כמה שווה התנועה של בולט?

יוסיין בולט - ראש מעל כולם. הביטחון, החיוך מאוזן לאוזן, הרמת הגבות, משחקי הפנים - ליגה אחרת. בולט שם את ג'מייקה על המפה. הוא בנה במו רגליו את תרבות האתלטיקה ושינה מדינה שלמה.

הוא זרע את רוח הניצחון, והזרעים נבטו נהדר. ראיתי באצטדיון בריו את דגל ג'מייקה בכל הצורות: ביגוד, צבעי פנים, עגילים, נזמים וקעקועים; דגלים מכל עבר. ראיתי ג'מייקנים שמחים עם עיניים נוצצות וחזה מתוח. ואנחנו לא מדברים על כדורגל, אלא "רק" על אתלטיקה. פומה מיהרה לזהות זאת לפני שנים ואימצה את בולט ובעצם את המדינה כולה.

יש לו נעלי זהב, תרתי משמע. הוא "משום מה" חולץ אותן תמיד, די מהר סמוך לסיום, ומצביע עליהן אל מול המצלמה. אבל חוזה אימוץ מיוחד וכישרון משחק מול המצלמה יש לרבים וטובים. בכל זאת יש כאן עוד משהו, ישנה "התנועה". התנועה, שמזוהה איתו יותר מכל, היא שעושה את ההבדל. זיהוי גרפי מנצח לצד יהירות וקורטוב של שוויץ בריא. אבל מותר לו. הרוויח ביושר, כמו שאומרים. זו תנועה שכבר שמונה שנים מחקים בכל העולם. ראיתי כאן ילדים ממדינות שונות, בכל גיל, עושים את התנועה, נלהבים, יהירים. לו לפחות יש הוכחות. התנועה הזאת מעטרת כל טרנינג, חולצה או צעיף של האנשים מג'מייקה שראיתי באצטדיון — ביצועים גרפיים נהדרים, אגב. ואם לא די בכך, אחרי הגול שהכוכב הברזילאי ניימר הבקיע לעיני 80 אלף צופים במרקנה בגמר מול גרמניה, הוא ביצע מול היציע המרכזי את התנועה כמחווה לבולט שישב בו. התנועה שייכת לתחום השיווק והמיתוג יותר מאשר לספורט.

יוסיין בולט. התנועה שייכת לתחום השיווק והמיתוג יותר מאשר לספורט צילום: אם סי טי

אולי בפעם הראשונה בולט פשוט ביצע אותה באופן טבעי. ב־2004 באתונה הוא לא עלה אפילו לגמר ב־200 מטר, בבייג'ינג הוא כבר שבר שיאי עולם. אז אולי התנועה הראשונית היתה מקרית, אבל ללא ספק גם מקורית ומפתיעה. היה כמובן מי שזיהה את הפוטנציאל, והרפיטיציה עשתה את כל השאר. לכמה ספורטאים בהיסטוריה יש את התנועה? למייקל ג'ורדן האגדי, בעיניי הגדול מכולם, היה ריחוף ההטבעה ששווה מיליונים, זה שהפך למותג של נייקי אייר; גם היום, הרבה שנים אחרי שפרש. אבל NBA זה סיפור אחר.

ואתלטים? פיטרו מנאה החזיק בשיא העולמי ב־200 מטר הרבה יותר שנים מבולט עצמו (מ־1979 למשך 17 שנים), אבל בקושי זוכרים מי הוא. בוב בימון עם השיא האגדי בקפיצה לרוחק? לא תנועה ולא נעליים. בקושי הקלטת וידיאו ששרדה. לקארל לואיס הנהדר היתה אולי תספורת מזוהה, אבל תספורת כזו יש לכל כדורגלן מצוי היום. מייקל פלפס ששבר כל שיא היה יכול ליצור אחת כזו, אבל עכשיו כבר מאוחר.

התנועה יוצרת בידול, היא בונה מיצוב. מישהו זוכר את האתלטים משלוש האולימפיאדות האחרות? יש לה עוצמת אימג' אחד ויחיד, הסיפור שאין שני לו. והאימג' המנצח שתמיד היה טוב לשער העיתון טוב וחזק שבעתיים בעידן הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגרם ושאר הרשתות החברתיות. וכמי שיודע מה יש בידיו בולט נזהר מלשחוק את התנועה. לא תראו אותו מבצע אותה שוב ושוב למרות הפיתוי העצום: פעם אחת בערב, אחרי הניצחון ולא לפניו, וגם אז לא מיד. האצטדיון על 60 אלף צופיו ומיליארד הצופים בבית יכולים לחכות.

ניימאר במחווה לבולט. תנועה שיוצרת בידול צילום: איי אף פי

ואיזה ביקוש יש לתנועה הזאת! עם כניסתו לאצטדיון החגיגה מתחילה וכולם על הרגליים, כולל זקנים, נשים וטף. ראיתי בעיניים והרגשתי ברגליים. מסמנים לו לעשות את התנועה, דורשים, ובולט כמו כל משווק מצטיין שולט בביקוש וכמובן גם בהיצע. התנועה שווה מיליונים אבל הפוטנציאל השיווקי שלה הוא לאין ערוך גבוה יותר.

מנגד, עם כל הכבוד לבולט, אחרי הכל זו "רק" אתלטיקה, והוא מג'מייקה, לא מיוסטון, טקסס. ג'מייקה זה רומנטי אבל לא כמו ברוקלין. זה לא כדורגל או פוטבול, בייסבול או כדורסל. רק אתלטיקה. וזו "רק" פומה ולא נייקי. זה אמנם החזיר את פומה לחיים, אבל מכאן ועד נייקי הדרך עוד ארוכה.

הוא יבצע את התנועה פעם אחת בלבד בטיימינג שהוא בוחר (רק הוא, ושום במאי לא ינהל אותו), מול כל המצלמות, כשאצטדיון שלם שמחכה, אף שערב התחרויות כבר הסתיים, וכולם יודעים שהפקקים לרכבת מטורפים. אף אחד לא ממהר לרוץ החוצה. ואז הוא נעצר, עושה הכנה, שקט של ציפייה באוויר. הוא נושם ונותן את זה. והאצטדיון השלם רועד מהתרגשות. גם אני.