קלאש נעורים: משחק האסטרטגיה קלאש רויאל השתלט על הנוער

תור לסלפי עם הבן של השכן

אחרי יומיים רצופים של גשם, אזור המוסכים של רחוב יגאל אלון בתל אביב נראה כמו ביצה. מתוך עדרי המכוניות ומקבצי השלוליות מגיחים עשרות ילדים קטנים בחבורות. הם עטופים במעילים גדולים, מדדים בתנועות מגושמות, לרוב עם הורה או שניים, תמיד עם טלפונים בידיים. כולם נוהרים באותו כיוון, פונים באותה סמטה, כאילו חשים את מיקומו המדויק של בסיס־האם שאליו מועדות פניהם — כנס קלאש רויאל הראשון בישראל, המוקדש למשחק הסמארטפון הכי מצליח של הרגע.

האולם, שבדרך כלל מארח הופעות או ערבי סלסה, מקושט בתפאורה של גביעים, כתרים ומגדלים. בצדו האחד בר מרובע שמציע צ’יפס, קולה, והכי חשוב: עשרות עמדות הטענה לנייד. ברוכים הבאים לעולם מקביל, זה שהילדים שלכם חיים בו. כלומר, אם יש לכם בנים גיקים, בדרגה כזו או אחרת. מתוך 600 ילדים יש כאן אולי חמש בנות. שירותי הנשים הם האזור היחיד באולם שאינו מפוצץ.

“ראיתי שעושים דברים כאלה בחו”ל וחשבתי — למה לא להרים כנס כזה גם בארץ”, מספר ל”מוסף כלכליסט” אלמוג מנחם, שחקן נלהב בן 21 שיזם והפיק את הכנס, שנערך בתחילת השבוע. בהתחלה הוא תכנן יום אחד, אבל כש־600 הכרטיסים נמכרו מראש בתוך ימים אחדים, החליט מנחם להרחיב את הכנס ליומיים. גם עבור היום השני אזלו הכרטיסים במהירות הבזק. 1,200 ילדים שילמו 50 שקל תמורת כרטיס, ההורים שלהם נכנסו בחינם.

מימין: כוכבי היוטיוב נעם “מאפין” סמואל, עידן “אינדקלאש” תלם וסאם “סאם רויאל” קלובסקי בכנס השבוע. עשרות אלפים עוקבים אחרי סרטונים שבהם נערים משחקים ומחלקים טיפים צילום: עמית שעל

מנחם עולה על הבמה ומבקש שקט. הילדים מניחים את הניידים ומתבוננים בו בציפייה דרוכה. “קודם כל אני מזכיר לכולם שזה כנס חברתי באווירה של כבוד הדדי ושל נימוס. אנחנו לא נסבול פה שום סוג של אלימות. אני מאוד מבקש שלא תדחפו כשהם יגיעו”, הוא אומר, “תיכף הם יעלו לבמה ותוכלו לראות אותם”. באולם נשמעות מחיאות כפיים נרגשות ותשואות רמות. כל הקהל באקסטזה, הילדים דרוכים לפגוש את הכוכבים הבלתי מעורערים, מלכי הז’אנר הנערצים — היוטיוברים.

מנחם מכריז בדרמטיות על בואם ומזמין אותם לבמה בכינויי הרשת, שבהם הם מוכרים לילדים. מדובר בשישה נערים ישראלים בגילי 14–17, ילדים של השכנים שלכם שמתחזקים ערוצי יוטיוב מצליחים, שבהם הם מצלמים את עצמם משחקים בקלאש רויאל, מדברים על אסטרטגיות ניצחון, מעניקים טיפים להתקדמות מהירה ואפילו מדווחים על חדשות מהשטח. אחד אחד הם עולים לבמה, מחלקים כיפים לילדים שהצליחו להידחק לשורה הראשונה, כמו כוכבי רוק מיומנים, ומשתדלים לשמור על קור הרוח שהמעמד מחייב.

"בלעדיהם היוטיוב שלי לא שווה כלום, אני עושה את זה בשבילם", מחייך היוטיובר עידן תלם, בן 17.5 מחיפה, שמוכר יותר כאינדקלאש (Indeclash), כשם הערוץ שלו שהגיע כבר ל־13 אלף עוקבים. הסרטון המצליח ביותר שלו גרף 220 אלף צפיות. “רואים את ההבדל ביני לבין האחרים כי הם מקסימום בכיתה י׳ ואני כבר בי”ב. היוטיוברים האמריקאים הם מינימום בני 25”, הוא אומר וצולל בחזרה אל ים הסלפים שמחכים לו בזרועות שלופות.

