אבא מרד בדת ואח"כ חזר לחיקה, ואמר: "יש אלוהים, אבל הוא לא היה בשואה"

"נולדתי בניו יורק להדסה, בעלת תואר שני בספרות ועובדת סוציאלית, ולארווין, היסטוריון, פרופסור למדע המדינה ורב קונסרבטיבי. אבי, יליד סלובקיה, שרד את השואה בזכות מסמכים מזויפים. ב־1947 הוא ניסה לעלות לישראל והפליג באונייה אקסודוס, אך כשהנוסעים גורשו לאירופה היגר לארצות הברית, לקרובי משפחה שכבר היו שם. אמי היא בת למשפחה שנמלטה לארצות הברית כבר אחרי הפרעות בקישינב.

"אהבתי את הילדות האמריקאית אבל גם למדתי בבית ספר יהודי וגדלתי בסביבה עם תודעה ציונית. אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי הוא מ־1967, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. הייתי בן 5 ואני זוכר את אבי עומד ביציאה מן הבית עם מזוודה, נפרד מאיתנו ואומר: 'אני טס לישראל כדי לגעת באבנים של הכותל'.

"כשהייתי בן 8 באנו לישראל, לשנת שבתון של אבי. הוריי מצאו עבודה כמורים בנגב וגרנו במדרשה בשדה בוקר. הייתי אז הילד הכי מאושר בעולם, ילד מדבר, רץ יחף, מתחבר עם בדואים. אחר כך חזרנו לשנה בארצות הברית, כדי שאבי יסיים את מחויבויותיו לקהילה היהודית, ואז חזרנו לשדה בוקר, שם חייתי עוד שבע שנים מעצבות. בן־גוריון חי אז בקיבוץ הסמוך, ניגנו לו בחלילית ביום ההולדת שלו, ראינו אותו צועד סביב הקיבוץ, הערצנו אותו. להלוויה שלו הגיעו פוליטיקאים מכל המפלגות, ואני כילד חסר בושה לא היססתי להתחיל לדבר איתם. 

1970: דניאל בירנבאום, בן 8 (משמאל) עם הוריו ארווין והדסה (מימין), אחיו ליאל ובן־גוריון, קיבוץ שדה בוקר

"כשהייתי בתיכון בית הספר שאבי ניהל נסגר, ועברנו לנתניה. אבא תמיד הסתייג מכל רגע של בטלה, הוא היה אומר לי: 'אתה לא יושב באוטובוס בלי ספר!'. כך שלא היה פשוט לראות אותו, בגיל 45, מובטל, מתרוצץ בין ראיונות עבודה וחוזר שפוף. אני זוכר את המתח והעצבות בבית, עד שמצא עבודה כעבור שנה. שני הוריי עדיין פעילים מאוד, אבא מנהל עמותה, מסייע לעולים, מתנדב כרב וכותב מאמרים. אולי זו תגובה לשנה שבה לא עבד, ואני מעריץ את האופן שבו הוא חי.

"אחרי השואה אבי הסיר את הכיפה ומרד בדת, אבל אחר כך חזר לחיקה. הוא נהג לומר לנו: 'יש אלוהים, אבל הוא לא היה בשואה'. התווכחתי איתו ואמרתי ש'איך יכול להיות שאלוהים לקח חופש דווקא כשהיינו צריכים אותו?', אבל אבי דבק בכך ואמר: 'לולא השואה לא היתה קמה מדינת ישראל', שאותה הגדיר 'הבית השלישי אחרי גלות אירופה'. אני אוהב את היהדות כתרבות וכמסורת, שומר עליה בדרכי — אבל הוצאתי את אלוהים מהמשוואה. לא יכולתי לחיות עם הסבר שממנו משתמע שילדים היו צריכים להישרף כדי שמדינת ישראל תקום. הגישה הזאת מעמידה אותי בקונפליקט כשאני משמש כיום לעתים חזן בבית כנסת, מתפלל 'ונתנה תוקף' ביום כיפור, כורע מול התיבה, פונה אל אלוהים בגוף ראשון ומשתחווה לפניו".

1970: דניאל בירנבאום, בן 8 (משמאל) עם הוריו ארווין והדסה (מימין), אחיו ליאל ובן־גוריון, קיבוץ שדה בוקר