שרימפס איחוד ושרימפס מאוחד

בעבר נעשה בקיבוץ גם ניסיון לגדל שבלולים מיוחדים לאקווריומים של משוגעים לדבר, ובשנות החמישים והשישים אפילו נוטריות ניסו לגדל כאן, עבור תעשיית הפרווה למעילים ולצעיפי יוקרה. הניסיון נכשל, אבל כמה נוטריות ברחו מהחווה לשטח, וצאצאיהן עדיין צצים לעתים בין בריכות הדגים של הקיבוץ.

איך נהפך היישוב החלוצי, שהוקם ב־1939 במסגרת "חומה ומגדל", לבית הגידול של חיות וצמחים אקזוטיים למען אניני טעם? רקע חקלאי, חשיבה יצירתית וחום אימים עשו את העבודה. במקרה של הספירולינה, היא דורשת טמפרטורות גבוהות ושעות רבות של שמש, כפי שמסבירה ד"ר אליזבת יהודה, המדענית הראשית של חברת יום־יום לגידול האצה, וגם אחת השותפים בה. לדבריה, במשך השנה כפר רופין, אחד המקומות החמים בארץ, סופג קרינת שמש יותר מכל מקום אחר בארץ, בשל מיעוט ימים מעוננים. כשהחברה חיפשה מקום נוח, התנאים האלה, האוריינטציה החקלאית והמים הזולים משכו אותה להקים דווקא שם את בית הגידול של האצה.

דגי קוי בכפר רופין. היישר לאקווריומים של עשירי ישראל צילום: עמית שעל

מזון לדגים או אצת הפלא

הספירולינה היא טרנד חם בחנויות הטבע ואצל טבעונים ותוסף מזון פופולרי גם בקרב ספורטאים. "אנחנו קוראים לה האצה הפלאית", מכריז מנכ"ל החברה אורי מתתיהו כשהוא אוחז חופן ירקרק של חתיכות ספירולינה מיובשת, הנראות כמו אוכל לדגים. לטענת אנשי החברה, אם צורכים ממנה כ־5 גרמים ביום מספקים לגוף את כל הוויטמינים, המינרלים והחלבונים שהוא זקוק להם, והיא אמורה גם לחזק את המערכת החיסונית. לספורטאים ולטבעונים מומלץ לצרוך 30 גרם ביום. אפשר לאכול אותה מרוחה על לחם או לערבב במזון, ואז הטעם בדרך כלל לא מורגש. עם זאת, לצד מחקרים המצביעים על יתרונותיה התזונתיים, יש מחקרים שאינם מוצאים יתרונות כאלה.

בעצם ספירולינה היא לא ממש אצה אלא חיידק השייך למשפחת הציאנובקטריה, המסוגל לבצע פוטוסינתזה ולייצר את כל מזונו בעצמו. החיידק הזה הוא גם חלק מהפלנקטון שבים — מזונם של דגים ויצורי ים רבים. למעשה, הוא גדל כמעט בכל סביבה, וכל פעם שיש רטיבות בקיר — מדובר בו. מי שגילו את הספירולינה היו האצטקים, שהיו נוהגים לקצור אותה בבריכות מליחות, והיא שימשה אחד המזונות העיקריים שלהם.

רון גיא שולה חסילונים צילום: עמית שעל

כדי שהספירולינה תוכל לשרוד בבריכה, עליה להיות גדולה וחזקה. לכן בשלב הראשון היא גדלה בצלחת פטרי במעבדה, שם מבעד לעדשת המיקרוסקופ אפשר ממש לראות את צורת הספירלה שלה, שנתנה לה את שמה. מצלחות הפטרי מעבירים את הספירולינה לצינורות ניילון מוארכים, המוארים בתאורה אולטרה־סגולה, ורק אחר כך היא עוברת לבריכות, שאליהן אני נוסע עם מתתיהו. אם כפר רופין הוא קיבוץ לוהט, הרי שחוות הספירולינה היא אולי המקום החם ביותר באזור. אין שם פינה אחת מוצלת, והבריכות מצויות בחממות שאוגרות את החום. כשבחסות החום הזה הספירולינה גדולה מספיק, קוצרים אותה על ידי סינון המים ומכניסים לשקיות ייבוש, המזכירות בצורתן את אלה שבהן מגבנים גבינות. אחר כך מעבירים אותה לתנור שמש לייבוש הסופי.

