קריסת החניון: ואיפה היה בעל הבית?

מהפרטים הידועים עד כה מתברר כי הקרקע שעליה נבנה החניון היא קרקע בבעלות עיריית ת"א. הבחירה בדניה סיבוס נעשתה בעקבות מכרז שפורסם על ידי חברת אחוזת החוף. המכרז היה מכרז בשיטת DBOT, לפיו הזוכה במכרז בונה את החניון ומתפעלת אותו למשך תקופת הזכיון, כאשר בסופה חוזרת הקרקע, עם החניון הבנוי עליה, לעירייה.

התקשרות של רשות ציבורית חייבת להיות במכרז. רק במקרים חריגים ניתן שלא לבחור בהצעה הזולה ביותר. כאשר מדובר על שירות יומיומי לתושב (כגון פינוי אשפה וגינון), יש לא מעט מקרים שהרשות לא בוחרת בהצעה הזולה, בשל הנסיון הרע עם המציע הזול. ראש עיר לא יהיה מוכן להסכים לקבל תלונות מתושבים על ליקויים בפינוי אשפה רק כדי לחסוך בעלויות לעירייה.

מאמצי החילוץ בחניון שקרס צילום: דנה קופל

לעומת זאת, בפרויקט בנייה, בעיקר כשהנכס הבנוי נשאר אצל הבונה במשך שנים רבות, ספק אם יש לעירייה אינטרס אמיתי לבחון האם ההצעה ה"זולה" ביותר היא אכן ריאלית, והאם מובטחת האיכות הראויה. רשות ציבורית עשויה לצאת מתוך הנחה שאם הנכס נשאר אצל הבונה, הרי הוא כאילו בונה עבור עצמו וממילא לא יחסוך במקום שבו לא ראוי לעשות כן. הנחה שכזו איננה בהכרח נכונה. בימים האחרונים מזכירים ראיון שנעשה עם מנכ"ל החברה שבנתה את החניון, לפני שלוש שנים, שבו הוא הסביר שבמקום לקחת מהנדס הוא לקח אדריכל ובכך חסך בעלויות. לא בטוח שבפרויקט על קרקע פרטית, שבה עם סיום הבנייה הנכס נמסר לבעלים, בעל המקרקעין היה מסכים לחיסכון שכזה.

מה שמביא אותנו לבעיה נוספת: עיריית תל אביב היא בעלת המקרקעין, היא העבירה את ניהול הפרויקט לחברת אחוזת החוף, וזו בחרה את חברת אפריקה, שמצדה העסיקה את דניה סיבוס, שכמובן העבירה חלקים מהעבודות לקבלן משנה. כל זה איננו יוצא דופן בענף הבנייה, למעט העובדה שבסופו של דבר לא ברור מי מפקח מטעם הבעלים על כך שהדברים יתנהלו כסדרם. מי שיקרא את המכרז של אחוזת החוף לביצוע העבודה להקמת החניון, לא יופתע לגלות כי מצד אחד יש בו סעיפים רבים השומרים על זכותן של העירייה ואחוזת החוף לבקר ולפקח על הבנייה ואף למנות מבקר איכות מטעמן, אך מנגד יש הרבה יותר סעיפים שנועדו לפטור את העירייה ואחוזת החוף מכל אחריות לכל דבר שעלול לקרות בפרויקט עקב הבנייה.

חיפושים אחר נעדרים בחניון שקרס ברמת החייל צילום: מוטי קמחי

השאלה שחייבת להישאל היא האם בסופו של יום העירייה או החברה המנהלת מטעמה, מפקחות על הבנייה, או שסעיפי הפיקוח נשארים רק כאות מתה בהסכם? השחרור המוחלט מאחריות, שהעירייה דאגה לו במסגרת החוזה, מעורר את החשש שמא אין מי שמפקח באמת מטעם בעל המקרקעין.

יש להניח שבעל מקרקעין פרטי ששוכר חברה לבנות עבורו, לא מסתפק בחוזה המשחרר אותו מאחריות לכל נזק או תקלה, אלא גם מבקר מעת לעת במקום ודואג לבדוק שהדברים מתנהלים כראוי ולשביעות רצונו. כאשר מדובר בבנייה של רשות ציבורית, הבונה מספר רב של פרויקטים, שעל כולם אחראים אותם אנשים, יש חשש שלא ניתנת תשומת לב מספקת לכל פרויקט ופרויקט.

בבנייה שהיא בשיטת DBOT, מתווסף החשש שמי שאמור לפקח מאמין כי כיוון שהנכס נשאר אצל הבונה במשך שנים רבות, ממילא הוא יקפיד על איכויות הבנייה. הנחה זו לא תמיד מציאותית. מפרסומים בימים האחרונים מתברר שלפני כמה חודשים קרס עמוד באותו חניון שקרס השבוע. יש להניח שבעל קרקע פרטית, שהיה שומע על תקלה כזו בבנייה על מגרשו, היה נזעק לבחון את פשר הדברים. האם כך נעשה במקרה הנדון על ידי בעלי הקרקע? לי לפחות לא ידוע.

הכותב הוא עו"ד מומחה לתכנון ובנייה ממשרד כהן וילצ'יק ושות'