היוטיוברים הוזמנו להתחרות בלייב על גבי מסכי ענק בילדים האנונימיים שינצחו בטורניר. אבל קודם כל הם חייבים להשקיע את הזמן הדרוש לעמדות הסלפי. אף אחד לא מסתובב כאן עם פנקס חתימות. מהר מאוד התורים לסלפי מתבלגנים, ילדים חוסמים זה לזה את הגישה לאליליהם, ואמא אחת מנסה להגניב את ילדיה מתחת לשולחן. מנחם תופס פיקוד, שולח את הכוכבים בחזרה אל מאחורי הקלעים ונוזף בקהל על ההתנהגות משולחת הרסן. רק כשהילדים מסתדרים בתורים מסודרים מעט יותר, הוא משחרר את היוטיוברים שוב לקהל.

“מאפין, תעלה לי אָרֶנָה!”, צועק אחד הילדים לעבר נעם סמואל, בן 15 ממודיעין, שלערוץ היוטיוב שלו רשומים 16 אלף עוקבים. סמואל־מאפין (Muffin) מחייך בביישנות וניגש להצטלם עם הקבוצה הבאה. הוא עושה רושם של נער שקט ומופנם, אבל רוב תשואות הקהל מופנות אליו באופן די מובהק. “ראיתי יוטיוברים אמריקאים שעושים סרטונים על המשחק, ואמרתי לעצמי שגם אני יכול לעשות כאלה, ואפילו יותר טובים”, הוא אומר.

מנחם המארגן מבסוט מההיסטריה. “לא הערכתי שיבואו כל כך הרבה אנשים”, הוא אומר. בחיים האמיתיים הוא מנהל עסק לקידום ושיווק ברשתות החברתיות, אבל הוא כבר מתכנן את הכנס הבא ואף פתח לאחרונה עמוד פייסבוק ששמו Isroyale, שיוקדש לקהילת קלאש רויאל הישראלית. “אני לא חושב שזה מה שיביא לי את המכה”, הוא מודה, “לא עשיתי כאן רווח. רק כיסיתי את ההוצאות, אבל בהחלט יש כאן פוטנציאל”.

הלסינקי, פינלנד

רוצחת המשחקים הסדרתית

אילקה פנאנן (38) למד הנדסת תעשייה וניהול, אבל כשכל החברים שלו הלכו לעבוד כבנקאי השקעות, הוא הרגיש שזה לא בשבילו. בשנת 2000 הוא נתקל במקרה בחבורה שרצתה להקים חברת משחקים, וכגיק מן השורה נדלק מיד על הרעיון. "הם היו מפתחי משחקים אמיתיים, זה כל מה שהם רצו לעשות", הוא סיפר בהרצאה שנתן באקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה (BAFTA), "והם חיפשו מישהו שיעשה את כל היתר". הבעיה העיקרית של החבורה היתה שלא היה לה כסף לשלם. פנאנן, שהיה המועמד היחיד למשרת המנכ”ל, התקבל.

כך קמה חברת סומאה (Sumea), שזכתה להצלחה יחסית וב־2004 נמכרה לחברת משחקי הווידיאו דיגיטל שוקולד (Digital Chocolate) האמריקאית, ונהפכה למטה החברה בפינלנד. עם הבעלים החדשים באה התרחבות מהירה, תהליכים מורכבים יותר ועוד ועוד ביורוקרטיה. פנאנן, שניהל את הסניף האירופי, שרד שם עד 2010, אז החליט סופית שהוא רוצה לעבוד בסביבה אחרת. ובעיקר — לבנות בעצמו את הסביבה הזאת.

במאי 2010 הוא שכר משרד בשטח של 30 מ"ר בעיר אספו הסמוכה להלסינקי והקים את סופרסל (Supercell) עם חמישה שותפים. השטח הספיק להם בדיוק לשישה שולחנות עבודה ומכונת קפה. את ההשקעה הראשונית, כ־250 אלף יורו, הביאו מהבית, ולכך הוסיפו עוד כ־400 אלף יורו שקיבלו כהלוואה מרשות החדשנות הפינית (Tekes). זה השתלם להם מאוד. ביוני השנה רכשה ענקית האינטרנט הסינית טנסנט (Tencent) את השליטה בחברה (84.3%) לפי שווי של 10.2 מיליארד דולר.

