החיים הם לא סרט מצויר

"מסיבת נקניקיות" הוא בדיוק מה שסת' רוגן – שחקן, במאי, תסריטאי ואייקון סטלנים בינלאומי – היה צריך עכשיו. הוא ושותפו אוון גולדברג לקחו סיכון לא קטן כשיצרו לראשונה בחייהם סרט אנימציה למבוגרים, שכמעט כל דקה בו כוללת סקס, סמים, פרובוקציות גזעניות וקללות, ושכוכביו הם מוצרי מזון בסופרמרקט המגלים את הגורל המר הצפוי להם. כל זאת אחרי ש"ראיון סוף", סרטם הקודם של רוגן וגולדברג, יצר משבר היסטורי מול צפון קוריאה והתקבל בקרירות על ידי הצופים.

הפעם ההרפתקה של השניים הצליחה. מדובבים־כוכבים כמו אדוארד נורטון וסלמה הייק התגייסו, המבקרים שצפו בהקרנות העיתונאים התלהבו, והקהל הצביע ברגליים. כשבוע וחצי אחרי ש"מסיבת נקניקיות" יצא לאקרנים, הוא כבר הכניס 65 מיליון דולר בארצות הברית מול תקציב של 19 מיליון דולר בלבד, כעשירית מזה של "מחפשים את דורי" מבית פיקסאר. מבחינת אוהבי האנימציה זו היתה אמורה להיות חגיגת ניצחון: "מסיבת נקניקיות" מביא סוף סוף לקולנוע את גל היצירות המונפשות שמיועדות לקהל מבוגר ומתוחכם, שבשנים האחרונות כולל סדרות טלוויזיה משובחות כמו "בוג'אק הורסמן" של נטפליקס, "ריק ומורטי" של Adult Swim והעונות המאוחרות של "סאות' פארק".

אלא שבמקביל להצלחה הקופתית התגלתה מציאות קודרת מאחורי המאכלים המונפשים. השערורייה פרצה דווקא בעקבות ראיון אוהד שערך אתר חדשות האנימציה Cartoon Brew עם במאי האנימציה של הסרט, קונרד ורנון וגרג טירנן, שהוא גם בעלי הסטודיו הקנדי ניטרוג'ן (Nitrogen) שיצר אותו. בשיחה אמר טירנן "זה היה הפרויקט הכי שיתופי שעשיתי מימיי", והסביר: "סת' ואוון אמרו לי 'אנחנו אוהבים אנימציה ומעריכים אותה, אבל לא מבינים בזה כלום'. הם פשוט נתנו לנו לעשות את העבודה שלנו".

איור: ערן מנדל

המגיבים לכתבה לא ממש התרשמו מהרוח השיתופית הזאת, ומהדרך שבה עשה טירנן את עבודתו. רבים מהם, שהזדהו כאנימטורים שעבדו על הסרט, חלק מהם במשך שנה ויותר, התפטרו במחאה על היחס הקשה שספגו או נאלצו לעזוב מסיבות אחרות, ולא קיבלו קרדיט בכתוביות הסיום — צעד חריג ומשפיל במיוחד. "ההפקה הצליחה לשמור על תקציב נמוך כי גרג ציפה מאיתנו לעבוד שעות נוספות בחינם", כתב אחד מהם. "אילו לא היית מסכים לכך המטלות שלך היו מועברות לאנימטור אחר, וחלק מהעובדים אפילו קיבלו איומי פיטורים. יותר מ־30 אנימטורים עזבו בגלל הלחץ". אנימטור אחר סיפר שהסטודיו נאלץ לגייס במהירות אמנים מתחילים רבים, שלא יכלו לבחול במקומות עבודה, והעריך שהעובדה הזאת הוסתרה מרוגן עצמו. "האנימטורים הם חיל הרגלים האומלל של כל פרויקט", הוסיף עובד־לשעבר אחר.

