בגיל 90, בבית החולים, אבא התעקש להמשיך לנהוג: "העיקר שביום ראשון אוכל לחזור לעבוד"
יזם הטכנולוגיה דב מורן מתאר את החריצות של אביו, שהמשיך לעבוד גם בעשור העשירי לחייו: "אמא אמרה לי: 'אי אפשר שהוא ישב בבית ולא יעשה כלום'"
אבי ברוך נולד בפולין למשפחה עשירה. אביו הרבה לצאת לנסיעות עסקים — היו לו שדות נפט, מפעל וטחנת קמח. כשהוא היה חוזר וכולם היו נאספים סביב השולחן לארוחת הערב, אבי סיפר ש'איש לא פצה פה ולא נגע בכף עד שהוא לגם מכף המרק הראשונה'. במלחמה אבי והוריו ברחו לרוסיה, וכשחזרו גילו שכל אחיו של אבי הושמדו. אבי הצטרף לבית"ר, הבריח מעפילים ונשק ונתפס. כשאמו שמעה שהוא יישפט על בגידה וצפוי לו עונש מוות, היא מתה מצער באותו יום. אבל אבא שלו הצליח לשחרר אותו אחרי שנה, שבה הוא איבד מחצית ממשקלו. הם עלו מיד לישראל, הגיעו למחנה עולים ליד לוד ושם אבי הכיר את אמי בינה, שבאה מפולין.
"גדלתי ברמת גן, ילד שמח, אוהב שחמט ומשחק כדורגל, כשאמא הרשתה. אבל עם מערכת החינוך התחלתי ברגל שמאל. אני זוכר את הגננת מסתכלת על אמי ואומרת לה: 'הוא לא מספיק בוגר כדי לעלות לכיתה א''. עליתי בכל זאת, והמורה לא חיבבה אותי. אני זוכר את עצמי מנסה לעודד את אמי כשקיבלתי את התעודה הראשונה: 'אני לא הכי גרוע בכיתה, התעודה של איציק גרועה יותר'.
1963. דב מורן בן ה־8 עם הוריו ברוך ובינה ואחותו מרגלית בת ה־11, גן הקופים רמת גן
"אבי היה ישר בצורה נדירה, על גבול הנאיביות. היה לו מוסך, והוא אף פעם לא הבין למה אחרים דורשים כל כך הרבה כסף והתעקש לגבות מחירים צנועים כי 'כסף זה לא העיקר'. למדתי ממנו את המסירות לשותפים ואת קבלת האחר: חלק מהזמן השותף שלו במוסך היה ערבי מפורדיס, ואחריו היה איש חם לב ממוצא מרוקאי. בסוף שנות ה־60 לחייו כבר היה קשה להחזיק את המוסך, ואבי סגר אותו והלך לעבוד בבנק ככלבויניק, בשליחויות, סידורים, תיוקים וכו'. כשהיה בן 74 נאמר לו שהבנק לא יכול להעסיק אותו יותר מפאת גילו, ואבי הלך הביתה עם דמעות בעיניו. אמא אמרה לי: 'אי אפשר שהוא ישב בבית ולא יעשה כלום'. הצעתי שיסיע אותי בבוקר לעבודה באם־סיסטמס, ומאחר שהוא כבר היה שם התחיל לעשות שליחויות ותיוקים. כשחשבתי שהוא עובד קשה מדי הוא אמר: 'להרים מנוע במוסך זה קשה, לעבוד בחדר עם מזגן זה קל'. בסוף 2006 נמכרה אם־סיסטמס לסנדיסק. אפילו אני כבר לא הייתי שם, אנשים עזבו, אבל אבא המשיך לבוא כל בוקר בשמונה ולעבוד עד ארבע, עד גיל 90
"כשהתגלה אצל אבי סרטן במעי הגס, הפצרנו במנהלת המחלקה לא לספר לו את זה אבל שתשכנע אותו להפסיק לנהוג. הוא לא היה מוכן לשמוע על כך, ובסוף שוכנע לנהוג רק בשעות האור, ואמר: 'העיקר שביום ראשון אוכל לחזור לעבוד'. אלא שכעבור שעתיים, עדיין בבית החולים, הוא נפטר, זקוף, נשען בידיו על הכיור. למדתי שעצים חזקים מתים זקופים. אם אבי נפטר בעודו עובד בגיל 90 ושמעון פרס נפטר בעודו פעיל בגיל 93, אני מתכוון להמשיך לעבוד ולתרום לחברה עד מותי".