החזון של פנאנן היה להקים חברה שעוזבת את העובדים שלה לנפשם ומניחה להם לעשות את מה שהם אוהבים וטובים בו. עם המייסדים נמנו כמה מעריצים של משחק האסטרטגיה הוותיק וורלד אוף וורקראפט (World of Warcraft), וחלומם היה ליצור משחקים שממשיכים לרתק ולהתפתח למשך זמן. זו גם הסיבה המרכזית לכך שהחברה מגדירה את עצמה "רוצחת סדרתית של משחקים", שכן היא הרגה 14 משחקים כדי להגיע לארבעה ששחררה לשוק. הארבעה הם קלאש רויאל, קלאש אוף קלאנס, היי דיי ובום ביץ', שהגיעו יחד לשיא של 100 מיליון משתמשים במרץ השנה. מאז הפסיקה סופרסל לשחרר נתונים, וכל המספרים שמסתובבים ברשת מבוססים על הערכות בלבד.

מודל העבודה בסופרסל כולל צוותי פיתוח קטנים ועצמאיים לחלוטין, שמכונים תאים, וסביבם מסגרת ניהולית שכל מטרתה היא לספק להם את התנאים האופטימליים ליצירה. כל צוות עובד על משחק, ויש לו שליטה מוחלטת בכל שלבי העבודה, מהרעיון הראשוני עד ההחלטה אם לשחרר אותו לשוק. פנאנן מגדיר עצמו המנכ"ל "עם הכי מעט כוח בתעשייה", ומספר שהוא בעיקר מרוצה מזה שבשנים האחרונות כבר לא שואלים אותו מתי ימצא עבודה אמיתית.

אשדוד

הגורו של השכונה

"אני משחק בכל פעם שיש לי כמה דקות פנויות, ולא פחות משעתיים ביום. ואני עוד בן אדם עובד", מספר אלמוג מנחם, שמכהן כראש שבט (Clan) מקומי במשחק. “אם היית מגיעה פעם אחת לפארק באשדוד כשאני יוצא לשם אחר הצהריים, לא היית מאמינה לכמות הילדים שמתאספים סביבי. ההורים שלהם לא מבינים מה קורה, אבל זה פשוט מטורף כמה כוח יש לי עליהם בכל מה שאני אומר שקשור למשחק. אני כמו גורו שכונתי”.

קלאש רויאל שוחרר לשוק בתחילת ינואר, ומאז לא מפסיק לקבל שבחים ולקטוף תארים. אפל דירגה אותו במקום הראשון בטבלת המשחקים הטובים של השנה, והוא מוביל את רשימת משחקי המובייל המכניסים ביותר, עם הכנסות מוערכות של כ־2 מיליון דולר ביום בקרב משתמשי אייפון בארצות הברית בלבד. לשם השוואה, פוקימון גו, להיט המציאות הרבודה של נינטנדו שזכה לבאזז עצום בקיץ, הגיע למקום השני עם הכנסות מוערכות של 1.5 מיליון דולר ביום בלבד.

צילום מתוך קלאש רויאל. ”סופרסל גאונים בשיווק. הם מוציאים עדכונים בתזמונים מדהימים ובונים סביבם באזז מטורף”

קלאש רויאל הוא משחק אסטרטגיה מלחמתי שמורכב מקרבות אחד על אחד, שבהם כל שחקן חותר לפיצוץ שלושת המגדלים של אויבו אגב הגנה על שלושת מגדליו. לשם כך מקבלים השחקנים קלפים שמייצגים כלי נשק והגנה שונים, וביכולתם לבחור היכן ומתי להציב אותם על המגרש. כל קרב מתקיים בזירה (Arena) מסוימת, שמשתנה עם ההתקדמות במשחק. ניצחון בקרב מעניק לשחקן גביעים (Trophies) שמשפרים את רמתו, קלפים נוספים ולעתים גם זהב ואבני חן (Gems) שמשמשות לרכישת קלפים, שדרוג יכולות וקיצור זמני המתנה.

