חקר ביצועים: השבוע של קק"ל, תמ"א 38 והצוללות

קק"ל עוד קרב צודק נכשל

אחרי שנים של מחלוקות, ובדחיפה מסיבית של שר האוצר הקודם, קק"ל והממשלה הצליחו להסכים על הכפפת הקרן לביקורת המדינה. וטוב שכך: קרקעות, כסף גדול ותורמים הם מתכון די בטוח לאי־סדרים, שאכן מתרחשים שם, כפי שחשפו כמה תחקירים בשנה האחרונה. אלא שכשההסכמות הגיעו לממשלה לאישור טכני, התעורר קרב בלימה. אפילו יו"ר קק"ל הודה שהם רוצים את הביקורת, אבל על השרים יריב לוין (בתמונה) וזאב אלקין זה פשוט לא מקובל. קק"ל היא שלהם ואף אחד לא יעז לבקר אותה, אותה ואת הג'ובים שהיא מספקת לקומץ מקורבים לשלטון. מכאן נראה שכבר אפשר להכתיר ככישלון גם את העובדה שקק"ל אמורה להעביר בתקציב הקרוב מיליארד שקל לקופת המדינה; כשהקרן מתנגדת ושרים מגנים עליה, הציבור יכול לשכוח מהכסף. היא תמשיך להיות משאב אישי, לא ציבורי.

נעמה סיקולר

יריב לוין צילום: אלכס קולומויסקי

התקשרויות הממשלה חור שחור

כשיו"ר ועדת השקיפות של הכנסת ח"כ סתיו שפיר קיבלה השבוע את רשימת ההתקשרויות של משרד החינוך עם יועציו, היא מצאה שם תשלומים של מאות מיליוני שקלים שלא תאמו את דיווחי המשרד. גם ברשימות ההתקשרויות של האוצר ורשות המסים יש אי־התאמות, כפי שחשפנו ב"כלכליסט" כשבדקנו את הקשרים העבותים של המדינה עם חברת מקינזי. סך ההתקשרויות של רוב משרדי הממשלה (אלה שכבר מחויבים לדווח ולא מתעלמים מהחובה הזאת) הוא 169 מיליון שקל, ואלה של צה"ל מסתכמות בעוד כ־250 מיליון. אבל מתברר שהמספרים האלה הם רק קצה הקרחון — גם המשרדים שטורחים לדווח מעבירים רשימות שגויות. יידרש לא מעט זמן עד שנצליח לחשוף את מלוא ההפרטה של המוח הממשלתי. את הנזק, בדמות פגיעה ביכולת הממשלה לתכנן ולקבל החלטות, יהיה קשה עוד יותר לאמוד.

שחר אילן

יצחקי שהמדינה תבנה

ברכות לענף השוקק של התחדשות עירונית בגוש דן, לאחר שקבינט הדיור אישר השבוע את התיקון שעשה סדר במסלול הריסה ובנייה בתמ"א 38. תנחומים לתושבי טבריה, בית שאן, דימונה וצפת, שהתוספות הצנועות שקידם ראש מטה הדיור אביגדור יצחקי הבהירו סופית שבתיהם לא ימוגנו מפני רעידת אדמה. תוספת של 3.5 קומות מקסימום לא תשכנע אף יזם להרוס מבנים ישנים לאורך השבר הסורי־אפריקאי. את זה תצטרך לעשות עכשיו המדינה, שבמקביל לסיוע לעשירונים הבינוניים־גבוהים עם מחיר למשתכן, תידרש לעזור לעשירונים הנמוכים ולבנות מחדש את הבלוקים המכוערים והמוזנחים. הפצצה מתקתקת.

אורי תובל

תמ"א 38 צילום: אוראל כהן

סלינגר תסבירי למה

ג'ראד קושנר מסומן כעת כאחד מאנשי המפתח בממשל האמריקאי העתידי, כחתנו ואיש אמונו של דונלד טראמפ. הקונצרן הסיני פוסון קיבל השבוע אישור מהרגולטור הפורטוגלי להיהפך לבעלי השליטה בבנק הגדול במדינה. המשותף לשניהם, משני קצוות הכלכלה הגלובלית, הוא שדורית סלינגר החליטה בעבר ששניהם אינם ראויים להיות בעלי השליטה בהפניקס הישראלית. ייתכן שהחלטתה של סלינגר היתה מוצדקת, באופן עקרוני או לפחות לשעתה. אבל אין לנו דרך לדעת זאת. סלינגר היא אחת הרגולטורים הפעילים בשוק זה שנים, שחוללה רפורמות למכביר לטובת החוסכים וקשה לפקפק במניעיה. אבל לעתים מתקבלת תחושה של הגנת יתר, או לפחות היעדר נימוקים מספקים. יכול להיות שסלינגר יודעת מה שאחרים לא יודעים, אבל ראוי שגם הציבור יֵדע זאת: כחלק משמירה על האינטרס שלנו, מגיע לנו לדעת מה הקריטריונים או השיקולים לפסילות, במיוחד כשהמחיר הוא חברות ביטוח שנתקעו על המדף, בעוד ערך המניות שלהן יורד, לצערם של המשקיעים, שגם הם אנחנו.

