תספרו עד 10,000 ותתחילו לרוץ

באולימפיאדת מוסקבה 1980 התחרו בגמר הקפיצה לגובה ענקי הענף, תרתי משמע. גרד ווסינג ממזרח גרמניה, שגובהו 201 ס"מ, זכה בסופו של דבר במדליית זהב, אחרי שגבר על מתחריו מפולין וממזרח גרמניה, שכל אחד מהם התנשא לגובה שמעל 190 ס"מ.

שטפן הולם, אז עדיין ילד שבדי בן ארבע ונמוך יחסית לגילו, התאהב בענף. בהשראת התחרות בברית המועצות הוא החל להתחרות עם שכנו, מגנוס, בקפיצה מעל הספה בבית הוריו. זה נגמר עם יד שבורה, וחלום שרק התעצם. כשהולם היה בן שש בנה אביו של מגנוס בחצר האחורית מתקן שבו יכלו שני הילדים להתחרות בקפיצה לגובה, ולצדו הונח מזרן ישן שמנע מהם לשבור יד או רגל. שנתיים לאחר מכן, באולימפיאדת 1984, צפה הולם בן השמונה בקופץ השבדי פטריק סיוברג זוכה במדליית כסף באולימפיאדת לוס אנג'לס - ויחד איתו התחילו מאות ילדים שבדים לקפוץ מעל הספות של ההורים שלהם, הופכים את שבדיה לכר פורה לגידול קופצים לגובה ולרוחק.

אשר להולם, הוא המשיך וניצל כל הפסקה בבית ספר כדי לקפוץ. אביו, שוער כדורגל חובב, היה שותף לאובססיה שלו ואימן אותו בשעותיו החופשיות. ב־1987 נפתח מרכז אתלטיקה באזור שבו גדל הולם, והילד בן ה־11 התחיל להתאמן באופן מקצועי. בגיל 15 הוא כבר זכה באליפות שבדיה לנוער. אז גם נפגש עם המאמן של סיוברג, שיחד עם האב סייע להולם להתאמן בכל רגע פנוי.

פרופ' אנדרס אריקסון. "אנשים נמשכים לרעיון שפתאום אתה יכול להיות מוכשר במשהו, שנגע בך מלאך. זה מרגש. אבל אין מה לעשות, זה תמיד תהליך של בניית כישורים, ובדרך כלל מגיל צעיר. עדיין לא פגשתי מישהו שפשוט נהפך לסופר־מוכשר בלי עבודה לפני כן"

אלא שאז התגלתה בעיה. הצמיחה של הולם נעצרה בגובה 180 ס"מ - כמעט גמד בקנה מידה של קופצים לגובה. בענף, שדורש את הרמת מרכז הכובד מעל לרף מסוים, מרכז כובד גבוה הוא יתרון עצום. אבל את הולם זה לא הפחיד. הוא הקדיש שעות על גבי שעות לחיזוק השרירים, בעיקר של רגלו השמאלית שאיתה קפץ. הוא הרים 140 ק"ג, כפול ממשקלו, בדחיקה ברגליו, ובאמצעות ניתוח מתמיד של קפיצותיו הוא חידד את טכניקת הקפיצה והריצה שלו. לפני הקפיצה הוא הצליח להגיע למהירות של 30 קמ"ש - הרבה יותר מכל קופץ לגובה אחר. וכך התחיל שטפן הולם לנצח בתחרויות מקומיות ואירופאיות, לרבות את אלילו סיוברג. באולימפיאדת סידני 2000 הוא כבר סיים במקום הרביעי, ולא הפסיק להתאמן. להפך. ככל שהריח את הפסגה, כך גדלה המוטיבציה שלו להצליח.

