בתנועה: חוק מור

אני לא מגיע לשם הרבה, אבל כשכן — אני פשוט לא מסוגל שלא להתיישב או להיעמד עליה. אמא שלי לקחה כאן קורסים כשהייתי זאטוט. אחותי ואני היינו ממתינים שתסיים ובינתיים מטפסים על האשה של מור. יש לי קומפולסיה לטיפוס על הפסל הזה גם בגיל 40.

השבוע נעניתי לה. באתי לקמפוס עם זוגתי, שהיתה זקוקה למשהו מהספרייה הלאומית. חשבתי לשבת לידה ולעלעל בספרים, אבל החימום באולם הקריאה הזכיר את הסאונה בדאצ׳ה המשפחתית של רספוטין. לא עמדתי בזה עם הבגדים שעליי, ולא נראה לי הולם להתפשט ולהתחיל להצליף בעצמי בצרור של כרטיסיות קטלוג, אז יצאתי להגיד שלום לאהובה אחרת, מתכתית.

איור: שמרית אלקנתי

בחוץ היה צונן ויפה. טיפסתי על הברך ההיא ואחר כך שתיתי קפה בבניין שפרינצק ואז נגמר לי מה לעשות. התחלתי מתהלך בין הבניינים ומציץ לתוכם — לראות מה יש בהם. בלובי של בניין אחד ניצב כן מעץ ועליו עצם שחור וקשה, עצם חסר צורה מלבד גליליות מסוימת: כמו גחל גדול, שריד לשריפת יער. מתחתיו מצאתי לוחית שהסבירה שזהו נתח מגזע מאובן של דקל. מתחת להסבר היתה כתובה מילה סתומה: ״ניאוגן״.

כמה יפה חוסר המעש. כמה יפה הערב השקט והכמו־מבוזבז, שגרם לי לחפש בגוגל מה זה ניאוגן. כפי שחשדתי, זה אכן ציון זמן גיאולוגי, אבל הוא מציין 20 מיליון שנה, מה שלא באמת מסייע להבין מתי היה הדקל הזה רענן ורם כפיים ואיזה מין עולם נשקף אז מצמרתו. קשה מאוד לתאר כמות כזאת של זמן. התאמצתי: 20 מיליון שנה, שאחריהן באו 2.5 מיליון שנים, שאחריהן בא ערב חורפי נעים בירושלים.

כמה יפות התשובות החלקיות, אלה שלא אומרות שום דבר באמת. כמה הן יפות — משום שהן מובילות לעוד שאלות. מה קרה ב־2.5 מיליון השנים שעברו מאז תם הניאוגן? פתאום הבנתי שאני לא יודע באיזו תקופה גיאולוגית אני חי. בדקתי. יוצא שזוהי תקופת הרביעון. בסדר, אבל מה זה רביעון? מה התרחש לפני 2.5 מיליון שנים שמצדיק הגדרה חדשה? גיגלתי ולמדתי: תקופת הקרח הראשונה החלה לפני 2,588,000 שנים בקירוב. מאז מסתער הקרח על העולם ונסוג ממנו לפרקים. בימי הניאוגן הלוהטים זה טרם התרחש. דקלים צמחו והתאבנו בלי לחשוש משפעות.

מה הן 20 מיליון שנה? הניאוגן אפילו לא מוגדר "עידן". הוא ״תת־תור״, קטגוריה שמעליה יש ״תור״, ״עידן״ ו״עידן־על״ עצום באופן בלתי נתפש. הרחק מתחת לו מסתתרות שכבות מסתוריות, עוצמתיות ונעלמות, מקושטות בשמות מסחררים כמו ניאופרוטרוזואיקון. עמדתי שוב בחוץ, שוב על הברך של האשה של הנרי מור, שמתחתיה שקוע כל העבר הבלתי מסתיים הזה, והתקשיתי להאמין שהעולם בכלל קיים ושהמדע אפשרי.

פתאום שטפה אותי הקלה סנסציונית: הנה, אני וגברת הנרי מור ניצבים יחדיו בפתח עידן חדש: עידן טראמפ, עידן חוסר הוודאות, עידן של תמורות אולי גם בבית, אבל מה הוא העידן הזה, מה הם כל עידני היומיום שלנו? הם לא עידנים, אפילו לא תת־תקופות. הם נאדה. מסופר על קזנובה שהיה משוחח עם נשים על אסטרונומיה כדי להסיח את דעתן מידו המתגנבת במורד עורפן. נערתי שלי גררה אותי להיכלות הידע, וכך סיפקה לי דרך יעילה לשכוח מהכרעת הדין במשפט אלאור אזריה ומכל מה שכרוך בה. כבר הרבה זמן לא נשמתי ככה.

אחר כך ירד חושך על ירושלים ואכלנו משהו וירדנו בחזרה לתל אביב. האשה של מור נותרה באפלה יחסית, ובטן האדמה — באפלה גמורה. יטמון העתיד מה שיטמון, לפחות אנחנו כאן באור, מבלים פרק זמן זעום על פני קרקע שיהיה צורך לחפור זמן רב כדי למצוא אותה בתקופות החמישון והשישון, הבאות עלינו לטובה. מי ייתן ונעניין אז מישהו עם מיקרוסקופ.

כמה ימים אחר כך שוב הייתי בירושלים, ובפינה אחרת שלה פגשתי דווקא בסוג של עתיד. מתברר שיש סושייה במאה שערים. קוראים לה "סוסומי", והיא סניף של סושייה ותיקה יותר בנחלאות. אין דרך לתאר כמה המיקום שלה מופלא ומפליא: שני בלוקים מצפון לרחוב מאה שערים, במתחם בית ישראל, הידוע במיוחד בחלות המעולות שמפיקות מאפיותיו.

יש לא מעט מה לאכול בבית ישראל, ולא מדובר רק בקוגל. קשה לחשוב על שכונה בארץ שהצמיחה יותר פיצריות. כך או כך, יש משהו מופלא בסושייה מלאה אברכים. בשכונות האלה הזמן קופא בצורה כל כך אפקטיבית, אבל לא קופא לגמרי, והגלובליזציה גם היא מוצאת לה פינה בין הפשקעווילים. ברכתו: שהכל.