"אנחנו רוצים להפוך את ישראל למרכז הספירולינה העולמי. חד־משמעית. אני טוען שכמות הספירולינה שאנו מפיקים כאן היא הגדולה בעולם", אומר מתתיהו, שמייעד את האצה לא רק לשכבות האמידות אלא אפילו כמזון לעופות. הם גם מתכוונים להגדיל את שטח החווה ולייצא לאפריקה, כאמצעי יעיל להתמודדות עם הרעב שם, בין השאר בהסתמך על דו"ח המזון של האו"ם שקבע שהספירולינה משמשת תחליף מזון המספק את הכמות הגדולה ביותר של חלבונים וויטמינים.

תהליך ייצור הספירולינה צילום: עמית שעל

עידן השרימפס העברי

כ־100 מטרים משם אני פוגש את רון גיא (36), יליד כפר רופין, שהקים את חברת ארתור: שרימפ עברי. צירוף המילים "שרימפ עברי" הוא אוקסימורון כמעט כמו העובדה שאפשר לגדל חסילונים במרחק כה רב מהים. "בעבר היו בארץ ניסיונות לגדל שרימפס בחוות, שלא צלחו", מסביר גיא, שעבד בחברת הייטק ועסק בסחר אלקטרוני כברוקר בבורסה בתל אביב. כשביקר בהודו הבין שהוא רוצה לעזוב את עסקי הפיננסים ולחזור לחקלאות, "והיה לי רעיון שאצליח לגדל שרימפס טרי ולמכור אותו בזול. רציתי לעשות משהו שיהיה שונה מכל הפיקציה שהיא הבורסה. חזרתי לארץ, עזבתי את תל אביב, ועכשיו אני רואה את עצמי כחקלאי מודרני".

גיא למד את התחום, הבין איך ליצור את המים המלוחים הנדרשים ובנה בריכות עגולות בתוך חממות מוצלות. במבט ראשון במימיהן העכורים אי אפשר לראות חסילונים, אך כשגיא מכניס לתוך המים רשת הוא שולה מהקרקעית שלושה שרימפס אפורים. הוא אוחז אותם בידו, וניגש לשולחן שנמצא מתחת לעץ פיקוס. הוא מוציא גזייה, מניח עליה פינג'אן, זורק את השרימפס למים, ובתוך שתי דקות הם מתבשלים ומשנים את צבעם לאדום. הוא מגיש לי אותם על צלחת עם קצת מלח ולימון.

שרימפ עברי גאה צילום: עמית שעל

כיום הוא מגדל כטונה וחצי חסילונים בשנה ובכוונתו להוריד את מחירו של השרימפס הטרי מ־150 שקל לק"ג ל־60 שקל. כל זה יקרה כשיגדיל את החווה, בקרוב. בינתיים מסעדות רבות מעדיפות להשתמש בשרימפס קפוא שבא מהמזרח הרחוק. "מסעדות רוצות מאוד לקבל מוצר טרי אבל מכיוון שהן צריכות להעסיק טבח מיוחד שינקה את השרימפס הטרי, רובן לא רוצות להסתבך עם זה ומעדיפות את השרימפס הקפוא שחוסך להן עבודה. חלק גדול מהלקוחות אפילו לא מודעים לזה. עם זאת, אני בטוח שכשהמחיר יירד יותר מסעדות יעדיפו להשתמש בשרימפס טרי, וגם הציבור יתחיל להעריך את זה, בדיוק כפי שלמד להעריך דברים אחרים בתחום הקולינרי". יתרון נוסף שיש לשרימפס העברי שגדל בבריכות הוא היציבות והקביעות, כי כיום שרימפס שגדל בים הוא מוצר עונתי שאפשר לרכוש בעיקר בחורף.

קרפיון משודרג

מבריכות השרימפס אל בריכות הקוי. איתן חזן, בן קיבוץ הזורע ומרכז הענף, עורך לי שם סיור. על כל בריכה כתוב הגודל וסוג הדגים שגדלים בה, רובם מיועדים ליצוא. "הנה 'קומט גולד' — זה דג הזהב האמיתי", מצביע חזן. כל הדגים שמגדלים כאן הם באופן זה או אחר סוג של קרפיון. אפילו דגי הקוי, גולת הכותרת. מחירי הדגים הגדולים שלו מגיעים לעשרות אלפי דולרים, והיקרים יכולים לעלות אפילו מיליון דולר. מוצאו של הקוי בסין, אך רוב הדגים מגיעים מיפן. זה דג עמיד מאוד, שמסוגל לשרוד בטמפרטורות נמוכות. בתנאים אופטימליים דג הקוי מגיע לאורך של מטר וחצי ועשוי לחיות בין 50 ל־60 שנה. הגדילה המשמעותית שלו מתרחשת בשנתיים הראשונות לחייו, אך עד ליום מותו הוא גדל כסנטימטר בשנה.

