הדרך למכירת ידע מדעי לסין בעשרות מיליוני דולרים מתחילה בישיבה חרדית בצפת

ד"ר שמוליק הס חזר מסין לפני כמה ימים, והוא עדיין נרגש מהטקס שבו השתתף. "הגעתי והייתי בשוק", הוא מספר. "שטיחים אדומים, זרקורים, מצלמות, קונפטי, אח"מים, פסלון. זה היה טקס חלוקת פרסי אוסקר ממש. והוא שודר בשידור ישיר בטלוויזיה, שעה וחצי. אני חושב שהיה לי יותר רייטינג משהיה לערוץ 2 באותו הערב בישראל", הוא צוחק.

הטקס התקיים בעיר חפיי, שבה כ־8 מיליון תושבים, בירת מחוז אנחווי שבו חיים יותר מ־60 מיליון בני אדם. עשרה אנשים קיבלו פרסי הוקרה על תרומתם למחוז באותו טקס דמוי־אוסקר, כולל שמלות ערב, חליפות יוקרה ומנחות שהן נשות טלוויזיה ידועות. תשעה מהם היו סינים, ובהם מייסד מפעל מזל"טים ויזם צעיר שהקים חברת ענק למוצרי היגיינה. העשירי היה הס, בן למשפחה חרדית ליטאית מצפת וכיום מדען תרופות מנס ציונה. כמה שבועות לפני הנסיעה הגיע לישראל צוות צילום מיוחד מטעם מארגני האירוע, כדי להכין כתבה על הס. אבל הוא לא צפה את מה שיקרה בטקס, את גודל המעמד. "חשבתי שאבוא, אקח את הפרס ואלך הביתה", הוא אומר, "ואז כל זה. אמרתי לאשתי: את לא מבינה לאן הגעתי".

למעמד הוא הגיע כמנכ"ל ואלין טכנולוגיות, חברה שמפתחת תרופות ומוכרת את הידע לייצורן למפעלים שונים ושמאחוריה עומדים כמה מוותיקי ענף הביוטק המקומי. שיתוף הפעולה שלה עם החברה הסינית HTBT הוביל להקמת מפעל לייצור אינסולין בחפיי. עוד לפני שהמוצר אושר בידי מינהל התרופות הסיני (אבל אחרי שעבר את שלב הניסויים הקליניים), המפעל כבר מעסיק יותר מ־600 עובדים. ברגע שתאושר התרופה, הוא יהיה גדול עוד יותר; שיעור חולי הסוכרת בסין גדול ונמצא בעלייה מתמדת, וכך גם הביקוש המקומי לאינסולין. עד כה, לפי ההערכות בענף, ואלין, שהוקמה רק לפני שבע שנים, קיבלה כבר עשרות מיליוני דולרים תמורת הידע שסיפקה לסינים, וכשתחל המכירה תתחיל לקבל גם תמלוגים.

הס במעבדה. "להגיד לנער חרדי 'אל תתפקר' זה לא אפשרי, זה כמו לומר לילד הומו 'אל תצא מהארון'" צילום: עמית שעל

זה המודל של ואלין: לא להתעסק בכלל בייצור, שיווק ומכירה של תרופות, אלא רק במחקר שמצמיח אותן. וגם שם הם מתמקדים בעיקר בתרופות על בסיס מולקולות מוכרות. "רוב החברות חיות בקונספט שאם יש לי תרנגולת אני חייב למכור ביצים", מסביר הס ל"מוסף כלכליסט". "הקונספט שלנו, למכור את התרנגולת ולא להתעסק עם הביצים, נראה הזוי בהתחלה, בענף לא הבינו אותו. רוב החברות חושבות שברגע שהן פיתחו טכנולוגיה הכסף הוא בביצים, אבל אנשים לא לוקחים בחשבון את הוויה דולורוזה בדרך לייצור, כל העלויות בהכנסת תרופה כזאת לשוק, שגורמות לכך שרבים נתקעים איפשהו בדרך. וחברות נוטות להתאהב בנכס, מתקשות לשחרר את הידע, להעביר אותו הלאה. אנחנו אמרנו מראש: אין לנו הבנה ויכולת להחדיר מוצר לשוק, נמכור את התרנגולות".

