ד.נ.א: ירדן ג'רבי למדה מההורים שהג'ודו חשוב מלימודים

"כשהייתי בת 3 צפיתי באולימפיאדה בברצלונה ושאלתי את אמא איך קונים כרטיס כדי להתחרות. אמא אמרה: 'לא קונים כרטיס לאולימפיאדה, צריך לעבוד קשה'. ראיתי את יעל ארד זוכה במדליה והיא היתה לי מאז מושא להערצה, זה היה החלום. תמיד הייתי מאוד תחרותית, אבל לג'ודו ממש הגעתי בגיל 6 בעקבות בן דוד שלי, ובמקביל שיחקתי גם כדורסל. היו לי המון אימונים, ובגיל 14 כבר הייתי צריכה לבחור באיזה מהתחומים אני ממשיכה. בחרתי בג'ודו כי הוא ספורט יותר אישי שגם מתאים לאופי התחרותי שלי. מצאתי לא מזמן סרט וידיאו משפחתי שבו אני מציעה לסבתא שלי תחרות ריצה בדרך לנדנדות. אני אוהבת מאוד להתחרות - אם יכולתי הייתי רק מתחרה אבל צריך גם להתאמן - ואני שונאת להפסיד.

2001. ירדן ג'רבי עם אביה שמוליק בבת המצווה שלה, נתניה

"ההורים לא ניסו למתן אותי, אתה לא יכול לכבות את הילד שלך. בגילי 16-15 היה לי קשה לשלב לימודים ואימונים, הייתי צריכה להתאמן בזמן בית הספר, ובית הספר לא אפשר את זה. זה ישב לי כמו אבן על הלב, כי אני לא ילדה מרדנית, וידעתי שבלי אישור ההורים לא אעשה את זה. ההורים אמרו לי: 'בספורט משקיעים כשצעירים. תעסקי בג'ודו, לימודים תמיד אפשר להשלים', וזה היה הסכם שלנו, שאשלים את הבגרויות, ועשיתי את זה בתקופת הצבא. אני מעריכה את זה שהם לא הלכו בתלם ונתנו לי להתמקד בג'ודו על חשבון לימודים עוד לפני שידעו שזה 'ישתלם'. החוויה בבית ספר היתה מתסכלת: ציוני המגן שלי היו טובים, אבל בגלל היעדרויות הגישו אותי על נכשל, וגם אז אמא ואבא עודדו אותי. למרבה האירוניה, בבית הספר שבו למדתי יש היום מגמת ג'ודו. אם היתה כזאת בזמנו, החיים שלי היו קלים יותר.

"כשניצחתי באליפות העולם אבא אמר לי: 'מ'הבת של' הפכת אותי ל'אבא של'. הוא היה כדורגלן והפסיק לשחק כשהתגייס, כך שלראות אותי מצליחה זו מבחינתו גם הגשמה שלו, והזכייה במדליה בריו היתה מעין הגשמת חלום שלו. מבחינתי המדליה עוד לא עוררה תחושת מיצוי: זה נכון שבתחום שלי יש הרבה פציעות, ושספורטאים פורחים בגיל צעיר, אבל אני אפרוש רק כשאני ארגיש שלא בא לי יותר. בינתיים כל מדליה רק מחזקת אצלי את הדרייב".