אבני החן, המכונות גם יהלומים, הן המפתח להכנסות המטורפות של המשחק — הן הדבר היחידי שאפשר לקנות בכסף אמיתי בעולמות הקלאש. "סופרסל הם גאונים בשיווק", אומר מנחם, "הם מוציאים עדכונים בתזמונים מדהימים ובונים סביבם באזז מטורף. הם מאפשרים לך לשחק בחינם ותמיד דואגים שתוכל להתקדם, ובו־זמנית גורמים לך לרצות להוציא כסף". כדוגמה, הוא מסביר על תיבה שמכילה קלף נדיר ("Legendary” בלשון המשחק), ועולה לחנות אחת לחודש לזמן מוגבל במחיר של 500 יהלומים. את היהלומים ניתן להשיג בחינם באמצעות שרשרת ניצחונות שתימשך חודשים רבים. לחלופין ניתן להיכנס לחנות ולרכוש את התיבה ב־20 שקל. אחרת ייעלם הקלף הנדיר מהמשחק למשך כמה שבועות — זמן המתנה שאינו מתקבל על הדעת עבור המילניאלס, ילדי דור ה־Z או איך שתעדיפו לקרוא לנוער של היום.

ההבנה שזמן שווה המון כסף היא ההבדל המשמעותי בין קלאש רויאל למשחק האסטרטגיה הקודם של סופרסל, שעליו הוא מבוסס: קלאש אוף קלאנס (Clash of Clans). האלמנט שהכי מתסכל את שחקני קלאש אוף קלאנס, שיצא ב־2012 ועדיין מצליח לשמור על פופולריות גבוהה, הוא ההמתנה. המשחק מבוסס על בניית כפרים, ביצורם ואימון חיילים להגנה עליהם. אלא שכל תהליך כזה נמשך זמן, מכמה דקות בשלבים המוקדמים עד שלושה ימים בשלבים המתקדמים. אפילו לאוזן בלתי גיימרית בעליל ברור שאילוץ כזה הוא סיוט למכורים. קלאש רויאל, לעומת זאת, מבוסס על קרבות ראש בראש בזמן אמת מול שחקנים אחרים, שזמינים 24/7 ומייצרים סיפוק מיידי בכל רגע נתון.

אלמוג מנחם על רקע משתתפי הכנס שארגן השבוע בתל אביב. “לא עשיתי רווח מהכנס. רק כיסיתי את ההוצאות, אבל בהחלט יש כאן פוטנציאל” צילום: עמית שעל

הבדל משמעותי נוסף נוגע ליכולת ההתקדמות במשחק. בקלאש אוף קלאנס היא מוגבלת, וגם שחקנים ממוצעים יכולים להגיע בתוך כמה חודשים למיצוי ולהתחיל, חלילה, להשתעמם. בקלאש רויאל יידרשו לשחקן כמה שנים טובות כדי להגיע לרמה הגבוהה ביותר, אם הוא מסרב לקנות את יכולותיו בכסף. כמו כן את הקלפים וכלי הנשק ניתן לשדרג ללא הרף, ככל שמנצחים, והעדכונים החודשיים שמוציאה החברה מספקים עוד ועוד אפשרויות חדשות.

זהו לופ שקל מאוד להיכנס אליו, אבל היציאה ממנו היא כבר סיפור אחר לגמרי. וסופרסל מעודדת את ההתמכרות בקרב שחקניה בעזרת הטריק הכי ישן של סוחרי סמים — חלוקת מנות קטנות בחינם. כל ניצחון מעניק לשחקן כמה קלפים, קצת זהב ויהלומים אחדים. הגרפיקה הצבעונית, המדויקת והמרהיבה בשילוב עם הצלילים העליזים שמופיעים כשתיבה נפתחת רק מוסיפים לאווירה השמחה והכיפית. ועד מהרה נוצר הצורך להמשיך לתחזק אותה. בדיוק לשם כך נועדה הגבלת מספר התיבות ששחקן יכול לצבור. זהו המאני־טיים, הרגע שבו רוצים להמשיך לשחק אבל מבינים שתיבות חדשות לא יֵצאו מזה, והתשוקה לתקן את המצב הולכת ומתחזקת. רק כמה שקלים בחנות והופ, התיבה נפתחה, הפרסים פרצו החוצה בקול תרועה והמוזיקה חזרה לנגן. אפשר לנשום ולהמשיך הלאה, אל הקרב הבא והתיבה הבאה.