קולגות בענף הביוטכנולוגיה עוד מנסים לעמוד על טיבה של הגישה הזאת. אחד הבכירים העוסקים במכירת פטנטים בענף אומר כי "זה אכן מודל חדש לשיתוף פעולה, בכיוון הפוך מהתנועה הרווחת של השקעות סיניות בישראל, כי במקרה הזה הסינים אומרים: לכם יש ידע, אז בואו נקים מפעל אצלנו עם הידע הזה". איש הון סיכון בכיר אומר שהמודל הזה, של מכירת תהליך הייצור, "לא חדש בעולם, זאת עוד גרסה של העברת ידע לסינים, שרוצים לשלוט בטכנולוגיה ולא רק במוצר המוגמר", אבל מודה ש"ישראלים לא כל כך עשו את זה בעבר".

לגבי המוצר עצמו, אומר הס, לא מדובר בפיתוח חדשני. "האינסולין שלנו לא מיוחד, וזה כל היופי. אם יהיה בו משהו מיוחד, תהליך האישור יהיה מסובך ואחר לגמרי. אני לא רוצה להיות 'יותר טוב', עם תרופה חדשה שמחייבת ניסויים קליניים אחרים והוצאות גדולות, המאמץ שלי בביוסימילר (תרופות המבוססות על תהליך ביולוגי, במקרה של ואלין מדובר בעבודה עם חלבונים מהונדסים) הוא להיות as good as".

הדרך מאלוהים למדע עוברת בשואה

החשיבה הרציונלית שהובילה את הס לשילוב של מדע עם עסקים היא בעצם, לדבריו, גם זו שהרחיקה אותו מאלוהים. "המרחק בין הישיבה למעבדה לא כל כך גדול, אבל את זה קל לי לומר בדיעבד", הוא מסביר. "גדלתי בבית שכלתני מאוד, וכך גם התייחסתי לדת — בלי רגשות. בישיבה היו לי ספקות בקשר לאלוהים, לכולם יש, אבל אני חושב שמה שהתחיל אצלי את ה'הידרדרות' היה העניין שלי בהיסטוריה. בגיל 13 או 14 מצאתי ברחוב ספר הכנה לבגרות בהיסטוריה, על מלחמת העולם השנייה, לקחתי אותו הביתה וקראתי. השואה ריתקה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, והוקסמתי מכך שהספר הזה הציג את הכרונולוגיה של האירועים. לא היה בו אלוהים, רק מציאוּת ועובדות. קראתי בו שוב ושוב, זה כל כך ריתק אותי. ואחר כך הלכתי לספרייה וקראתי עוד ספרי היסטוריה, נהפכתי לפריק של היסטוריה. התחלתי לבלוע ספרי מחתרות, ביוגרפיות, לא חושב שיש דמות ציונית שלא קראתי את הביוגרפיה שלה, עד שנהפכתי כל כך טעון באידאולוגיה ציונית שרציתי להתגייס לקרבי. לא עשיתי את זה כדי לחזור בשאלה, חשבתי שאהיה דוגמה ומופת למי שיוצא מהצבא אותו הדבר כמו שנכנס. אז התגייסתי, ביקשתי קרבי, ושלחו אותי לשריון, לפלוגה איכותית מאוד. כולם שם דיברו על העתיד, מה כל אחד ילמד, ולי לא רק שאין בגרות, הצבא הכיר לי רק בארבע שנות לימוד, כאילו רק גמרתי גן חובה".

הס כילד חרדי, עם אחיותיו. "בשום דבר בחיי אני לא לוקח את אלוהים בחשבון"

הס כבר לא יצא מהצבא אותו הדבר. "כל פעם השלתי משהו אחר. היינו יוצאים הביתה רק פעם בשלושה שבועות, אז בימי שישי כל הפלוגה ישבה יחד לראות סרטים. בהתחלה הייתי רק עובר ומציץ, ואז נעצרתי לרגע כאילו אני בדרך לאנשהו, ובכל פעם עצרתי לקצת יותר. והשמים לא נפלו. ואז היינו בלבנון, הייתי בסטרס לקראת מארב. היה ראש השנה, ועישנתי סיגריה. לא דאגתי, כי האמנתי שזה הלילה האחרון שלי, שאני לא חוזר מהמארב. אבל לא קרה כלום, ולמחרת בבוקר השמש זרחה. כך שאין נקודה אחת שבה זה קרה, זה היה תהליך ארוך. ואני אדם שכלתני מאוד, לא לחינם מצאתי את עצמי מדען בסוף".