במאי האנימציה גרג טירנן וקונרד ורנון. תקציב נמוך, מחיר אנושי גבוה צילום: איי אף פי

העדויות, שרק הולכות ומצטברות בימים האחרונים, הציתו דיון נרחב על היחס לעובדים בתעשיית האנימציה — מנפישים, יוצרי מודלים, מומחי צבע ותת־התמחויות רבות אחרות. אחרי הכל, מדובר באחת מתעשיות הבידור הגדולות בעולם כיום: לפי הערכת חברת המחקר MarketsandMarkets, היא ותעשיית הגיימינג השכנה יגלגלו השנה רבע טריליון דולר. העובדים שמגיעים לתחום עושים זאת במקרים רבים מתוך תשוקה יצירתית רבה, משקיעים את מיטב כישרונם האמנותי בפרויקטים שנמשכים חודשים ושנים, ומקווים להגיע בסופו של דבר לעמדות בכירות בתעשייה העולמית, שמבטיחות סיפוק מקצועי לצד משכורות גבוהות מאוד. הרנסנס הנוכחי של עולם ההנפשה היה אמור להיות שעתם הגדולה.

ואולם מקרים כמו זה של "מסיבת נקניקיות" או של "ריק ומורטי", שעובדיו התלוננו על אי־קבלת תשלום בגין שעות נוספות ויוצריו התעמתו עם האיגוד המייצג את העובדים, מעלים לא מעט סימני שאלה סביב תעשיית החלומות הזאת. האם ההתלהבות האמנותית של האנימטורים, ורצונם להשתלב בהפקות גדולות, מהווים פתח לניצול? האם עולם האנימציה אימץ תרבות ארגונית דורסנית, שמוסווית באמצעות הקסם על המסך? ואולי אלה פשוט תופעות הלוואי הטבעיות של מקצוע זוהר ויצירתי, אך גם קשה, סיזיפי ותובעני?

סת' רוגן. שערוריית האנימטורים מקלקלת לו את המסיבה צילום: איי פי

התקפי חרדה והשפלות פומביות

איתי הוא אנימטור ישראלי באמצע שנות השלושים לחייו, המתגורר בוונקובר. באוגוסט שעבר הוא חיפש פרויקט לעבוד עליו, ובעצת חבר הגיע לסט של "מסיבת נקניקיות". הפקת הסרט, שהחלה כשנה וחצי לפני כן, הוקפאה אז זמנית אחרי שאנימטורים רבים (וגם האחראי להם) התפטרו במחאה על היחס שקיבלו. בסטודיו ניטרוג'ן חיפשו בבהילות אמנים אחרים שייקחו על עצמם את הפרויקט. נלהב מההזדמנות להשתתף בהפקה הוליוודית גדולה, איתי הסכים.

"בחודשיים הראשונים היה ממש כיף, באופן די חשוד", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "באת בבוקר בשעה נורמלית, הלכת בשעה נורמלית, נתנו לי המון זמן לעבוד על כל שוט וללטש אותו. הכל היה כמעט אידיאלי. אבל ידענו שהדד־ליין לסיום הפרויקט הוא פברואר 2016, והיה נראה תמוה שבקצב שבו אנחנו מתקדמים יצליחו לסיים את הסרט בזמן. ואז, יום אחד באוקטובר, פתאום במאי האנימציה לקחו את כולנו לשיחה. הם אמרו לנו שצריך להכפיל את קצב העבודה ולשמור על אותה איכות, והוסיפו שהם 'מאמינים בנו'".

התוצאה, לדבריו, היתה טירוף מערכות. "הרבה אנימטורים נאלצו להישאר המון שעות נוספות, היה אפילו מישהו שישן בסטודיו, אבל הם לא שילמו על זה. הם אמרו במקביל 'אתם לא חייבים להישאר אם אתם לא רוצים', ו'אתם חייבים לסיים הכל בזמן, ובאיכות שאנחנו דורשים'. מי שלא עמדו בכך נלקחו לשיחות אזהרה, ובמקרים רבים נלקחו מהם 'שוטים' שהם עבדו עליהם. עבורנו, האנימטורים, השוטים האלה הם הדרך להשיג את העבודה הבאה בתעשייה, והם גם האמנות שלנו. להעביר אותם מיד ליד בצורה כזאת זה פשוט לא מקצועי".