יום אימונים שלו נמשך 12 שעות נטו: אימון משקולות של שעתיים בבוקר, לאחר מכן תרגול קפיצות ונחיתות, וקפיצות עם משקולות על הכתפיים, אחר כך אימון עם משוכות מיוחדות שאביו בנה לו, ולסיום 30 קפיצות מלאות לגובה. כך עשה בכל יום. כשהיה בשיאו בדקו אותו רופאים וגילו שלגיד האכילס השמאלי שלו יש כוח לעמוד בעוצמות מתיחה של 1.8 טונה.

צילום: אימג'בנק

באתונה 2004, 24 שנה לאחר שנשבה בקסמה של הקפיצה לגובה באולימפיאדת מוסקבה, זכה הולם במדליית זהב על קפיצה לגובה 2.28 מטר. נגדו התמודדו מאט המינגווי, שהיה גבוה ממנו ב־20 ס"מ, וירוסלב באבה, שמתנשא ל־196 ס"מ ביום רע. הולם רשם את הקפיצה הגבוהה ביותר של קופץ לגובה - 59 ס"מ מעל גובהו.

שנים אחר כך יאמר הולם, כיום חבר הוועד האולימפי הבינלאומי, ש"אם היית מסתכל עליי רגע אחד, היית מבין שאני לא יכול להיות קופץ לגובה. זה שהצלחתי, זה הכל קשור לעבודה שלי במשך 10,000 שעות. הכל".

"סטף קרי לא גנטי"

לא במקרה דיבר הולם על "10,000 שעות". את המספר הזה טבע הפסיכולוג השבדי קרל אנדרס אריקסון (Anders Ericsson) כבר בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר הגדיר את 10,000 שעות האימון פרמטר שמסוגל לנבא מצוינות טוב מכל פרמטר אחר, ולפיכך מבדיל בין המעולים שבמעולים לבין אלה שהם רק טובים מאוד ומשתרכים מאחור.

תיאוריית 10,000 השעות של אריקסון גורסת שיותר מגנטיקה או כישרון מולד, הטיפוס לפסגה תלוי בנכונות להשקיע דם, יזע ודמעות, למשך שנים, עד שחוצים את "מספר הזהב" של שעות האימון והתרגול. רבי מכר שנכתבו על בסיס התיאוריה של אריקסון, כמו "מצוינים" של מלקולם גלאדוול, או ”Talent is Overrated” של ג'פרי קולווין, עזרו לבסס אותה כהסבר המוצלח מכולם להצלחה, בין שמדובר בספורט, במוזיקה או בציור. אריקסון, כיום פרופ' לפסיכולוגיה עטור תארים באוניברסיטת פלורידה סטייט ומרצה מבוקש בכל העולם, נהפך לאחד החוקרים המובילים בתחום של מצוינות.

צילום: אי פי איי

במרוצת השנים ניסו לא מעט חוקרים לערער על הקביעה של אריקסון. עם התקדמות יכולות הניתוח והמחקר הגנטי והפיזיולוגי ביקשו גנטיקאים וביולוגים לשייך את ההצלחה להבדלים גנטיים ופיזיים בין מתחרים. אבל גם היום, בראיון ל"מוסף כלכליסט", מתעקש אריקסון שההשקעה היא עדיין המפתח החשוב מכולם. "כל האנשים שאנחנו קוראים להם מוכשרים, אלה שנראה שהכל הולך להם קל, הם אלה שעבדו הכי קשה כדי להצליח", הוא טוען. "אני עדיין לא פגשתי מישהו שהגיע למצוינות בתחומו בלי אימונים ועבודה קשה של שעות על גבי שעות — וזה נכון כשמדובר בליאו מסי וגם כשמדובר בפאבלו פיקאסו".

אבל אפילו אתה תסכים לכך שלהבדלים פיזיים בין בני אדם יש השפעה על סיכויי ההצלחה שלהם. למוטת ידיים ולגובה, למשל, יש חשיבות עצומה בכדורסל.

