מה היה קורה אם קצבת הנכות היתה צמודה לשכר הממוצע

בעוד משרד האוצר מנסה להבין בכמה להעלות את קצבת הנכים והאם להצמידה לשכר הממוצע או לשכר המינימום בהתאם לדרישת ארגוני הנכים, מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) וביטוח לאומי עולה כי אם ההצמדה לא היתה משתנה גובה הקצבה היום היה גבוה ב־286 שקל.

עד 2003 קצבת הנכים היתה מוצמדת לשכר הממוצע במשק, ובאותה שנה בנימין נתניהו, אז שר האוצר, החליט להצמידה למדד המחירים לצרכן. אם נתניהו היה משאיר את המצב כפי שהוא לפני 14 שנה, גובה הקצבה ליחיד עם נכות של 100% היתה עומדת על 2,629 שקל בחודש, בעוד שהיום היא עומדת על 2,342 שקל. 

מחאת הנכים הובילה להסכמת שר האוצר משה כחלון להוסיף עוד 4 מיליארד שקל בשנה לקבצאות. אך לכל אורכה דורשים ארגוני הנכים לא רק להעלות את הקצבאות לשכר המינימום במשק, שעומד על 5,000 שקל בחודש, אלא להוסיף לכך הצמדה לשכר המינימום שעתיד לעלות בדצמבר ב־300 שקל, או להחזיר את ההצמדה לשכר הממוצע.

ברגע שנתניהו שינה את ההצמדה, הוא ואנשי האוצר הקפיאו את עדכון הקצבאות עד לינואר 2006. מאז, העדכון נעשה לפי מדד המחירים לצרכן. לפי נתוני הלמ"ס וביטוח לאומי, בשלוש השנים האחרונות שבהן המדד היה שלילי, הקצבאות לא ירדו אלא נותרו כפי שהיו.

על פניו, החלטת נתניהו לפני 14 שנה נראית סבירה. זאת משום שהקצבה לא נועדה להחליף שכר אלא להבטיח את יכולת הנכים לרכוש מוצרים שונים, והשינוי במחיריהם נקבע על ידי מדד המחירים. הבעיה היא שבשנים האחרונות השכר עלה בקצב גבוה יותר מאשר מדד המחירים. כך, שבאופן יחסי, נפתח פער בין הכנסות הנכים להכנסות האוכלוסייה העובדת שאינה נכה.

לטענת הנכים, יש להבטיח שהקצבה המלאה תעמוד על שכר המינימום לפחות מתוך הנחה שזהו השכר שנקבע כדרוש לקיום בסיסי. ההנחה הזו שגויה, ולו משום ששכר המינימום בישראל לא נקבע באמצעות עבודת מחקר יסודית ועמוקה, אלא בכיפופי ידיים בין פעילים חברתיים או ההסתדרות לארגוני המעסיקים.

המקור לבעיה הוא שכמו בנושאים רבים, במדיניות החברתית והכלכלית בישראל ההחלטות מתקבלות בשיטה של כיבוי שריפות, תוך הגבלה לאילוצים של יכולת פוליטית ולחץ ציבורי.

במקרה של קצבאות הנכות, השאלה הראשונה שהיתה צריכה לעלות בין הדרגים הגבוהים היא מה גובה הקצבה שנכה שאינו מסוגל לעבוד צריך לקבל כדי שיוכל לחיות ברווחה יחסית. אלא, שהדיון על מהו רף הקיום בכבוד שעל המדינה לספק מעולם לא נערך.

העבודה לא נעשתה לא רק לגבי נכים, אלא גם לגבי מקבלי הבטחת הכנסה, דמי אבטלה, קשישים ואוכלוסיות נוספות שנדרשות לקבל את תמיכת מערכת הרווחה.