קטע מהסרט "מסיבת נקניקיות". איתי, אנימטור שעבד על הסרט: "הבמאים אמרו פתאום שצריך להכפיל את קצב העבודה. האשימו אותנו בכל פעם שמשהו לא התקדם כמו שצריך, והבמאי הראשי כתב לכולם לא לתת לי שוטים מורכבים. הכרתי עובד שישן בסטודיו ועובד שסבל מהתקפי חרדה" צילום: Sony Pictures

בשלב הזה, אומר איתי, "האווירה כבר היתה נוראית. בכל פעם שמשהו לא התקדם כמו שצריך האשימו את העובד הפשוט, גם כשאלה היו טעויות של ההפקה עצמה — תכנון זמנים לקוי או כלים טכניים שלא עובדים. אחד העובדים שהכרתי אפילו סבל מהתקפי חרדה בעקבות הלחץ. גרג טירנן עצמו הוא אדם מאוד לא נעים: היתה לנו מערכת ממוחשבת שאליה העלינו את השוטים, כך שכולם יכולים לראות מה האחרים עושים ולכתוב הערות. הוא לקח לי באמצע שוט חשוב שעבדתי עליו המון זמן, וכתב עליו: 'אל תיתנו לאיתי לעשות עוד שוטים שכוללים משחק של דמויות'. ומשחק זה ה־דבר באנימציה! אלה דברים שאומרים בשיחה אישית במשרד, לא כותבים אותם בצורה כל כך בוטה כך שכולם יכולים לראות".

כדי להבין את המצב שמתאר איתי, צריך קודם להבין כיצד עובדות הפקות אנימציית תלת־ממד גדולות. בהפקות כאלה משתתפים מאות אנשים, כשכל מחלקה אחראית למרכיב אחר בשרשרת הייצור: יצירת המודלים והטקסטורה של הדמויות, פיתוח מאפייני התנועה הבסיסיים שלהן, הזזתן במרחב (ההנפשה עצמה), הארתן וכן הלאה, וכל זה נעשה אגב תקשורת מתמדת עם במאי האנימציה והיענות לדרישותיהם. בניגוד למצב בעולם האנימציה הקלאסית, בהפקות אנימציית תלת־ממד העובדים אינם מציירים את הדמויות. העבודה נעשית במחלקת העיצוב: בניית עולם תלת־ממדי מפורט היא משימה מורכבת מאוד, המחייבת חלוקה לתת־התמחויות ודרישה מכל אחד מהעובדים לרמה טכנית גבוהה בתחומו והשקעת זמן בלתי מבוטלת. ואם המשימה הזאת אינה מאורגנת היטב, או אינה מתוקצבת מספיק, היא עלולה להיהפך לגיהינום מבחינה מקצועית.

הצורך של ההפקות בהתמחויות ספציפיות מחייב את העוסקים במלאכה ליצור לעצמם סרטון המכונה Showreel, מקבץ של עבודותיהם המרכזיות, המוצג לעיון מעסיקים עתידיים. מנפיש שיוכל להציג שוט תלת־ממד מורכב שבו טיפל, הכולל למשל הבעות פנים דרמטיות של הדמויות, יהיה בעמדה טובה יותר לזכות בעבודה הבאה. כששוט כזה נלקח ממנו בנימוקים שאינם מקצועיים, סיכוייו להשתלב בסרטים וסדרות בעתיד נפגעים. כשהוא לא מקבל קרדיט על עבודתו, הנזק גדול אפילו יותר. לדברי איתי, חלק גדול מהשוטים שבאמצעותם קודם "מסיבת נקניקיות" (למשל באמצעות שילובם בטריילר), טופלו בידי עובדים שלא זכו להוקרה על כך. 

