנו".

ההודעה של קאהן שיחקה בזירה הציבורית, אבל לא ממש הונחה על שולחנו של בית המשפט. שם וודאקום דבקה בטענת ההתיישנות והסמכות, אבל העלתה טיעון נוסף, שלפיו מי שהמציא את השירות הוא בכלל המנכ"ל נוט־קרייג. בין השאר הובא ציטוט מהאוטוביוגרפיה שפרסם ב־2009 (ונכתבה בגוף שלישי): "אלן נשען על המעקה במשרדי וודאקום, בעודו משוחח עם הקולגה פיל גייזלר. פיל הצביע על אחד המאבטחים שניסה למשוך את תשומת הלב של מאבטח אחר בניסיונות להתקשר אליו. אלן מיד הציע ליצור את שירות 'פליז קול מי'".

אלא שוודאקום הכירה רשמית בתרומה של מקטה להמצאת השירות. זה אפילו נעשה בכתב, פעמיים, סביב ההשקה ב־2001, בניוזלטר פנימי וגם במייל לעובדים שעליו חתם נוט־קרייג עצמו. העובדה שהחברה בכלל העלתה את הטענה הזאת, שקל כל כך להפריך, הראתה באיזו קלות מנהלים בעלי כוח יכולים לגזול קרדיט וזכויות מעובד זוטר. ובכל זאת, בית הדין הגבוה קיבל את טענת ההתיישנות ואת טענת הסמכות, ופסק לטובת וודאקום.

התחושה היתה שיש כאן גם עניין גזעי. "העובדה שאלן (נוט־קרייג, שהיה המנכ"ל עד 2008) לבן ואני שחור שיחקה תפקיד משמעותי. לא היינו באותה נקודה אם הייתי בחור לבן שהמציא משהו מדהים", אמר מקטה בעבר, וכעת הוא מוסיף: "החמדנות היתה עניין מרכזי, אבל בגלל ההיסטוריה שלנו אי אפשר להתעלם מעניין הגזע. בדרום אפריקה כל דבר קשור גם בגזע".

כך ההליך המשפטי שלו, שזכה לסיקור רחב בעיתונות, נהפך למאבק על האפשרות של בני מעמדות נמוכים בכלל ושל שחורים בפרט לקבל ייצוג הולם במוסדות המדינה. עם הרוח הגבית הזאת מקטה הלך למוסד המשמעותי ביותר, בית הדין לענייני חוקה, וטען שבפסיקה הקודמת בית המשפט לא פירש את החקיקה ברוח החוקה, כלומר פסק בניגוד לאובונטו.

בית הדין לחוקה קיבל את הטענה הזאת, ופסל את טיעון ההתיישנות שהעלתה וודאקום משום שאינו תואם את רוח אובונטו. הוא דחה גם קו הגנה נוסף של החברה, שלפיו ההסכם שבעל פה בין גייזלר למקטה אינו מחייב אותה; בין השאר הדגיש בית המשפט שלטיעון הזה אין תוקף משום שגייזלר היה גם דירקטור בחברה.

עטיפת הביוגרפיה של מנכ"ל ואדקום לשעבר, שבה תיאר איך "המציא" את השירות

מעבר לעיסוק בסוגיות ההתיישנות והסמכות, השופטים התעכבו על התרבות העסקית שנחשפה לפניהם ומתחו ביקורת נוקבת על נוט־קרייג ועל וודאקום. "במעשה הכזב הקרדיט על ההמצאה ניתן לנוט־קרייג, והוא חזר על השקר הזה באוטוביוגרפיה שלו (...) וודאקום קשרה את עצמה עם התנהגותו הבלתי הגונה של המנכ"ל לשעבר. זה משאיר טעם חמוץ בפה. זו לא ההתנהלות המצופה מישות תאגידית אתית. השירות נהפך לכה פופולרי ורווחי ויצר הכנסות בסכומי עתק, כך שוודאקום יכלה לחייך כל הדרך אל הבנק. ועדיין היא לא פיצתה את התובע אף לא בפרוטה על הרעיון שלו. שום חיוך לא בא על שפתיו על ההמצאה שלו".

לפני כחודש וחצי, ב־16 באפריל, קבע בית המשפט שוודאקום מחויבת לכבד את ההסכם ולתגמל את מקטה על ההמצאה הרווחית. בית הדין נמנע מלקבוע את גובה התגמול, ושלח את הצדדים להסכים עליו ביניהם. כלי התקשורת, שעקבו אחר כל התפתחות בפרשה במשך שנים, חגגו את הפסיקה כניצחון של דוד על גולית.

