לא בפוקוס: הנסיכה על העדשה

גלאון היא מקרה נדיר בתעשייה הישראלית, שכן בכל 27 שנות קיומו של הפרס היא האשה היחידה שנכללה ברשימת המועמדים לו — לראשונה ב־2011 על "עמק תפארת" ובפעם השנייה ב־2015 בזכות "נדיה", שיצא לבתי הקולנוע בחודש שעבר.

ואם נדמה שהמצב בארץ בכי רע, במקבילה היוקרתית העולמית, האוסקר, המצב גרוע אף יותר, ועל הפסלון לצילום הטוב ביותר התחרו השנה חמישה גברים — ואף לא אשה אחת. בשנים האחרונות נשות תעשיית הקולנוע האמריקאית כבר ניצחו בשלל קטגוריות, מסאונד דרך כתיבה ועריכה ועד בימוי והפקה — אבל ממלכת הצילום, לפחות בהוליווד, נותרה טריטוריה גברית סגורה.

גלאון. "למרות שתי המועמדויות שלי לפרסי אופיר אני לא מקבלת פניות מהקולנוע העלילתי" צילום: עמית שעל

זה לא מקרה שגלאון, שהגיעה מעולם הסטילס ולמדה קולנוע באוניברסיטת תל־אביב, השתמשה במילה "חשדנות": "היה לי ניסיון, ובכל זאת ראיתי שבוחרים רק בגברים לצלם. בשלב מסוים אמרתי 'די' והתחלתי לשכנע סטודנטים שאצלם להם סרטים. נקודת המפנה היתה כשצילמתי את הסרט הקצר 'הביתה' (של ניר נאמן), שזיכה אותי בפרס בתחרות הצילום 'עדשת הזהב'. לאחר הזכייה התחילו להגיע פניות ומצאתי את עצמי מצלמת יותר ויותר".

בעיקר קולנוע תיעודי

אבל תקרת הזכוכית היתה נמוכה הרבה יותר משחשבה גלאון. "לאחר הלימודים התפרנסתי כעוזרת במאי, ואת ניסיוני כצלמת צברתי בסרטי סטודנטים שעשיתי בהתנדבות. אחד הסרטים שצילמתי, 'עבדי השם' של הדר פרידליך, הגיע לפסטיבל קאן, ובזכותו הצלחתי להשיג עבודות — אך הן היו בעיקר מהקולנוע התיעודי".

"יש הבדל גדול בין צילום עלילתי לצילום תיעודי", מנסה לנמק ניתאי נצר, צלם טלוויזיה עסוק ("בני ערובה", "פאודה"), שמשמש גם יו"ר איגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה אק"ט, שהוקם בתחילת שנות התשעים. "צילום עלילתי מצריך התמודדות עם צוות גדול, שמורכב ברובו מגברים. זה לא הדבר הכי קל בעולם".

אק"ט מייצג עובדים בכל המחלקות הטכניות והאמנותיות בתעשייה: צלמים, תאורנים, עוזרי צלם, מעצבים, אנשי קול, עוזרי במאי ומנהלי תסריט. על פי אתר הארגון, מתוך כ־300 חברים במחלקות הצילום, פחות מעשר הן נשים. המגמה הזאת, אומר נצר, מתחילה כבר בבתי הספר לקולנוע. "כשלימדתי במנשר, רוב התלמידים שבחרו להתמחות בצילום היו בנים. זה כנראה מקצוע שנתפס כטכני לפני שהוא אמנותי, ולכן נשים פחות נמשכות אליו".

איבון מיקלוש, מורה לצילום קולנוע: זה לא הצילום שקשה, אלא כל המסביב — לעמוד בראש צוות גברי של תאורנים ואנשי גריפ, להתמודד עם הערות, מבטים, ציפיות" צילום: מיכל קפרא

גם איבון מיקלוש, אחת המורות היחידות בארץ לצילום קולנוע, שמלמדת במכללת בית ברל, סבורה שהסיבה המרכזית למיעוט הצלמות בענף היא התפיסה שהמקצוע מצריך תכונות גבריות. "זו רק דעה קדומה", היא מבהירה. "להעדפה של צלמים על צלמות אין שום הסבר רציונלי מלבד יוהרה גברית".