ענת קוסטי, איגוד מקצועות האנימציה הישראלי: "קשה לאנימטורים להבין מה מגיע להם מבחינה חוקית, ורבים מהם חיים בתחושה של 'אני לא מאמין שנותנים לי לעבוד בזה'. ההרגשה שהם מקבלים היא שהם צריכים להיות אסירי תודה כי הם עושים אמנות כשבפועל מדובר בעבודה מאוד קשה" צילום: איי פי

ההאשמות הקשות של האנימטורים הובילו לתגובה זועמת לא פחות מצד טירנן. "ההצהרות שלהם חסרות ערך", הוא אמר לאתר The Hollywood Reporter. "ההפקה שלנו עמדה בכל כללי השעות הנוספות ובהתחייבויות החוזיות לאמנים שלנו. בכל פעם שהועלתה בפנינו בעיה היא טופלה באופן הולם". עם זאת, הוא התייחס לתגובות הקשות ברשת באומרו: "אנחנו לוקחים את הדברים האלה ברצינות, ולא מתכוונים להתעלם מהטענות".

תגידו תודה שנותנים לכם ליצור

על פניו, אפשר לפטור את תלונות העובדים ב"מסיבת נקניקיות" וב"ריק ומורטי" כמקרים יחידים, שקיימים בכל מקצוע. אלא שאיתי מעיד על כך שמדובר בתופעה רחבה יותר, שפשוט עוברת בדרך כלל מתחת לרדאר, בהפקות שזוכות לפחות תשומת לב.

"ההתנהלות שנתקלתי בה הפעם אמנם היתה קיצונית, אבל בבסיסה היא אופיינית להפקות טלוויזיה", הוא אומר. "פה בוונקובר יש כמה סטודיואים גדולים, שמעסיקים מאות אנשים ומפיקים כמה סדרות במקביל, בעיקר סדרות ילדים לערוצים כמו דיסני. עובדים שם הרבה אנשים צעירים, או כאלה שלא מצאו עבודה אחרת, בתנאים איומים - שכר נמוך מאוד, לחץ מטורף, המון שעות נוספות, ותחושה תמידית שזאת אשמתך שאתה לא מספיק לעמוד בקצב. לפני שניטרוג'ן עשו את 'מסיבת נקניקיות' הם יצרו טלוויזיה לילדים, ומכאן התרבות הזאת, שהיתה קשה יותר הפעם כי הם ציפו לאיכות גבוהה יותר, של קולנוע".

דברים דומים אומרת במאית האנימציה ענת קוסטי, מייסדת סטודיו הקריאייטיב Lampa וחברת ועד איגוד מקצועות האנימציה הישראלי. לדבריה, הניצול שאותו חווים עובדי הענף נובע באופן ישיר מכמה ממאפייניו הבולטים של עולם העבודה המונפש. "קשה לאנימטורים להבין מה מגיע להם מבחינה חוקית”, היא אומרת ל”מוסף כלכליסט”, “ורבים מהם חיים שנים ארוכות בתחושה של 'אני לא מאמין שנותנים לי לעבוד בזה'. מצד אחד הם מקבלים את ההרגשה שהם צריכים להיות אסירי תודה - כי הם יוצרים, עושים אמנות, את הכיף שלהם. מצד שני מדובר בעבודה מאוד קשה, שדורשת המון כישורים, ושצריך גם להתפרנס ממנה".

ענת קוסטי. היצע האנימטורים גדל מהר מהביקוש צילום: Jacky Costi

הפריחה העולמית שחווה תעשיית האנימציה, שלכאורה היתה אמורה להעלות את הביקוש לעובדים ובכך לשפר את מצבם, לא עשתה זאת, ואולי דווקא ההפך הוא הנכון. "אמנם יש כמות מטורפת של יצירות אנימציה שיוצאת בשנה בעולם, אבל היצע האנימטורים גדל אפילו יותר מהר", אומרת קוסטי. "אם פעם היית צריך להתקבל ל־CalArts בקליפורניה ולהיות חלק מקליקה מאוד ספציפית כדי להצטרף לדיסני ולפיקסאר, הרי שכיום יש הרבה בתי ספר ברחבי העולם שמוציאים בוגרים באיכות גבוהה. תשומת הלב שעולם האנימציה מקבל גורמת להרבה מאוד אנשים להירשם ללימודים כאלה, כשישראל לבדה מייצרת מאות בוגרים בשנה, והתחרות היא בהתאם. האנימטורים הצעירים האלה, כשהם מסיימים את הלימודים, רוצים להכניס רגל בדלת — והם משלמים על זה".