סופי שולמן

שמרון החומה תוגבה

המקף האמיתי בין ההון לשלטון הוא עורכי הדין. כשהחיסיון שלהם מצטרף לחיסיון האופף עסקאות נשק, אז השמים, כמו גם מעמקי הים, הם הגבול. ודוד שמרון אינו עורך הדין הראשון שנשכר בגלל קרבתו לראש הממשלה. כבר ראינו את אבי פילוסוף, חתנו של יצחק רבין, את דורון כהן, גיסו של אהוד ברק, את אורי מסר, מקורבו של אהוד אולמרט, ואחרים. ובמשך כל ההיסטוריה של הקשרים האלה הסדרי ניגודי העניינים השונים רופסים מדי, גבולות הגזרה של המותר והאסור עמומים מדי. פרשת הצוללות הטרייה אולי לא תוביל לכתב אישום, אבל היא תועיל בהגבהת החומות, בהגברת השקיפות ובהקשחת הנהלים ביחסי הפוליטיקאי ופרקליטו.

משה גורלי

עורך דין דוד שמרון צילום: גיל נחושתן

עסקת הצוללות ניפגש בסיבוב

תמיד סיפרו לנו שיש לנו Hutzpa, שהישראלים הם אלופים בקומבינות, שיודעים לחתוך פינות ולחשוב מחוץ לקופסה. זה נכון, לפעמים יוצא לנו שם קצת אגרסיבי אצל אנשי עסקים בחו"ל, אבל הי, לפחות אנחנו לא פראיירים, ולא עשו אותנו באצבע. חוץ מזה, עובדה, מכל העולם באות לפה משלחות בניסיון לפצח מה הולך כאן, מה סוד החדשנות הישראלית. ואז, בוקר אחד, אנחנו מגלים מי עוד הגיע לכאן במחלקה הראשונה עם כל המשלחות. פתאום מתברר שהאמריקאים הצנונים הצליחו למכור לנו את הגז של עצמנו במחיר ללא אח ורע בעולם, שהפוצים היקים מוכרים לנו עוד ועוד צוללות ואולי על הדרך למה לא תעמיסו איזה מספנה, ושפיננסיירים אמריקאים שנזרקו מכל המדרגות בארצות הברית מגיעים לכאן למכור אג"ח לפנסיה של הילידים. רגע אחד, יש מצב שבעצם הקומבינה היא על סחבק?!

אורי פסובסקי

מרקל האצבע בסכר

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הודיעה השבוע כי תתמודד על כהונה רביעית בבחירות שיתקיימו בסתיו הבא. מצד אחד, זה לא יהיה קרב קל. הגרמנים כועסים על מדיניות השערים הפתוחים, שהזרימה לארצם 1.5 מיליון פליטים. מצד אחר, השינויים הפוליטיים מסביב דווקא מחזקים את מעמדה כרגע. לפי הסקרים האחרונים 55% מהגרמנים מעוניינים שמרקל תמשיך לכהן, ולמחרת הודעתה יצא אחד העיתונים בכותרת "ללא אלטרנטיבה". מרקל אמנם אמרה שהטענה שהיא אחרונת הליברלים במערב היא "קשקוש גמור", אבל בפועל נראה כי הציבור משוכנע שהיא נותרה המבוגר האחראי היחיד ביבשת המקצינה ובמציאות שבה דונלד טראמפ נבחר למנהיג העולם החופשי. השאלה הגדולה היא אם בתוך השטף הגובר, של ההקצנה ושל הפליטים, תוכל מרקל להמשיך להחזיק לבד את האצבע בסכר גם בעוד שנה.

תמר טוניק

אנגלה מרקל קנצלרית גרמניה צילום: רויטרס

עידן טראמפ החל

האנטישמיות מרימה ראש גמישות של ערבה

באמריקה, הנשיא הנבחר טורח לצייץ שוב ושוב נגד חופש הביטוי של שחקנים במחזמר, אך לא מגיב לעשרות אירועים אנטישמיים שמבצעים תומכיו, כולל צלבי קרס, כולל הצדעות במועל יד. גם מנהיגת מדינת היהודים, ראש ממשלת ישראל, לא פוצה פה בעניין הכתובות הנאציות שצצו השבוע במבנים, בתי קברות ופארקים בעיר היהודית הגדולה ביותר בעולם, ניו יורק. ואני נזכרתי בהתאחדות היהודים הגרמנים הלאומיים (Verband nationaldeutscher Juden), ארגון שתמך בהיטלר ובתנועה הנאצית. חבריו טענו שהציונות פוגעת בהשתלבות אמיתית של היהודים בחברה הגרמנית וחשבו שהחרמת הנאצים תזיק יותר משתועיל. "היהודים שרדו במשך מאות שנים על ידי כך שהתגמשו כמו ערבה", האמינו שם.

אוריאל דסקל