"אני לא אומר שגנטיקה לא משפיעה, ברור שהיא משפיעה. אבל את אורך העצמות וגודל הגוף אתה לא יכול לשנות. במקביל, אין עדויות שאומרות שמישהו מסוים לא יכול לעשות משהו בגלל הגנטיקה שלו. בדוגמה של הכדורסל, כשאתה שחקן ציר אתה צריך להיות גבוה, וגובה יעניק לך יתרון גדול בלקיחת ריבאונדים. בהתעמלות קרקע, לעומת זאת, לא תמצא יותר מדי אנשים בגובה 2.20 מטר. אז מן הסתם יש יתרונות גנטיים־פיזיים.

צילום: אימג'בנק

"אבל אם גובהך 1.80 מטר, ואתה עובד כל החיים שלך על זריקה משלוש, וזורק המון ומקבל את האימון הנכון עד שכל זריקה שלך כמעט נכנסת, ואתה מתאמן על כדרור ועושה את זה טוב יותר מכל שחקן יריב - אתה יוצר לעצמך יתרון על פניו, גם אם הוא גדול וחזק יותר. לך יהיו יותר כישורים מהסנטר, שהגובה שלו 2.15 מטר אבל הוא לא התאמן בדיוק כמוך. כן, יש כאלו שהם גבוהים יותר וחזקים, אבל המשחק הולך לכיוון של כישרון. וגם אם אתה 2.10 מטר, אתה צריך כישרון וקלילות, גמישות ויכולת קליעה. סטפן קרי מגולדן סטייט הוא לא בדיוק מפלצת. 191 ס"מ בסך הכל, והוא ה־MVP של הליגה בשנתיים האחרונות.

"אסטרטגית, הגובה הוא רק מדד אחד במשוואה. כשאתה רואה את הגבוהים שהתחילו את האימונים בגיל מוקדם, אתה מבין שזה ללא ספק עוזר להם כיום לרוץ כל כך מהר ולהיראות טוב עם הכדור. פעם לא היו שחקנים גבוהים כאלה, כיום יש. זאת לא התפתחות גנטית, זאת פשוט עבודה".

"אין גן לריצת 100 מטר"

את התיאוריה שלו ביסס אריקסון על מחקר פורץ דרך שערך ב־1991 בקרב כנרים באקדמיה המפורסמת למוזיקה בברלין. יחד עם המורים והפרופסורים חילקו אריקסון ועוזריו את הכנרים לשלוש קבוצות. בקבוצה הראשונה היו הכוכבים, סטודנטים וסטודנטיות מצטיינים, שמוריהם ציפו מהם להיות סולנים בינלאומיים. בקבוצה השנייה היו סטודנטים שנחשבו טובים, אבל הציפיות מהם היו שיגיעו להיות נגני תזמורות מן המניין. עם הקבוצה השלישית נמנו הסטודנטים המוצלחים פחות, שהתכוונו להיות מורים.

אריקסון ערך ראיונות עם כל הסטודנטים, ושאל אותם שאלה זהה: כמה שעות התאמנת במהלך כל הקריירה, מאז החזקת כינור ביד? הוא מצא שההיסטוריה של כל הסטודנטים דומה: כולם התחילו ללמוד כינור באותו גיל פחות או יותר ולמדו אצל אותו מספר מורים. ההבדל הדרמטי בין הסטודנטים היה שעות התרגול שלהם. כל הסטודנטים בקבוצת המצטיינים העידו על כך שמגיל 8 ואילך הם הגבירו את מספר שעות האימון שלהם, תחילה ל־6 שעות בשבוע, אחר כך ל־8 שעות, עד שבגיל 20 הם כבר התאמנו 30 שעות בשבוע לפחות.

צילום: איי אף פי

לפי החישובים של אריקסון, כל הכנרים המצטיינים, חברי הקבוצה הראשונה, צברו 10,000 שעות של אימון בכינור - 2,000 שעות יותר מהכנרים שבקבוצה השנייה, ו־6,000 שעות יותר מחברי הקבוצה השלישית. הממצאים היו מדהימים וחד־משמעיים: "ההבדל בין המצוינים לרגילים היה אימון מכוון במשך שעות", כתבו אריקסון ועמיתיו.