כמה שקלים פה, כמה שקלים שם, והנה קיבלנו חברת משחקים ששווה עשירית מהתקציב השנתי של מדינת ישראל כולה — פי 10 מהמחיר שבו רכשה גוגל את ווייז, אפליקציית הניווט שחסכה לעשרות מיליוני משתמשים זמן יקר בעולם האמיתי.

צפת

הספונסר המסתורי

"אני מקום ראשון בארץ כבר ארבעה חודשים, ואני לא נותן לאף אחד לעבור אותי. אני מביא כבוד לקלאן שלי היברוהאמר (HebrewHammer), שגם הוא מקום ראשון בארץ, וזה הכי חשוב", אומר יגל פרטובי, בן 17 מצפת, בגאווה גלויה. "יש אחד שעובר אותי מדי פעם, אבל אני לא נותן לו להישאר שם. אני תמיד אשאר ראשון".

בשיחות עם שחקנים מובילים אחרים, שמו של פרטובי עולה פעם אחר פעם בתור מי שמדורג בראש הטבלה המקומית, ובעיקר כמי ששילם הרבה כסף כדי להגיע לשם. "הוא הוציא אלפי שקלים על המשחק", אומר אחד מהם ושמץ קנאה נשמע בקולו, "כבר אין לו לאן לעלות במשחק מרוב שהוא הוציא כסף, יש לו הכל". "בקלאש רויאל צריך לשלם כדי להגיע לטופ, זה Pay To Win, אין דרך אחרת", מסביר פרטובי. Pay To Win, לשלם בשביל לנצח, הוא מונח ביקורתי שמתאר משחקים חינמיים בבסיסם, שמאפשרים לשחקנים לרכוש יתרונות משמעותיים בכסף אמיתי. קיומם של אלה שמוכנים לשלם, בין שעשרות שקלים בחודש או אלפים, מונע משחקנים טובים שמתעקשים לשחק בחינם את האפשרות להתברג בצמרת הטבלה. ואם אי אפשר לנצח אותם, או שמצטרפים אליהם או שמוותרים על הסיכוי להיכנס להיכל התהילה.

מימין: ארז “טיפו” דרוטין וגל “קפטן אמריקן דוס” לבני בטורניר שהתקיים השבוע בכנס. הקהל ננזף על הבלגן בתורים לסלפי עם הכוכבים צילום: עמית שעל

מה שמדהים הוא שהילדים והנערים הללו דווקא מקבלים זאת בשלוות נפש יחסית. אף ילד לא זועק “זה לא פייר” על האופן שבו עובד המשחק. זה דור שהפנים לחלוטין את ערכי הקפיטליזם ואת אווירת שלטון העשירים, ואף ייחלץ להגן עליהם כמעט כמו על שלושה מגדלים בזירת הקלאש. "יש שחקנים שנמצאים מעליי בטבלה והם לא בהכרח טובים ממני, וזה קצת מעצבן", אומר אחד השחקנים המובילים, אך מיד מסתייג: "המשחק מנסה שזה יהיה פחות Pay To Win. הם נותנים כל הזמן דרכים קלות לשפר את הקלפים גם בחינם". הנחת הבסיס היא שכך הדברים עובדים, מי שיש לו הרבה כסף לשלם מנצח, והיתר מסתפקים בלהיות הכי טובים שאפשר בתקווה להתברג איפשהו קרוב לטופ.הכנה קשוחה לחיים האמיתיים.

כדי להגיע לרמה של פרטובי, מעריכים בקהילת הקלאש, צריך להשקיע כ־80 אלף שקל או לפחות שבע שנים של משחק. חכו רגע עם הזעזוע והרחמים על הוריו, כי רוב הכסף כנראה לא הגיע מהם. "חבר נתן לי את המשתמש אחרי שהשקיע והעלה אותו לרמה הכי גבוהה (רמה 13, הגבוהה במשחק, לא מבטיחה מקום גבוה בטבלה — ש"ר)", מספר פרטובי, "אני בכלל פרשתי מהמשחק כי לא רציתי לשלם, ואז הוא אמר לי: 'יש לי משתמש ברמה 13, קח אותו ותעלה אותו למקום הראשון'".

