בתנועה: מהבית, הביתה

איך היצורים המתוקים האלה מתקיימים כאן, באי תנועה בין שלושה כבישים מהירים מדרום לראשון לציון, שאת רובו תופסת בריכת אגירה ענקית ומגודרת? אולי דווקא התנאים האלה מגוננים עליהם. שאלה אחרת, שהתשובה עליה מורכבת יותר, היא מה אני עושה כאן. להיות כאן, במשולש שבין כביש 20, כביש 4 וכביש 431, מוזר אפילו עבורי.

אני אדם נע. כשנופל בידי יום חופשי — אני בוחר כיוון על פני המפה ומגלה מה יש בו, פותר במחיר כרטיס אוטובוס את בעיית ההיפראקטיביות שאמללה אותי בימי בית הספר ושאינה מרפה גם בגיל 40. את המרחב שאליו הגעתי אני מתעד, וכך מתרץ את השוטטות הבטלה. כשאין לי יום חופשי — גם אז אני בדרך כלל זז. מצאתי לי עיסוקים שמחזיקים אותי בתנועה: עבודה עם תיירים, עם עיתונאים זרים, כתיבת מסע.

איור: שמרית אלקנתי

שבתי מחיים בחו"ל לפני קצת יותר מעשור, ומאז אני ממפה באובססיה את הארץ שבה נולדתי. בדרך כלל לאורך איזושהי דרך סלולה, אבל היום החלטתי לנוע אחרת: בקו ישר, מדויק. זו שאלה שמסקרנת אותי כבר זמן רב. מה אראה אם אצא מהבית ואנוע בקו ישר לכיוון אחד, בלי להתחשב ברחובות ובכבישים? כשאתקל במכשול, אעקוף אותו ואשוב לקו. זה אפשרי, זה מעניין.

בחרתי בכיוון דרום. דרום מדויק, מצפני. הפציע יום חורף חמים יחסית, אבל לקחתי בכל זאת גם את הצעיף שתלוי על הדלת, סגרתי אותה מאחוריי ויצאתי.

המכשול הראשון היה קאנטרי גורן בקריית שלום. עקפתי את גדרותיו, מסניף את ריח הכלור הנחמד העולה מעבר להן, וחשבתי על האמן הטקסני ג'ושוע אדוארדס.

אדוארדס נולד בחוף המזרחי והיחיד של טקסס. לאחר נישואיו עברו הוא ואשתו למערב טקסס הרחוק והנידח. הוא החליט ללכת את המרחק בין שתי הנקודות ברגל, ומדי שעה לצלם תמונה אחת. המסע נמשך 40 יום. התמונה הראשונה היא של בית החולים שבו נולד. האחרונה היא של מגרש ריק בעיירה מארפה, שאותו רכשו בני הזוג ובו התעתדו להקים בית. בין לבין — הרבה שממה ולא מעט חיות דרוסות.

החלטתי לערוך לאיש מחווה. כעבור שעה מרגע היציאה לדרך נעצרתי, שלפתי את הנייד וצילמתי את מה שמולי. זה היה שיכון ישן בחולון, שהמון כביסה תלויה מחוץ לחלונותיו לכבוד היום הנעים. השיכון הזה עוצב ללא פתרון לתליית כביסה. הוא כל כולו קופסה לאנשים, מופת של זלזול תכנוני.

התמונה השנייה היתה של מגדלי דירות במערב ראשון. כאן כבר יש נישה למייבש כביסה, אבל מכולת שכונתית וחיי רחוב — אין. הכל טרייד־אוף בחיים האלה. חשבתי על כך שילדים שגדלו בשיכוני חולון בשנות השישים רכשו בבגרותם דירות במגדלי ראשון. הקו שבו בחרתי נושא אותי לאורך תולדות ישראל, ספציפית ישראל המזרחית. האם במורד הדרך אגיע למופע ספוקן וורד עם עדי קיסר?

יצא שמצאתי את הדבר השני הכי טוב: טביעות פרסה של במבים. צילמתי גם אותן, אף שטרם חלפה עוד שעה. ככה זה כשנתקלים בטבע אחרי שעות של גוש דן, גם אם זה עדיין למרגלות שלט של איקאה ולרעם 18 מסלולים.

אני מוצא דרך חוקית לחצות את ה־431 וממשיך דרומה: אל המושבים, נטעים, בית חנן, בית עובד, אל האשכוליות הבשלות והכלבים שנובחים בחצרות. אני יודע כבר עכשיו דבר מופלא. אני יודע איפה הדרך הזאת מסתיימת. חמש שעות הקציתי לטיול הזה, ובדיוק בתומן אהיה בתחומי העיר רחובות, העיר שבה נולדו הוריי. סטייה קלה מזרחה מהמסלול נמצא הבית שבו גרו סבא וסבתא מצד אבי במשך 30 שנה, אולי יותר. במשך ילדותי עברנו כך וכך דירות. הם לא עברו. הבית שלהם, שרהיטיו נדפו ריח טבק מקטרת ובישול עם הרבה פפריקה, הוא הבית היציב של חיי.

בסופו של יום, כל הדרכים מובילות מהבית — הביתה. ג'ושוע אדוארדס הלך הביתה. הבמבים הלכודים בין מחלפים מקפצים תמיד אל מרחב מוכר. מסע חיי הוביל אותי אל יבשות זרות, ואז בחזרה לכאן, והטיול הלינארי שאליו יצאתי היום מסתיים מול קיר השפריץ של בית סבא וסבתא ז"ל: שיכון משנות השבעים שהוא מין פשרה בין ההוא בחולון לבין ההם בראשון לציון, שיש בו מתלה מיוחד לכביסה מחוץ למרפסת השירות, עם מגן מפיברגלס.

אני אדם נע, ומדי שבוע אהיה כאן עם רשמים מעוד מסע קטן או שניים, אבל חשוב מראש להבהיר: אני עומד ללכת איתכם במעגלים. בסופו של דבר, היעד האמיתי הוא תמיד מקום שבו אנחנו מסוגלים לחוש את עצמנו. אין סיבה אחרת לצאת מהבית.