איתן חזן ודני רגב ממיינים דגי קוי צילום: עמית שעל

לעומת מקום הגידול של הקוי, הספירולינה והשרימפס, בית האריזה של דגי הנוי הוא אחד המקומות הכי נעימים וקרירים בכפר רופין: האנגר ענקי ומקורה. עונת הקיץ היא אחת העונות העסוקות בו — כאן מפרים את דגי הקוי וממיינים אותם בעודם קטנים, לפי צורתם. חזן ניצב עכשיו לצד דני רגב, שהקים את הענף בשנות השמונים, מול שולחן אלומיניום שעליו זורמים מים. יחד הם ממיינים את דגי הקוי: חזן שולה כמה דגים, "רק את הטובים, ויש עשרות סוגים", הוא מדגיש, ואת השאר משליך לזבל, כאוכל לעופות. כשהוא מסיים, הפועל התאילנדי שיושב בקצה המסוע מעמיס על השולחן עוד חופן של דגים מהמכל, וחוזר חלילה. רגב וחזן מרוכזים מאוד במיון ומזכירים במקצת שולי פנינים או מלטשי יהלומים. "בקיבוץ בנו את זה לאט לאט", אומר חזן. "בהתחלה התעסקו רק עם דגי זהב מזן הקומט, עם השנים התבססו דגים נוספים ממשפחת דגי הזהב, והזן האחרון שהתבסס כאן הוא הקוי היוקרתי".

עכשיו אנחנו עומדים בסמוך לבריכת השיווק, שבה נמצאים הדגים הגדולים ביותר, שאורכם כחצי מטר. "לגדלים האלה מגיעים רק 2% מתוך 3 מיליון דגים", מסביר חזן, "וזה במקרה הטוב. אתה באת בעונה שאין לי את כל הדגים הטובים. אלה הם הדגים הפחות טובים. כדי לראות באמת את התוצר שלנו, אתה צריך לבוא בסביבות פברואר".

חזן אומר שיש רק אדם אחד בישראל שיש לו הבנה בדגים. "יש לו הבריכה הכי יפה בארץ, והוא קונה את הדגים שלו רק מכפר רופין. כחבר הוא מקבל הנחה, והמחיר שהוא משלם על דג סטנדרטי הוא 4,000 שקל", אף שחלק מהדגים שהם מגדלים בחווה יכולים להגיע למחיר של 40 אלף דולר כל אחד. מדובר במיליונר דודי וירניק, הבעלים של חברת הניווט iGo, המתחרה בווייז, שהוא פריק של דגי קוי.

אך רוב הדגים, כאמור, מיועדים ליצוא. כשמתקבלת הזמנה בוחרים את הדגים לפי הגודל, שולים אותם מהבריכה ומניחים אותם בבריכת מים קרים מאוד, מה שמאט את תנועתם ומאפשר לאחסן כמות גדולה יותר של דגים בשטח קטן. לפני שמגיע הרכב שמוביל את הדגים לנמל התעופה שולפים אותם עם המים הקרים לתוך שקית ניילון, שאליה מחדירים חמצן נקי. החמצן מומס במים ומאפשר לדגים לשרוד לאורך כל הנסיעה.

הבריכות של חזן ממוקמות במורד גבעה במעין שלוש טראסות. כאמור, בעבר ניסו לגדל יחד עם הדגים גם שבלולי נוי. הניסיון נמשך שנתיים, אך בסופו של דבר הגיעו למסקנה שלא משתלם לגדלם, משתי סיבות: האחת, חשבו שיוכלו להרבות אותם בעיקר בימי החורף, שבהם לא מרבים את דגי הקוי ויש זמן פנוי, אך התברר שגם אותם יש להרבות בימי הקיץ. האחרת, איסור של משרד החקלאות לגדל שבלולים בישראל מחשש של התרבות יתר, דבר שעלול לפגוע בצמחיית המים ובמערכת האקולוגית של האגמים והנחלים בישראל בכלל. אבל גם בלי השבלולים נדמה שחקלאות אלטרנטיבית היא העתיד בכפר רופין, ואולי העתיד של אזור עמק המעיינות כולו.