מאז הוא ערך אלפי ראיונות עם מומחים בתחומם, ספורטאים, ציירים, אמנים, רופאים, מאמנים, ותמיד הגיע לאותה מסקנה: "כל מה שנראה לנו כישרון, כל מה שנראה לנו קל, הוא תוצאה של עשרות שנים של עבודה קשה ואימונים מכוונים. כשאתה יותר מנוסה במשהו, אתה מוכשר בו יותר. פשוט כשאתה רואה את התוצאה על מגרש הספורט או על הבמה, אתה לא רואה את המאמץ שהוביל אליה".

בוא נדבר על ריצת 100 מטר, שבה רואים יתרון מובהק לשחורים בעלי גנטיקה מערב אפריקאית. לאלופים יש בדרך כלל קשר גנטי היסטורי כלשהו לקריביים. בחור ישראלי לבן שיעבוד מספיק קשה יוכל להתחרות בהם?

"בספרות המדעית שאני קראתי אין גן לריצת 100 מטר. יש קשר למסת שריר ולאחוזי שומן נמוכים, והם תוצאה של עבודה. יוסיין בולט, למשל, עבד המון וקשה מאוד, ורואים המון שריר ומעט שומן אצלו. בכלל, האצנים הג'מייקנים הם תוצאה של עבודה מצוינת, לא בהכרח גנטיקה מצוינת.

צילום: איי אף פי

"קראתי מסמך שלפיו כמעט כל אצן ג'מייקני אולימפי עבר בגיל צעיר לגור עם מבוגרים שאינם הוריו - דודים או חברים של ההורים - כדי להיות קרוב יותר לתיכון שבו הוא יוכל להתחרות בריצה. זה מראה על רמת מחויבות גבוהה מגיל מאוד צעיר. כל סוג של ריצה דורש עבודה קשה של שנים על גבי שנים".

יש הבדלים פיזיים מולדים.

"אולי היתרון הגנטי כביכול של האפריקאים נובע מזה שריצה היא מאוד דמוקרטית? כל אחד יכול לעשות אותה, ואם יש לך יותר זמן להתאמן והנסיבות גורמות לך להתאמן יותר - נגיד שאתה צריך לרוץ לבית ספר - אז אתה תצליח בזה יותר. וזה נכון במיוחד כשריצה ברמה גבוהה מספקת לילד הזדמנות לצאת ולהצליח בעולם מבחינה כלכלית. בוא ניקח את הטיעון שלך לענף השיט. אני לא חושב שיש יתרון גנטי בשיט, אף אחד לא נולד עם גן של שייט, ובכל זאת אנחנו רואים רק לבנים בספורט הזה. אז אולי זה קשור לכך שהם מאזורים עשירים יותר, שמאפשרים התמקדות בשיט, ולא לגנטיקה שלהם?".

"פלייסטיישן כהשקעה מנטלית"

גם בכדורגל, אומר אריקסון, שהוא הספורט הפופולרי בעולם, אין גן שמבטיח הצלחה. "כשבוחנים את הסביבה המוקדמת של השחקנים הגדולים בהיסטוריה, מגלים דבר מאוד מעניין: כמעט לכולם היה מגע עם הכדור בגיל מאוד מוקדם. כשמדברים על פלה, למשל, המיתולוגיה היא שאף אחד לא היה מעורב בחינוך הכדורגל שלו. אומרים שהוא פשוט היה מאוד מוכשר. מה שלא מדברים עליו זה שאבא שלו, דונדיניו, היה שחקן ידוע שחשף אותו למשחק ואימן אותו.