למשפחה, הוא אומר, נדרש זמן להתרגל. "אמא חששה לשידוך של האחיות שלי", הוא מסביר, "אבל ההורים הגיעו מבתים חרדיים ליברליים יחסית, הם ילידי ארצות הברית וקנדה, ואבי הוא טיפוס לא קונפורמיסט, שאוהב את ילדיו אהבת אמת ולא אכפת לו מה אחרים חושבים. קרע מהמשפחה לעתים הופך את התהליך לקל יותר ממצב שבו מחבקים אותך, בזמנו חשבתי שהיה לי יותר קל אם היה קרע. אבל לא היה קרע, ואנחנו עדיין בקשר מצוין". כיום, הוא מוסיף, "בשום דבר בחיי אני לא לוקח את אלוהים בחשבון".

כשהשתחרר כבר לא חזר הביתה. הוא גר אצל חבר, והתחיל להשלים פערים. השלמת בגרויות במשך שנתיים, מכינה קדם־אקדמית, תואר ראשון ברפואת חירום. "ודווקא המעבר ללימודים היה די טריוויאלי, בתור אדם שחונך לשאול שאלות ועל חקירה ופלפול. החלפתי את הכיסא בישיבה בכיסא באוניברסיטה. ידעתי ללמוד, באתי ממקום שלומדים בו כל היום. אמא שלי קוראת לזה 'בשר ישיבות'". בתואר הראשון הבין שהוא לא רוצה להיות רופא, "היה נראה לי שלהיות רופא בישראל זה מתסכל, נרתעתי מהמחירים האישיים שרופא משלם, ונדלקתי על פרמקולוגיה". הוא עלה לירושלים ולמד שם לתואר שני ולדוקטורט בפרמקולוגיה, ואז יצא לפוסט־דוקטורט בהרווארד וב־MIT.

בדרך, בין לבין, עבד בכל מה שמצא, "בירידי מכירות, בביטחון של האוניברסיטה, ואחר כך כעוזר מחקר בחברת תרופות", וגר בכל מקום, "אצל חבר בראשון לציון, בקיבוץ כפר מנחם, בדירות כוך בבאר שבע, בדירה מחולקת בדרום תל אביב בין חדרי זנות — הלכתי על מה שהיה ויכולתי להרשות לעצמי".

הס מקבל את הפרס הסיני על עידוד התעשייה. "שטיחים אדומים, זרקורים, מצלמות, קונפטי, אח"מים, פסלון. זה היה טקס חלוקת פרסי אוסקר ממש"

הקושי בתהליך, אם כן, לא היה בלימודים עצמם, אלא בכל מה שמסביב להם. "העולם החילוני לא מחבק כפי שזה נראה בחוץ. אף אחד לא מתעניין במה שקורה איתך, תסתדר. אתה צריך ללמוד לבד. מעבר לקושי להתפרנס, אין לך מושג בדברים בסיסיים כמו איך מתנהגים עם בנות. אתה לא יודע כלום, לומד נורמות מאפס, כמו תינוק. לאט לאט. זה מדכא וקשה. זה נורא מבלבל. אם הייתי צריך לחזור על זה — לא בטוח שהייתי עושה שוב את דרך החתחתים הזאת. אף אחד לא ערב לכך שבסוף הדרך הכוכבים יסתדרו לך נכון".