מיקלוש תכננה להיות צלמת קולנוע, ואף החלה לעבוד בתחום באמצע שנות השמונים לאחר לימודי קולנוע בבית צבי. ואולם, ההנחה שצילום קולנוע הוא בעיקר נחלתם של הגברים היא שהביאה אותה בסופו של דבר לתחום ההוראה. "הבעיה היא שנשים מוכנות לקבל את התפיסה הזאת, וזה נורא מצער", היא אומרת. "אין שום סיבה בעולם שלא יהיו הרבה צלמות. זה לא הצילום שקשה, אלא כל המסביב: לעמוד בראש צוות גברי במיוחד של תאורנים ואנשי גריפ, להתמודד עם הערות, מבטים, ציפיות, כשכולם מסתכלים עלייך בשבע עיניים".

התהודה שלא הגיעה

אבל הכמות הזעומה של נשים שמקבלות הזדמנות לצלם בישראל איננה רק בעיה של הגמוניה גברית. בשנה החולפת ראינו יבול של במאיות חדשות שעשו כמה מהסרטים הישראליים המדוברים ביותר, כמו "סופת חול", "ההר", "ברש", "למה עזבתני", "לעבור את הקיר", "אנשים שהם לא אני", "לא פה לא שם", "ירח בבית 12" ו"הפורצת". עם זאת, כל הבמאיות האלה בחרו לעבוד עם צלמים גברים. על פי מיקלוש, מדובר במגמה שמשמרת את עצמה. "יש מבחר ענק של צלמים ותיקים אל מול מספר קטן מאוד של צלמות, שגם אין להן הרבה ניסיון. אז למה להסתכן, עם כל הכוונות הטובות?".

אסתי מקלברג מחברת תותים הפקות, שהפיקה את "סופת חול" ו"נדיה — שם זמני", מסכימה עם מיקלוש בנושא הוותק. "צלמת או צלם אני בוחרת לפי איכויות ובהתאם לבמאי", היא אומרת. "בסופו של דבר זה עניין של חיבור: התפקיד שלי כמפיקה הוא להקיף את הבמאי באנשי הצוות הנכונים. לקראת הפקת 'נדיה' הבמאית, טובה אשר, רצתה מאוד את טליה גלאון. החשש הראשוני שלנו היה לא משום שטליה היא אשה, אלא משום שעד כה היא צילמה רק פיצ'ר אחד. רצינו לתת לטובה את התמיכה הטובה ביותר".

ניתאי נצר, צלם טלוויזיה: במקצוע הזה צריך להתמודד עם צוות גברי. שום אשה שאני מכיר לא היתה יכולה לצלם סדרה כמו 'פאודה', אלא אם כן היא בכושר של סיירת מטכ"ל" צילום: יח"צ

אשר היא אחת העורכות העסוקות והמוכרות ביותר בישראל; עם הסרטים שערכה נמנים בין היתר "מאחורי הסורגים" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר), "המאהב" ו"ההסדר", שעליו זכתה בפרס אופיר. את התסריט ל"נדיה" היא כתבה בשיתוף בתה ענת, ובמרכזו סיפורה של אשה ערבייה צעירה (בגילומה של נטע שפיגלמן), שחיה בזהות בדויה של ישראלית יהודייה ששמה מאיה, העובדת ככוריאוגרפית בירושלים.

גלאון ציפתה שהסרט החדש בצירוף "עמק תפארת", שעל שניהם היתה מועמדת לפרס אופיר, יגבירו את הפניות של במאים אליה. התקווה הזו נכזבה, היא אומרת: "קיוויתי שזה ייצור תהודה, אך אני עדיין לא מקבלת פניות מהקולנוע העלילתי. זה תחום שבו נשים צריכות להתעקש מאוד כדי להצליח. העולם לא ייתן רוח גבית. להפך, הוא ייתן רוח נגדית". היא סבורה שגם נושא האמהוּת משמש גורם למיעוט הצלמות בתעשייה. אך לדעתה, זה אולי קשה, אבל אפשרי. "את 'עמק תפארת' צילמתי כשבני הבכור היה בן 4 והייתי בהיריון. בשלב צילומי ההשלמות כבר היה לי עוד תינוק. הסבים והסבתות באו איתי לסט והינקתי בהפסקות. לא סירבתי לשום הצעה בגלל היותי אמא".

