מבחן רכב: הטורים עולים, המוח עובר לאוטומט - והצמיגים שותקים

לכל מכונית יש את המקום החמקמק הזה. המקום של האקסטזה, נקודת הג'י של האוטו. מדובר בנקודה המדויקת הזו שבה הצמיגים מתחילים לאבד אחיזה בכביש. הם לא בדיוק מרפים לחלוטין מהאספלט, אבל הם גם לא אוחזים באספלט בדיוק. כשחם בחוץ והאספלט גרוע, אזור הדמדומים מגיע מהר, וקל להבין שהוא הגיע. הרכב כאילו צף על הכביש, אף שארבעת הגלגלים בהחלט על האספלט. ההגה קל יותר. הטורים עולים לשבריר שנייה. החשיבה מתמקדת, המוח עובר לאוטומט. הידיים מנסות לחוש דרך ההגה אילו צמיגים יאבדו קודם אחיזה לחלוטין, הקדמיים או האחוריים? זה כאן. צמיגים אוהבים לצרוח כשהם מתקרבים לאזור הדמדומים, אבל כשהם באמת נמצאים באזור, הם שותקים. אין רעש. לפעמים נדמה שהזמן עצמו מוריד הילוך והנוף עובר לאט יותר.

במכוניות מודרניות זו הנקודה שבה נורת מערכת בקרת היציבות האלקטרונית של המכונית מתחילה להבהב בעצבנות. הנקודה שמפרידה בין נהגים לפחדנים. פחדן ירפה מהגז, ילחץ על דוושת הבלמים, ישמח על שלא נקלע חלילה לצרה ולא היה צריך לערב את סוכן הביטוח. נהג ידע מה לעשות. מבחינתו, הרגע הזה שבין אחיזה לחוסר אחיזה הוא רגע ממכר. המכונית הזו חייבת להישאר על הכביש ויהי מה. בלי להוריד קמ"ש אחד ממהירות הנסיעה. והוא אכן ממכר. אזור הדמדומים של אחיזת הכביש, שבו שבריר של תנועה לא נכונה יכול לשלוח את המכונית לעזאזל. אך באותו הרגע, נגיעה קטנה בהגה, תנועה זעירה של פלג הגוף התחתון של הנהג, נגיעה קטנטנה בדוושת הגז, הופכים את המכונית מסתם מכונית למכונת חלומות, למכונת מלחמה.

מיני קופר S קבריולה צילום: עמית שעל

בידיים הנכונות, עם המכונית הנכונה, הנהג הוא גיבור־על, וכל תמרון נכון של המכונית הוא ניצחון אישי. יש מכוניות ששונאות את אזור הדמדומים של האחיזה. הן מעולם לא נבנו כדי לשהות בו, הן מפחדות ממנו פחד מוות. הן מאבדות בו את הצפון כמו ספינות במשולש ברמודה, מאבדות אחיזה, עפות לשוליים, רוכנות בפראות על מתליהן ומאותתות לנהג שהוא לא האיש הנכון, זה לא הזמן הנכון, שלא יכעסו בליסינג. גועל נפש. מיני קופר S קבריולה היא מכונית שנבנתה לשהות באזור הדמדומים של האחיזה. היא מתמוגגת עליו.

טיפונת דלק, ובום

כמה מילים על מיני קופר S החדשה: בראשית היתה מיני. לאחר מכן היה ג'ון קופר. ג'ון קופר ידע לגרום למכוניות מיני לנסוע ממש מהר. הוא אהב להכין אותן כך שיזכו במרוצי מכוניות, הרבה יותר מהר, יותר טוב, יותר יעיל ממכוניות הרבה יותר חזקות מהמיני הזעירה.

מאז חלפו שנים. ג'ון קופר כבר לא חי. מיני שייכת בכלל לב־מ־וו, אבל אין לנו בעיה לסלוח לה. במיוחד כשמעלים הילוך. כי מיני קופר S מצוידת במנגנון שמכייל את העברות ההילוכים שלה כך שטיפה זערורית של דלק תשתחרר לתוך מערכת הפליטה. למי זה טוב? לאף אחד חוץ מלנהג.

כך זה פועל: טיפונת דלק משתחררת לצינור הפליטה הלוהט, החום מדליק אותה. ואז נוצר פיצוץ. בום. לפעמים טיפה של אש. בום. עוד העברת הילוך. בום. בכביש מספר אחד בדרך שעולה לירושלים, בום. בום. עובר ניידת של משטרה, בום. זה חוקי, ככה היא באה מהמפעל. רגע, לא לשכוח, למיני קופר S יש גג נפתח. גג מבד. אפשר לפתוח את החלק הקדמי שלו בלבד, כמו במכונית טארגה, כזו עם חצי גג נפתח – ואפשר לפתוח את כולו. חם מאוד, לא נורא, כשעוברים במנהרה אפשר ממש לשמוע את הבום של האגזוז. בום.