הספונסר המסתורי, שביקש להישאר בעילום שם, הוא אדם בן 61, שלדברי פרטובי, "לא חסר לו כסף והוא אוהב לתת לאנשים, זה הכיף שלו. הוא כמו אבא בשבילי". השניים הכירו לפני כשלוש שנים במסגרת משחק בקלאש אוף קלאנס, אך מעולם לא נפגשו פנים אל פנים. פרטובי מצדו התייחס לאחריות שהוטלה עליו ברצינות רבה, וזנח לחלוטין את הרהורי הפרישה. "כשרק קיבלתי את המשתמש שיחקתי 6–7 שעות בכל יום", הוא אומר, "היום יש ימים שאני משחק גם 12 שעות". ככה זה, להיות אלוף זה מחייב.

סוף דבר

יהלומים במקום סנדות

מפתה לפטור את קלאש רויאל כעוד אחד מהמשחקים הארורים האלה שתוקעים את הילדים שעות רבות מול המסך במקום לשחק בחוץ עם חברים, מטגנים להם את המוח ומעודדים אותם להתמכר ולפתח כישורי חליבת כספים מההורים. אבל זו הסתכלות חד־ממדית, שמפספסת את התחכום של המשחק ועושר החוויות שהוא מציע לילדים. קלאש רויאל הוא משחק אסטרטגיה רב־שכבות שכדי לנצח בו, אם מנטרלים לרגע את אופציית התשלום, צריך לשקלל גורמים רבים, לחשוב מהר, לתכנן כמה מהלכים קדימה ולבצעם באופן מדויק. כל אלה כישורים חשובים ללימודים, לעבודה ולחיים בכלל, שלא רע להתאמן בהם אגב משחק מהנה. וזה עוד לפני שהזכרנו את השאיפה להצטיין ואת הנטייה הטכנולוגית שמשחקים כאלה מסייעים לפתח. קחו למשל את מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, שהצהיר לא פעם כי העובדה ששיחק במשחקי וידיאו כילד הובילה אותו להתעניין בתכנות.

אבל הצד המרתק ביותר של קלאש רויאל הוא דווקא החברתי. המסירות של השחקנים לארגון־הגג (המשחק), ההזדהות הנרגשת והמוחלטת שלהם עם הקלאן, תחושת הקהילה והמטרה המשותפת והנכונות להשתתף במפגשי שחקנים — כל אלה מזכירים חברות בתנועת נוער. אבל כאן לא בונים שולחן מסנדות אלא מתאמנים לקראת הקרבות עם שבטים אחרים. העזרה ההדדית מתבטאת בשיתוף קלפים.

הקלאנים אף משעתקים את המבנים החברתיים המוכרים מתנועות הנוער, עם היררכיה ברורה ותפקיד ייעודי לכל דרגה: לכל קלאן יש מנהיג אחד (Leader), ממש כמו רשג"ד בשפה של הצופים, שבידיו הסמכות והאחריות להוביל את השבט אל המטרה. אחרי המנהיג מגיעים המנהיגים המשותפים (Co־Leaders), שאפשר להקביל למד"צים (מדריכים צעירים), שגם בידיהם יש סמכויות רבות בניהול הקלאן, תחתיהם החניכים הגדולים יותר, שמכונים בכירים (Elders), והחניכים הצעירים ביותר, החברים (Members), שלהם אין כל פריבילגיה מלבד החברות בשבט.

הקלאנים רשאים לקבוע לעצמם תנאי מינימום להצטרפות, מעין ועדות קבלה, ורק בעלי הדרגות הגבוהות רשאים לאשר חבר חדש. כאן מוחלפות הנאמנויות לתנועה ולמדינה במספר גביעים מינימלי שמוכיח את רצינות השחקן ואת רמתו, כלומר את יכולתו לתרום למטרה המשותפת של קידום השבט. המנהיג והמנהיגים המשותפים גם רשאים להעיף שחקנים מהקלאן ולקדם אחרים בדרגה, הכל בהתאם להתנהגותם ולתרומתם לארגון.

בשורה התחתונה, ילדים הם ילדים, בכל מקום ובכל מסגרת. גם כשהם חיים בעולם וירטואלי מקביל הם נוטים לשחזר את מה שראו ולמדו להכיר בעולם האמיתי. אז במקום ציונות לומדים מצוינות, במקום א"ש לילה הם מתאמנים בחשיבה אסטרטגית, ובמקום שההורים יוציאו את מיטב כספם על מחנה פסח בנושא חומה ומגדל, הם רוכשים לילדים דליים של אבני חן או כרטיסים לכנס המוני של לוחמי סמארטפון זאטוטים.