השפעות הגלובליזציה לא עוצרות במוסדות הלימוד, ומובילות לכך שהסטודיואים נאלצים להציע מחירי רצפה כדי לעמוד בתחרות. "יש הרבה מיקור חוץ למזרח", מציינת קוסטי. "דרימוורקס למשל עובדים בהודו, בקוריאה יש אולפנים שמתומרצים ישירות בידי המדינה, וגם בסינגפור יש פריחה. מדינות המערב מתקשות להתחרות בתעריפים האלה, והסטודיואים האמריקאיים הולכים לקנדה, שמעניקה להם תמריצים. התוצאה היא שיש יותר מדינות שיוצרות אנימציה מסחרית בלי שיש להן מסורת כזאת, ובלי שהן עברו את התהליך שבו כולם למדו והבינו את כמות העבודה שסרט אנימציה דורש. זה לא סתם יקר – וזה מאוד יקר – ויש גבול עד כמה אפשר לדחוק את התקציבים ולקבל איכות גבוהה. לכן כמעט שלא שומעים על סיפורי ניצול ביפן או בצרפת, שיש להן תרבות אנימציה מסחרית, או בלוס אנג'לס, שבה העובדים מאוגדים".

"ריק ומורטי". רוב מקרי הניצול כנראה עוברים מתחת לרדאר

חינוך מחדש לעולם המונפש

בישראל, אומרת קוסטי, "המלחמות שאנחנו מנהלים קצת דומות וקצת שונות". התעשייה המקומית כוללת כיום סטודיו גדול אחד – Snowball, שמטפל בלקוחות מקומיים ובינלאומיים גדולים – לצד סטודיואים קטנים יותר ויוצרים עצמאיים. "מבחינת תנאי ההעסקה, בשנים האחרונות המצב בארץ דווקא השתפר. פעם אפילו לא נהגו להחתים על חוזים, פשוט היית בא ועובד. היום כבר דואגים לשלם על שעות נוספות, וגם לא נתקלתי באיומי פיטורים על עובדים שסירבו לעבוד בהן. מה שכן, לאנימציה יצא שם קשה בארץ, ואנחנו מנסים לשכנע את הקרנות שאפשר ליצור בענף הזה, כי היו מקרים שהן ניסו ולא קרה בסוף כלום. העבודה שלנו היא לחנך את האמנים, את חברות ההפקה, את הסטודיואים ואת הקרנות להבין במה בדיוק יצירות כאלה כרוכות".

גם לי להב, אנימטורית ישראלית עצמאית העובדת בלוס אנג'לס, מעידה שהתעשייה סובלת מבעיות הקשורות לתיאום ציפיות. "הצרות מתרחשות בעיקר בסטודיואים שלא עובדים ישירות מול יוצרי הסרטים והסדרות, אלא מול חברות הפקה", היא אומרת. "זו מחלה כללית של אנשים שלא מכירים אנימציה מול סטודיואים שלא יודעים לדרוש, ותופעה שקיימת גם בענפים קרובים כמו אפקטים חזותיים (VFX)".

לי להב. מחלה ושמה חוסר תיאום ציפיות

עם זאת, להב מציינת שהקשיים הטמונים במקצוע, הכלכליים והטכניים כאחד, אינם מחייבים יצירת סביבת עבודה נוקשה כל כך. "המקרה של 'מסיבת נקניקיות' מדכא בעיניי, כי בלוס אנג'לס הסטודיואים דווקא ידועים כסביבה ממש נעימה ומגובשת", היא אומרת. ואיתי מוסיף: "אמנם עבדתי על פיצ'ר הוליוודי, אבל זה לא היה שווה את זה, ולא הייתי הולך לעבוד על 'מסיבת נקניקיות' אילו הייתי יודע איך זה ייראה. אני עובד עכשיו בסטודיו קטן ומאוד נחמד, ויש גם מקומות גדולים יותר, כמו סוני, שמתייחסים לעובדי האנימציה כמו בני אדם. דווקא כי ברוב המקומות צריך לעבוד שעות נוספות, וכי התקציבים להפקות תמיד נמוכים מדי, חשוב שהסביבה תהיה תומכת ולא מועכת".