אבל גם בדרך החתחתים שלו הוא אסף לא מעט רגעי שיא. "היו נקודות בחיי שנורא ריגשו אותי, כשניצחתי את המערכת. כשסיימתי בגרות, תואר ראשון, דוקטורט, ביום הראשון שהגעתי לקמפוס של MIT — בחור ישיבה חרדי מצפת שהגיע לשפיץ האקדמי של העולם. זה היה רגע של התעלות, של ניצחון אישי, כי הייתי טעון בצורך להוכיח שאני יכול להצליח. בישיבה שמעתי נבואות זעם על מה יקרה כשאתגייס ואעזוב את הדת, שהעולם החילוני הוא ג'ונגל, יאכלו אותי. שלחו לי עדויות של חוזרים בתשובה על העולם שאני הולך אליו וכמה רע הולך להיות לי".

אם נער חרדי צעיר קורא את הראיון הזה, מה עליו להבין כשאתה אומר שלא היית חוזר על כך שוב?

"להגיד לנער חרדי 'אל תתפקר' זה לא אפשרי, זה כמו לומר לילד הומו 'אל תצא מהארון'. אז אף שלא הייתי חוזר על זה היום, יש אור בקצה המנהרה. בזמני המודל שהיה לי היה העיתונאי ישראל סגל. הוא היה דוגמה למישהו מפורסם שיכולתי להסתכל עליו ולראות שהוא הצליח להשתלב. היה לי חשוב לראות פרצוף של אדם קונקרטי ולדעת שהצליח לו. קשה מאוד פרקטית לצאת החוצה בלי כלום, וקשה לשמור על המוטיבציה — כולם אומרים לך שאין סיכוי, שתיכשל ותחזור על ארבע. באוכלוסייה החרדית אתה רגיל להמון עזרה, יש גמ"ח לכל דבר, וכשאתה יוצא החוצה אתה מרגיש שלרוב האנשים לא באמת אכפת, זה עולם שאתה צריך לחתור בו לבד. לפעמים הבעיה בסיסית, אין איפה לישון ואין מה לאכול. מאיפה מתחילים כשאין לך גרוש על הנשמה? אבל אני מקווה שמי שמתלבט ימצא במסלול שלי משב רוח אופטימי. יש כאלה שמצליחים בסוף הוויה דולורוזה הזאת. ואפילו מגיעים רחוק".

זליג (מימין) וגורצקי, מבעלי החברה. "אני נשוי לבת של זליג, אבל זאת רק הבעיטה בדלת, זה לא מספיק בשביל להישאר בחדר"

שילוב לימודי ליבה בחינוך החרדי יכול להקל את הדרך הזאת?

"הליבה שיש כיום עד כיתה ח' היא יותר ממה שלי היה, עם זה הם יוצאים וזה מה יש. אני מקווה שלרובם תהיה יכולת להשלים אחר כך את מה שצריך. מי שמבין את העולם החרדי מבין שכפיית לימודי ליבה היא הדרך הכי לא נכונה, חוץ מיצירת אנטגוניזם היא לא תעשה כלום. כשאתה פוגע באמוציות אנשים בבת אחת מתכנסים, מהדקים את השורות, מוציאים את הקוצים, וכך אתה פוגע בתהליכים טבעיים שקורים בחברה הזאת. אז אני לא מאמין בכפייה אלא בתמיכה מסיבית בשילוב חרדים באקדמיה, במכללות, לפתוח להם אופציות, לשים חלון ראווה מגרה ולתת לתהליכים לעשות את שלהם. זה לא ייקח יום, אבל שיעור החרדים העובדים עולה דרמטית. תמיד יישארו לומדי תורה, אבל המסה המסיבית כן רוצה להתפרנס בכבוד. יש לי למשל אחיינית שלומדת תוכנה במכללת הדסה, במסלול לבנות בלבד עם מרצות בלבד. היא רוצה תואר ראשון אבל בלי להתערבב באוניברסיטה, נגד התרבות שלה, ובלי שהמשפחה צריכה להסתתר. כך שהמגמות מאוד חיוביות, והמציאות חזקה מהכל, הם לא צריכים את יאיר לפיד שיגיד להם מה המציאות. ובמבנה הקואליציוני הקיים, כשהחרדים הם לשון מאזניים, המדינה לא יכולה להיות זו שעושה את השינוי, כך שזה לא תפקידה. זה משהו שיכול לקרות במגזר השלישי".