דרכים חדשות למאבק של אזרחים מול התאגידים

מקטה חגג באופן צנוע יותר, במסיבת ברביקיו עם בני משפחה וחברים בחצר הבית שבו הוא חי כיום עם רבקה ושלושת ילדיהם בסנטוריון הסמוכה לפרטוריה, מצפון ליוהנסבורג. "אני שמח שזה נגמר כך", הוא אומר. "זה היה מסע של 15 שנים, מבוגר יותר מבתי הבכורה, והוא רווי בעליות ומורדות. לפעמים הניצחון נראה בלתי אפשרי, אבל אתה חייב להמשיך להילחם עד הסוף. במיוחד אם אתה מאמין באמת שלך".

כשאני שואלת אותו על התובנות שלו מהדרך, הוא מדגיש "לא לוותר, להאמין בעצמך", ומוסיף טיפ פרקטי: "חשוב להשיג עורך דין ולחתום על חוזה לפני שמדברים עם אחרים על ההמצאות שלכם. אנשים אף פעם לא יכולים לדעת כמה גדול הרעיון שלהם יכול להיות, ויש אנשים מסוכנים שם בחוץ".

המשא ומתן על היקף התגמול עוד לא החל, אבל מקטה אופטימי ומאמין שזה ילך מהר. מוודאקום נמסר בתגובה ש"החברה מחויבת לפתרון מהיר ברוח הפסיקה של בית הדין לענייני חוקה, והעניין מטופל בעדיפות גבוהה". מקטה בינתיים שקוע בכתיבת ספר על הפרשה, ובוחן אפשרות גם לסרט תיעודי או עלילתי שיעסוק בה; "אני מקווה שאנשים יקבלו השראה", הוא אומר. והוא חולם על חופש. "כל השנים השתמשתי בימי החופשה שלי מהעבודה כדי ללכת לבית המשפט. עכשיו אקח חופשה של חודש. אני חייב לראות את הטאג' מהאל, את הוותיקן, את הקולוסיאום, לראות מקומות עתיקים".

מעבר לעיסוקים המיידיים, המאבק הארוך שלו הצמיח חזון גדול יותר. בשנים האחרונות הוא עובד כמנהל פיננסי באיחוד השלטון המקומי של דרום אפריקה, אבל מתכנן לפתוח עסק בתחום מימון הליטיגציה — גופים שמממנים מאבקים משפטיים בתמורה לחלק מסכום ההסדר שפוסק בית המשפט, ובכך מאפשרים לאזרחים מן השורה לנהל מאבקים משפטיים נגד תאגידים ורשויות. חברות מימון ליטיגציה נושאת בעלויות המשפטיות בשם התובעים, מגייסות את עורכי הדין ואנשי המקצוע הרלבנטיים, ובתמורה מקבלות נתח גבוה מההסדר, בדרך כלל 40%-50%. המימון הראשוני של חברות כאלה מגיע ממשקיעים פרטיים ומוסדיים, במה שנחשב השקעה מסוכנת למדי. עורכי דין מקומיים מדברים גם על הסיכונים האתיים בתחום ומצביעים על ניגוד אינטרסים פוטנציאלי.

לצד כל הבעיות, יש אנשים שמבחינתם חברות כאלה הן הסיכוי היחיד. מקטה אמנם עבר כמעט את כל התהליך ללא חברה כזאת, בעזרת "מימון קטן מאנשים פרטיים נדיבים", אבל "אני חושב שאני יכול לתרום במימון ליטיגציה. בזכות הניסיון שלי אעשה זאת הרבה יותר טוב, ובדרך הגונה. זו תהיה התרומה הגדולה ביותר שלי". ואז הוא מוסיף עוד תרומה אחת: "אני כבר בקושי משתמש ב'פליז קול מי', אשתי עובדת אז אין לנו צורך. אבל אני בטוח במאה אחוז שהשירות הזה שמר על הרבה קשרים טובים בין הרבה זוגות".

מקטה עם צאתו מאחד הדיונים בבית המשפט. "אל תמהרו לחשוף את הרעיונות שלכם. קודם חתמו על חוזה" צילום: Getty Images