"יש אנשים שנמשכים לרעיון שפתאום אתה יכול להיות מוכשר במשהו, או שנולדת עם משהו בדם שלך, או שנגע בך מלאך. זה מרגש, אנשים רוצים לגלות שהם טובים במשהו. אבל אין מה לעשות, זה תמיד תהליך של בניית כישורים, ובדרך כלל מגיל צעיר. עדיין לא מצאתי מקרה של מישהו שפשוט נהפך לסופר מוכשר בלי עבודה לפני כן".

פיקאסו. "עבודה קשה של שעות על גבי שעות" צילום: איי אף פי

אין דבר כזה "לגלות את עצמך"? אין מתת אל?

"בטח שמעת סיפורים מהסוג שמתאר אנשים שהתחילו לנגן בפסנתר אחרי שפגע בהם ברק. אבל כשבודקים את הסיפורים הללו לעומק מגלים שהאנשים האלה למדו שנתיים פסנתר לפני שהתחילו להופיע - והם רק מספרים שהתחילו לנגן אחרי שנפגעו מברק. זה בדרך כלל קורה במעגלים דתיים, אבל אין תיעוד של מישהו שהיה אפס מוחלט בפסנתר ואז נהפך לנגן פילהרמונית. הלוואי שהיה קורה משהו כזה, הייתי מת ללמוד את זה".

באליפות העולם באתלטיקה ב-2007, שלוש שנים בלבד אחרי שזכה הולם באולימפיאדת אתונה, הוא הפסיד לדונלד תומאס, קופץ לגובה מהבהאמס בגובה 1.91 מטר, שהתחיל לקפוץ באופן מקצועי רק שנה לפני כן, אבל היו לו רגליים ארוכות יחסית לגובהו וגיד אכילס ארוך וחזק במיוחד.

"ובכן, אני דיברתי איתו, וזה לא נכון להגיד שהוא לא התאמן לפני שנהיה אלוף בקפיצה לגובה. הוא אמנם לא שכלל את הטכניקה שלו בגיל צעיר כמו הולם, אבל במשך כל חייו הוא נהנה מקפיצה וקפץ לא מעט כילד, בענפים כאלה ואחרים. הוא נהנה לקפוץ מהמקום על קופסה או על מדרגות. כך שגם במקרה שלו לא נכון לומר שהוא פשוט הופיע לתחרות קפיצה וניצח. גם הוא עבד והתאמן, די הרבה אפילו".

ליאו מסי סיפר שכשהיה בן 17 הוא שיחק כדורגל בפלייסטיישן. זה גם יכול להיחשב אימון?

"לא שמעתי על משחק מחשב שסייע לילד להשתפר ככדורגלן, אבל אם מסי אומר את זה...

"כן שמעתי על וויין גרצקי, שחקן ההוקי הכי גדול אי פעם, שאמר שכילד הוא היה צופה במשחק בטלוויזיה ומתמקד אך ורק בדיסקית. הוא אמר שזה עזר לו להבין לאן היא מתקדמת. הוא עצמו אמר 'אל תחליק לאיפה שהדיסקית, תחליק לאיפה שהיא תהיה’. אז כהשקעה מנטלית, ייתכן שמשחק המחשב סייע למסי ללמוד את המשחק ושימש סוג של אימון. זה סייע לו לנבא מה יקרה במשחק במציאות ונתן לו אפשרות ללמוד מה יעשה כשייתקל בבעיה שכבר התאמן עליה. ידוע שכמעט לכל השחקנים הגדולים יש יכולת לנתח מה קרה להם על המגרש, ולהסיק מהניתוח איך לתקן".

"המפתח הוא מוטיבציה"

אריקסון הגיע לישראל כאורח המכללה האקדמית בווינגייט, במסגרת סמינר מומחיות בספורט, והרצה בפני כ־250 ספורטאים, מאמנים וסטודנטים. "העבודות שלו סייעו לאקדמיה להתחבר ל'עולם האמיתי'", אומר פרופ' רוני לידור, נשיא מכללת וינגייט. "הספורטאים והמאמנים הרבים שהגיעו לכאן כדי להקשיב להרצאה שלו בסמינר קיבלו ממנו כלים מדעיים של ממש".