ותיקי הביוטק הישראלי במירוץ לאינסולין בסין

באחד מירידי המכירות שבהם עבד הס, לפני יותר מ־20 שנה, הכיר את אשתו ליטל, וכיום הם הורים לשני זוגות תאומים, בני 14 ו־7 ("אמרנו: יש לנו תאומים, נאכל את הילד השלישי בלי מלח. ואז הגיעו עוד תאומים"). דרך ליטל הכיר את אביה, יהודה זליג, מוותיקי ענף הביוטכנולוגיה בישראל. בסוף העשור הקודם הס עבד בשלוחה הישראלית של חברת SciGen, והחל לגלגל רעיון להקים חברה עם זליג; פרופ' מריאן גורצקי, עוד אחד מאבות הענף בישראל (שהיה, לצד זליג, מבכירי חברת ביוטכנולוגיה כללית); ואיש העסקים האמריקאי סול משעל, שהיה הבעלים והמנכ"ל של SciGen.

המעבדה של ואלין ביבנה. "כל חלבון שנתבקש — נדע לייצר. זה ייקח שנתיים, שלוש, אבל זה מה שאנחנו יודעים לעשות"

במילים אחרות, להס נוצרה הזדמנות לחבור לדמויות מפתח שצברו יחד עשרות רבות של שנות ניסיון בביוטק. ולא, לא רק בגלל הקשר המשפחתי. "אני נשוי לבת של אחד היזמים", הוא אומר, "אבל זאת רק הבעיטה בדלת, זה לא מספיק בשביל להישאר בחדר". אלא שהניסיון, הקשרים וגם הכסף לא הספיקו כדי לצאת לדרך. "הרעיון להקים את ואלין היה באוויר הרבה זמן, רצינו להקים חברה שתפתח חלבונים לתרופות שתוקף הפטנט שלהן פג ותמכור את הידע. העולם הרי הולך לתרופות ביולוגיות, ושם הכסף. אמרנו — יש בחוץ חלבונים שפקע הפטנט שלהם, בואו נפתח את תהליכי הייצור שלהם ונמכור. ניסינו להרים את הפרויקט בכל מיני דרכים, אבל נדרש לכך לא מעט כסף. ואז הגיעה פנייה מהחברה הסינית, שהכירה את כולנו משיתוף פעולה קודם. HTBT רוצה להיות וואן סטופ שופ לחולי סוכרת, לספק להם אקו־סיסטם שלם — מרכזים רפואיים, אביזרים, תרופות, אפליקציות וכו'. הם הגיעו אלינו כי רצו לייצר אינסולין, אמרנו: שלמו לנו מקדמה, נקים מעבדות ונתחיל לעבוד. ואז נוצרו כל התנאים להקים את ואלין: היתה לנו דרישה למוצר, היה מימון, הכל התאים".

לא בכדי הבקשה הראשונה של הסינים נוגעת לסוכרת. לפי הפדרציה הבינלאומית לסוכרת, "בסין רואים את מגיפת הסוכרת הגדולה בעולם, מבחינת ההתרחבות שלה" — 9.8% מהמבוגרים במדינה סובלים מהמחלה, כ־114 מיליון בני אדם שהם שליש מכלל החולים בעולם. לשם השוואה, בארצות הברית שיעור המבוגרים עם סוכרת הוא 10.8% ובישראל כ־7.5% (הנתונים נכונים לסוף 2015). סוכרת מתפתחת בעקבות שיבוש במנגנון ייצור האינסולין או בסבילות לאותו הורמון שאמור להיות מיוצר באופן טבעי בלבלב של כולנו וממלא תפקיד חשוב בוויסות רמת הסוכר בדם. זה עשרות שנים שחולי סוכרת מטופלים באמצעות קבלת אינסולין ממקור חיצוני — ואת האינסולין הזה מייצרים באמצעות שמרים וחיידקים. המחקר של ואלין התבסס על ידע שכבר קיים להפקת אינסולין מחיידקים, והתמקד בפיתוח תהליך ייצור יעיל. "אנחנו מגדלים את החיידק, מחדירים לו רצף של דנ"א שקובע שבמפגש עם חומר כימי מסוים הוא יתחיל לייצר את החלבון שישמש לאינסולין. בטכנולוגיה של היום זה פשוט כמו לכתוב קוד בתכנות. אחר כך אני מפוצץ את החיידק בצנטריפוגה שמפרידה ממנו את החלבון, ואז עושה תהליך ניקוי מורכב. וזהו, בקליפת אגוז ובפשטנות, הידע שמכרנו". בסך הכל פיתחו בוואלין שלושה סוגי אינסולין, לחולים שונים ("חברה שרוצה להיכנס לשוק צריכה את כל הארסנל"), והס מדגיש: "אנחנו לא חבורת גאונים שהצליחה לפצח את השיטה, אבל ידענו להתאים את עצמנו למציאות ולהזדמנות שנוצרה".