פערי השכר מקוממים

לדעת מיקלוש, תעשיית הקולנוע שבויה בדעות שמרניות שיוצרות את הפער בין גברים לנשים בתחום הצילום. "בתחילת דרכי הייתי עוזרת צלם ורצתי בחוץ עם ציוד כבד וארגז פילטרים ענקי", היא אומרת. "אנשים שם התערבו מתי יעיפו אותי. בקולנוע כולם חושבים שהם באיזושהי סיירת, זה דומה לסוגיה של הכנסת בנות לטנק. יש גם במאים שלא לוקחים צלמות כי לא נעים להן שיסחבו ציוד כבד, שזה לא פחות גרוע. בנות סוחבות על עצמן את עניין המגדר".

ואכן, כאילו אין נשים כיום כבר בכל מקצוע פיזי, בתעשייה מאששים עמדה זו. "בפן האמנותי אין ספק שנשים שוות ערך לגברים", אומר נצר, "אבל כדי להיות צלם צריך לעבור דרך מסוימת שכרוכה בעבודות פיזיות וטכניות. אני יכול להגיד בכנות: סדרה כמו 'פאודה' שום אשה שאני מכיר לא היתה יכולה לצלם, אלא אם כן היא בכושר של סיירת מטכ"ל".

אבל הבעיה של אי־השוויון בתעשייה באה לידי ביטוי בהיבט משמעותי הרבה יותר. לדברי נצר, "אחת המטרות של אק"ט היא להשוות את השכר של גברים ונשים, שמשתכרות נמוך יותר מהמקבילים להן. גם בתחומים שהם כביכול נשיים, כמו עיצוב או הלבשה, יש הפרשי שכר. זה משהו שהתקבע לפני שנים והרבה יותר מקומם".

"חיפשנו גם שחקניות ערביות"

מלהקת הסרט "נדיה — שם זמני" מסבירה את הבחירה השנויה במחלוקת בשחקנית נטע שפיגלמן לגלם דמות ערבייה

"נדיה – שם זמני", שיצא לאחרונה לבתי הקולנוע בישראל, יוצא דופן לא רק בבחירת הצלמת, אלא גם בליהוק הדמות הראשית. אף שהגיבורה היא צעירה ממוצא ערבי, החליטה הבמאית טובה אשר ללהק לתפקיד את השחקנית היהודייה נטע שפיגלמן, בהופעה שזיכתה אותה במועמדות לפרס אופיר.

"חיפשנו גם שחקניות ערביות", מתארת מלהקת הסרט לימור שמילה את התהליך שעברה עם אשר, "אבל בסופו של דבר לקחנו את מי שהאמנו שיכולה לגלם באופן אמין את שתי הזהויות של הדמות, זו הערבית וזו היהודית. נטע היא שחקנית שמתחברת באופן טוטאלי לתפקיד, וסמכנו עליה שתוכל להכיל את שתי הזהויות. מבחינת חוויית הגיבורה היא רואה את עצמה כיהודייה בדיוק כמו שהיא רואה את עצמה כערבייה. לכן לא מצאנו את זה כפגיעה בפוליטיקלי קורקט אף על פי שהשאלה בהחלט עלתה במהלך העבודה.

שפיגלמן (משמאל) ב"נדיה — שם זמני". "ליהוק שתומך בעולם הפנימי של הגיבורה" צילום: טליה גלאון

"הסרט פועל על נושא של זהות, ואותנו עניין לבדוק איך אפשר לפרק את זה. לא הרגשתי לרגע שזו החלטה תמוהה, כי היא תמכה בעולם הפנימי של הגיבורה".

סוגיית ליהוק דומה התעוררה בקולנוע הישראלי לפני כעשור, בעבודה על סרט המלחמה עתיר הפרסים "בופור" (2007) בבימויו של יוסף סידר, שכיכבו בו השחקנים הצעירים אושרי כהן ואיתי תורג'מן, אשר לא שירתו בצבא. גם הסרט "לבנון" (2009) של שמוליק מעוז העלה את הסוגיה הזאת לדיון, כשבחר לכלול בקאסט שלו את אושרי כהן, מיכאל מושונוב ואיתי טיראן. המלהקת בשני הסרטים היתה הילה יובל.