אבל לא רק חסידים יש לאריקסון, אלא גם לא מעט מתנגדים לתיאוריות שלו, בעיקר גנטיקאים וביולוגים שמחפשים את המשותף בין ספורטאי העל לא בשעות האימון אלא בדם, במסת השריר ובדנ”א. אריקסון מקפיד לא להגדיר את עצמו מכחיש גנטיקה חלילה, הוא פשוט טוען שאין דבר כזה הצלחה בלי עבודה קשה.

מטבע הדברים העבודה הקשה מתחילה בגיל צעיר, מה שמעלה לדיון את סוגיית השחיקה המוקדמת אצל ילדים, בעיקר ילדים שהוריהם "תלויים" בהם לפרנסתם, ולכן גם מכריחים אותם לשחק למשל כדורגל או כדורסל. רבים מהספורטאים הללו גמורים אחרי שהשלימו את 10,000 השעות.

"זה נכון, ולכן המפתח לעבודה הוא מוטיבציה. הורה או מורה טוב עוזר לילד במוטיבציה. תפקידו הוא לתת לו את הכוח להחליט ולקבל אחריות לעצמו. ובנקודה מסוימת כל מורה והורה צריכים לדעת מתי לשחרר".

מורים ומאמנים צריכים לכוון לעסוק רק בספורט אחד מגיל צעיר כדי להצליח בו?

"כל ענף יכול להיעזר בענף אחר בפיתוח של הילד. מכל ענף שלומדים אפשר להתפתח לענף שרוצים להתחרות בו. אפשר למשל להתאמן חצי שעה בג'ודו, ולקחת ממנו אלמנטים לכדורגל. זה כמו בנייה, ואתה צריך למקסם את האימונים שלך בענף מסוים על ידי אימוץ אלמנטים מענפים אחרים. מצד אחר, מגיל מסוים ההתפזרות כבר לא טובה, כי אתה צריך התמחות בענף מסוים כדי להצליח בו ברמה הכי גבוהה".

מלבד שעות האימון הרבות, מה בכל זאת משותף לאלופים?

"שאף אחד מהם לא מזלזל ביריבים שלו. להפך. הם לעולם לא נחים על זרי הדפנה, ואלו שמובילים את הענף שלהם תמיד דוחפים את עצמם עוד קדימה. ואין אף אחד ברמה הכי גבוהה שעושה משהו באופן אינטואיטיבי לחלוטין או מסתמך רק על הכישרון שלו. כולם עבדו קשה כדי לפתח את הכישורים שלהם.

“ושמתי לב גם לכך שהמורים והמאמנים של אותם ספורטאים גדולים לא אומרים להם מה לעשות. הם מציבים בפניהם את הבעיה, כדי שימצאו לבד את הפתרון שלה. מאמן גדול לא אומר לך מה לחשוב, אלא על מה לחשוב”.

יש עדיין דברים שמפתיעים אותך במפגש עם האנשים האלה?

"קיימתי שיחות עם שחקני כדורסל ופוטבול שהיממו אותי, בגלל הדרך שבה הם מעצבים את חייהם כדי לאפשר להם לעסוק רק בספורט שלהם ולהגיע לרמה הכי גבוהה. דבר מדהים נוסף היה הגילוי שהם ממש סטודנטים של המשחק. הם לומדים אותו, ומגיל צעיר שמים לב למה שהאחרים עושים. שחקן MVP ב־NBA יודע מה סנטר צריך לעשות, ומה פורוורד צריך לעשות, וגם מה המאמן צריך לעשות. יש לו יכולת לנבא דברים על המגרש. כך הוא גם נראה מהיר יותר, כי הוא שם למה שמתרחש לפני הכדור, ולפני המסירה ולפני הזריקה של היריב".