רוב האינסולין בסין מגיע מחברות בינלאומיות, שנמנעות מלייצר אותו במדינה מחשש לזליגת הידע לידי הסינים. במקביל, הס מסביר, פועלות שם חברות סיניות שמייצרות אינסולין על בסיס ידע מקומי, אבל לדבריו המוצרים שלהן נחשבים פחות טובים. בתווך שבין הידע והייצור הזרים לידע והייצור המקומיים קמות חברות כמו HTBT, שמשלבות ידע מערבי עם ייצור מקומי בסטנדרט גבוה, ומנסות לזנב בחברות הבינלאומיות הגדולות. מנכ"ל ויו"ר HTBT גאו שאומינג, אגב, הוא גם יו"ר HTIT, חברה סינית שהשקיעה בשנים האחרונות עשרות מיליוני דולרים באורמד, סטארט־אפ ישראלי שפיתח אינסולין אוראלי; ובשתי החברות שותפה סינופארם, ענקית התרופות הסינית ואחת הגדולות בעולם.

"כשהודענו לשותפים הסינים שהצלחנו בפיתוח הם היו בעננים", מספר הס. "היה המון מתח לאורך התהליך, הם לא ידעו אם המאמץ יישא פרי, וכשהצלחנו הם פתחו בקבוקי יין ונפלטה אנחת רווחה מטורפת: הנה יש להם אינסולין טוב מייד אין צ'יינה. לסין יש הרי אספירציות להיות הכלכלה מספר 1 בעולם, לייצר לעצמה את הכל ולאחוז בכל הידע. היכולת להחזיק בידיהם טכנולוגיה טובה שנחשבה עד אז כמשהו ששייך רק לחברות ענק היא עבורם דבר דרמטי".

אין חשש שהמפעל הסיני ייהפך לפיל לבן? קיבלת פרס על תרומה לכלכלה עוד טרם נמכרה תרופה אחת.

"אני מכיר את הפרויקט לפני ולפנים, הוא עומד בכל סטנדרט בינלאומי, אין שום סיבה שהוא לא יאושר. את הפרס קיבלנו כי הגענו למחוז, והקמנו בו מפעל — כל הפרויקט הזה, אגב, הוא מייד אין יזראל מא' עד ת', גם האדריכלים והמהנדסים ישראלים — והבאנו טכנולוגיה שהצמיחה חברה קטנה לחברה שמעסיקה מאות עובדים. המפעל חייב להיות פעיל כדי לקבל אישור, כך שכבר יש תרומה לכלכלה, בלי קשר לשאלה אם התרופה אושרה. זו כבר הצלחה מסחררת מבחינתם. ובעוד שבתרופות אינובטיביות יש שיעורי הצלחה נמוכים, בנושא האינסולין אני לא מודאג".

בחיפוש אחר תרופת המקור שתציל ממוות

המעבדות של ואלין הוקמו ב־2010 באזור התעשייה של יבנה, ליד אורמת, וילי פוד וחברות נוספות, וכיום מעסיקות יותר מ־20 עובדים. הס הוא המנכ"ל, זליג, גורצקי ומשעל הם הבעלים, המעורבים בפעילות החברה. והמחקר כל הזמן מתרחב.

"בעקבות הפרויקט של האינסולין הגיעו גם דברים אחרים שלא ידענו אבל למדנו, ובזכות הפרויקט הזה — כבר היה כסף כדי להתחיל לעבוד על דברים אחרים", אומר הס. "כל חלבון שנתבקש לייצר — נדע לייצר. זה ייקח שנתיים, שלוש, אבל בסוף נדע לעשות את זה. זה מה שאנחנו יודעים לעשות".