אבל לאחרונה נדמה שהנושא מעורר פחות עניין. לסרטו של אבישי סיון "תיקון", שיצא לבתי הקולנוע כחודש לפני "נדיה — שם זמני", לוהק חאליפה נאטור הערבי כשוחט חסידי מירושלים — והבחירה לא נתפסה כפרובוקטיבית בעיני אף אחד משני צדי המתרס. האם אנחנו נמצאים סוף סוף בתקופה שבה זהות השחקן כבר איננה משמעותית?

"בסופו של דבר אנחנו שואפים לספר סיפור, ויש דרך נכונה לעשות זאת", אומרת שמילה, שזכתה השנה בפרס אופיר על ליהוק הקאסט הערבי של "סופת חול". "השאלה היא על איזה שחקן או שחקנית אני, כמלהקת, שמה את כובד המשקל של הסרט, ושם זה מוכרע. התגובות שקיבלתי על הליהוק אוהדות מאוד, ואם מתעורר דיון, מה טוב".

הצלמות שפרצו את עדשת הזכוכית

"גט", "שמש נצחית בראש צלול" ו"מאחורי המספרים" הם רק חלק מהסרטים שצולמו בידי נשים וזכו לשבחים

למרות המספר הזעום של צלמות קולנוע בעולם הצליחו לא מעט מהן להתבלט מעל עמיתיהן הגברים בסרטים שזכו לתשבחות מהללות ואף היו מועמדים לפרסים.

אחד מהם הוא "גט: המשפט של ויויאן אמסלם", בבימוים של שלומי אלקבץ ורונית אלקבץ ז"ל (שגם כיכבה בו) — שייצג את ישראל באוסקר. הסרט, שרובו הגדול צולם בחלל אחד, בין כתליו של בית דין רבני, הונצח בעדשתה של הצלמת הצרפתייה ז'אן לפוארי. הבחירה לצלם סרט באורך מלא בלוקיישן יחיד, בלי צילומי חוץ או לוקיישנים מתחלפים, עשתה את העבודה עליו לאתגר גדול. העובדה ש"גט" נעשה במסגרת קופרודוקציה, הסכם הפקה בין שתי מדינות שעל פיו כל מדינה מממנת זכאית לאייש חלק מהתפקידים, היא שהביאה לבחירה בלפוארי ולא בצלמת ישראלית. לפוארי היא אחת הצלמות המהוללות בצרפת, וברזומה שלה הסרט "טירה באיטליה", שהוקרן במסגרת הרשמית של פסטיבל קאן, וכן סרטים שנעשו בשיתוף פעולה עם פרנסואה אוזון, אחד הבמאים הבולטים בארצה — "8 נשים", "ריקי" ו"הזמן שנשאר".

מתוך הסרט "שמש נצחית בראש צלול" צילום: איי אף פי

ללפוארי מצטרפת אחת מהצלמות העסוקות בתעשייה, נטשה בראייר, שצילמה את המועמד לאוסקר מטעם פרו "חלב של צער" ואת הקומדיה הרומנטית "פריז פינת ניו יורק". לאחרונה הנציחה בראייר גם את חזונם של שניים מהבמאים הטובים ביותר שפועלים כיום: דיוויד מישוד האוסטרלי ("רובר") וניקולס וינדינג רפן הדני ("דוגמניות ושדים").

גם את הפנטזיה הרומנטית הנפלאה "שמש נצחית בראש צלול", בבימויו של מישל גונדרי, צילמה אשה, אלן קוראס; והצלמת האוסטרלית מנדי ווקר היא שאמונה על צילום המועמד לאוסקר "מאחורי המספרים", שעלה לאקרנים בישראל בשבוע שעבר, ועל סרטי המערבונים הגדולים, ז'אנר שמזוהה מאוד עם גברים, "לג'יין יש אקדח" ו"אוסטרליה".

אגב, חלוצת צלמות הקולנוע בישראל היא נורית אביב, שבידיה המספר הרב ביותר של סרטים מבין אלה שצולמו בידי נשים, ובהם "שבלול" ו"בן לוקח בת". במהלך שנות השמונים היא צילמה סרט כמעט בכל שנה, והיום היא קולנוענית מוערכת בצרפת.