מיני קופר S קבריולה בפנים צילום: עמית שעל

המנוע בדור הזה של מיני קופר S הוא הגדול ביותר שהצליחו להכניס במיני, בנפח של שני ליטרים. טורבו. 192 כוחות סוס. תכלס, ציפינו ליותר. זה לא שהיא חלשה, אבל זה כן שהיא יכולה להתמודד עם הרבה יותר כוח. בב־מ־וו יודעים היטב למה יש לה רק 192 כוחות סוס, כדי שלקוחות שירצו ישלמו יותר עבור חבילות השדרוגים ועבור הגרסאות הבכירות יותר. אז לא תודה. הרעש לא בוקע רק מהחלק האחורי, גם מקדימה, המנוע נשמע חי. זועם.

על המיני הזו יש גם הרבה דאווין וגימיקים מטופשים. חלקם ממש מיותרים ומגוכחים, כמו כונס האוויר הגדול שקבוע במכסה המנוע. בדגם הקודם הוא נועד לקרר את מגדש־העל. בדגם הזה אין מגדש־על, הכונס חסום בחתיכת פלסטיק. אבל הוא שם, כי בב־מ־וו נוצרה היררכיה בין דגמי המיני השונים, ומי שלא רכש את הדגם הספורטיבי צריך לדעת היטב את מקומו בכל פעם שהוא עוצר ברמזור. גם הצבעים שסביב לוח המחוונים, שמשתנים בלחיצת כפתור, לא ממש מיועדים למי שרוצה לנהוג מהר. אלה שטויות שלא ממש מעניינות אף אחד. בטח שלא אותי. משיכה קלה ביד שמאל, מאחורי ההגה, שני הילוכים יורדים. בום. בום. מיני קופר S קבריולה משוגרת קדימה.

תא הנוסעים שלה אינטימי, קטן, מעוצב כך שיהיה דומה לדור הקודם של המיני, שדומה למיני המקורית, אבל כבר לא ממש דומה. בדורות הקודמים של מיני זה היה יותר ממוקד, יותר כיף. בדגם הזה יש הרבה אלקטרוניקה לא נחוצה, מצב נסיעה חסכוני, מצב קישוריות לאינטרנט, פירוט טיפולים. יכול בהחלט להיות שמי שקונה את הדורות החדשים יותר של מיני קופר S, ומספר לחברים שזה המיני הכי חזק והכי ספורטיבי לא ממש מגיע לאזור הדמדומים של האחיזה. פראייר. אולי הוא לא צריך לקנות כזה רכב אם אין לו שום כוונה לנצל אותו. יש אנשים שלא ראויים למכוניות מסוימות, שיודעות לנדוד לאזור הדמדומים של האחיזה. אולי הם צריכים לקנות קורולה. כשחושבים על זה, למיני הזו יש גם נקודות תורפה. ההגה למשל בדורות הקודמים של המיני, אפילו בדגמים הבסיסיים ביותר, היה יותר חד, יותר חי, העביר הרבה יותר מידע מהכביש. ההגה הזה קצת אילם. וגם חם מדי לגג נפתח.

ריח טוב של גומי שרוף

השמש שוקעת, אפשר להוריד שוב את הגג ולטוס לכיוון מושב לוזית. צריך להיזהר ממצלמת המהירות שמוצבת לידו, באמצע שום מקום, זו אחת המצלמות היחידות שמצלמות את החלק הקדמי של הרכב ולא את החלק האחורי. קל לא להבחין בה. אתה מגיע מעבר לסיבוב, ובום. צולמת. לא נורא, אחרי המצלמה אפשר לעשות כמו שכולם עושים, להאיץ. בקופר S קבריולה אפשר לעשות הרבה יותר מלהאיץ. אפשר ממש להאיץ, ישר לתוך הסיבובים הארוכים שכל כך אוהבים את המכונית הזאת.

במכונית פתוחה מהירה צריך לנתח הרבה יותר מידע, מידע שלא זורם אל הנהג במכונית פתוחה. במכונית עם גג קשיח אי אפשר להריח כלום. וכשריח רע נכנס למכונית, הוא נשאר. במכונית פתוחה ריחות מחזיקים שברירי שניות. וגם צלילים. במיוחד צלילים של צמיגים. אלה של מיני קופר S קבריולה אוהבים לחרוק המון. וגם לעשות ריח של גומי שרוף. ריח טוב.

מיני קופר S יודעת להיות הארכה כמעט טבעית של גוף הנהג. קל לשלוט בה, היא אוהבת להיכנס לסיבובים, היא יודעת לזרוק את התחת אם מבקשים ממנה יפה. אפילו בקרת האחיזה לא מתערבת. כי במיני יודעים שהנהגים אוהבים לזרוק לקופר S את התחת. ואז לתת גז חזק ולעשות בום מהאגזוז. זה ילדותי לאללה. תמיד אמרו שאני ילדותי. אין לי בעיה. אני במיני קופר S, עם הגג פתוח, דוהר במהירות מגוכחת לעבר השקיעה, משחק על אזור הדמדומים של האחיזה. טוב לי. אני מחייך.