המפעל של HTBT בסין. "היכולת להחזיק בידיהם טכנולוגיה טובה שנחשבה עד אז כמשהו ששייך רק לחברות ענק היא עבורם דבר דרמטי"

במקביל למכירת האינסולין לחברה הסינית הידע נמכר גם לחברה במדינה נוספת שהס נמנע מלנקוב בשמה, ובמקביל פותח מוצר של פקטור 7 שנמכר לחברה סינית אחרת, Rong Sheng, הפועלת במחוז סצ'ואן: "זה פקטור קרישה שיש לכולנו, וניתן לחולי המופיליה שחסרים אותו, לנפגעי טראומה, לעצירת דימומים בניתוחים. זה שוק של 1.5 מיליארד דולר. לא היה לנו ניסיון ספציפי בזה אבל הסינים שילמו מקדמה, והיום, כעבור שנתיים, הטכנולוגיה עוברת אליהם. הם באים ולומדים פה, ואז אנחנו נוסעים לשם ללמד אותם".

תרופות ביוסימילר נוספות, הוא אומר, יפותחו רק בהתאם לבקשות של חברות ספציפיות ובכפוף לשיתוף פעולה איתן, כולל מקדמה. הם לא מפתחים ללא לקוח, כי "חברות שפיתחו מוצרי מדף קרסו". תחת זאת, הם עוסקים גם בפיתוח אינובטיבי, להבדיל מתרופות ביולוגיות גנריות. "כל מי שהוא מדען רוצה לפתח תרופות משלו", הוא אומר, "ובשלב מסוים הבנו ששוק הביוסימילרס בעייתי. זה שוק שבו החברות הגדולות חזקות מאוד, חברות כמו טבע או פייזר יכולות לדרוס חברות קטנות יותר, יש להן מערך שיווק שמגיע לכל מרפאה. הביוסימילרס היא עבודה פרויקטלית, יכולה להיות שנה טובה וגם שנה רעה, ולנוכח הכוח של החברות הגדולות מלאי הלקוחות שלנו אוזל. לכן הדרך ליצור חברה בעלת ערך עם עתיד וצמיחה היא בפיתוח תרופות מקור. משום כך התחלנו בתהליכי פיתוח על בסיס שלוש מולקולות שקנינו, בתחומי הפסוריאזיס, הכבד השומני והדימום המוחי, שבו נכנסנו כבעלי שליטה לחברה שמפתחת תרופה. ולהבדיל מהביוסימילר, באינובטיבי המנטרה משתנה: שם אני רוצה להיות הכי טוב, הכי מיוחד".

מה מכל אלה הכי מבטיח לדעתך?

"אני נורא מאמין בתחום הדימומים, אבל אני אומר את זה לא בגלל בסיס מדעי טוב יותר מהמולקולות האחרות, אלא מהבטן לגמרי. אם נצליח פה זה הכי דרמטי: מי שיקבל טיפול לדימום כזה בזמן — זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. אולי שמעון פרס עוד היה מסתובב בינינו. ורבים כבר ניסו ונכשלו בתחום הזה, לא צריך לשכוח את זה. העולם האינובטיבי הוא בית קברות לתרופות".

ולמה לא לייצר ולמכור את האינסולין שלכם בארץ?

"מראש אמרנו 'נמכור את התרנגולת', וזה הוכיח את עצמו, כי ביצים הרבה יותר קשה למכור. צריך לדעת במה אתה טוב. להקים פה מפעל זה עלויות מטורפות, לך תביא את הכסף הזה, ההקמה יכולה להגיע ל־60-50 מיליון דולר וההפעלה עד האישור יכולה להגיע לכמה מאות מיליונים עוד לפני שמכרת משהו. אז אני לא יכול לגייס 300 מיליון דולר, חברה סינית כן יכולה לגייס".

אם תהיה לכם תרופה אינובטיבית, תייצרו אותה?

"כן, פה אני לא אמכור תרנגולות, פה אני אמכור ביצים".