העיר שחוברה לה יחדיו, אך נלחמת על עתידה הכלכלי

 כל מי שבאמת אוהב את ירושלים, לא רק כדי להתריס, לא יכול שלא לחוש צביטה בלב בשבוע האחרון. את החגיגה על איחוד ירושלים הוחלט לחגוג היום, כ"ח באייר, היום בו כבשו חטיבות ירושלים והצנחנים את העיר העתיקה, אחרי שיחד עם חטיבת הראל כבשו את שאר מזרח העיר בימים שלפני כן מהירדנים.

אי אפשר שלא לחוש תחושת החמצה כאשר שומעים את אותם לוחמים אמיצים שסיכנו חייהם על הקרבות, כשקוראים על אותם החיילים שנפלו בדרך. דרך שהייתה מלאה כמיהה לאותה עיר עתיקה עליה צפו במשך שנים מהעמדות השונות בקו העירוני שהפריד בינינו לבין הירדנים. לוחמים שרובם היו למעשה תושבי העיר וסטודנטים שלמדו באוניברסיטה העברית. אותם לוחמים כמהו, התפללו, קיוו יום אחד להגיע לעיר העתיקה, לכותל.

אלא שאותה כמיהה לכותל הנכסף שאבד לעם היהודי, כמיהה שמלווה בפסקול המרגש של נעמי שמר שמדבר על כך שחזרנו אל ברורות המים, לשוק ולכיכר ועל השופר שקורא בהר הבית בעיר העתיקה היא, סביר להניח, לא מה שקיוו לה באותה מלחמה. ירושלים היום רחוקה ממה שניסו להשיג באיחודה לווה בכיבוש ארמון הנציב, גבעת התחמושת, שיח' ג'ארח, גבעת המבתר, אבו טור ועוד אזורים רבים בעיר, ועלה ב-182 הרוגים.

קשה לקרוא לירושלים מאוחדת כאשר יהודים מפחדים להסתובב בשכונות כמו שיח' ג'ארח או שועפט. קשה לראות כיצד העיר עוטפת אור כאשר נשים לא יכולות להסתובב באופן חופשי במאה שערים, וקשה להרגיש את השקט שאמור לצנוח על העיר בשעות הערב שמביאות עימן למרכז העיר את פעילי להב"ה שמטילים מורא ופחד על נהגי המוניות הערבים שמנסים להתפרנס בכבוד.

שער האריות בעיר העתיקה. קשה לחשוב על עיר מאוחדת כאשר בפועל לא ניתן להסתובב במקומות רבים צילום: אלכס קולומויסקי

בזמן שאותם שירים שתיארו עיר שאמורה לאחד את העם נדחקים לאט לאט הצידה כמו זיכרון ישן, השירים שמשתלטים היום על חגיגות יום ירושלים, שזוכות לשיא תשומת הלב בריקוד הדגלים שטורח לעבור סביב כמה שיותר שכונות ערביות ומלווה בשירי נקם כמו "זכרני נא" במקרה הטוב ובקריאות "מוחמד מת" במקרה הגרוע.

קשה שלא להתרגש כאשר שומעים את נשיא המדינה רובי ריבלין, ירושלמי בן של ירושלמי, מדבר בהתרגשות על שחרור הכותל, כיצד מספר על מלחמת ששת הימים בה שירת בעצמו כקצין מודיעין בחטיבה הירושלמית וכיצד קולו נסדק כאשר נואם בפני לוחמי החטיבות שלחמו בעיר ומספר על ילדותו תחת הכיבוש הבריטי בעיר. אלא שהגאווה והתקווה שיש בקולו של ריבלין כאשר הוא מדבר על ירושלים, לא משתקפות מהעיר כמו שהיא נראית היום.

ירושלים היא עיר שמבטאת את כל מה שבעייתי היום בישראל, רק פי כמה. הנתק של הציבור החרדי, שנלחם נגד גיוס לצה"ל, לימודי ליב"ה או פתיחות כלשהי לחברה החילונית. נתק שאולי קטן כאשר בוחנים את שיעורי התעסוקה, והשכר הממוצע, אך רק גדל כאשר עוד ועוד רחובות בעיר נהפכים למעין גטאות. העדר ההשקעה של העירייה במזרח העיר - בתשתיות בחינוך, בניקוי הרחובות, שרק מעצים את הפער בין היהודים לערבים, מעמיק את הניכור ומגחיך את השיח על איחוד העיר. כשאת אלה עוטפת המתיחות הגוברת בין יהודים לערבים, בין השמאל לימין, בין הדתיים לחילוניים ובין החרדים לחובשי הכיפות הסרוגות. קרב על כל פאב, על כשרות, על תשלומי ארנונה ונשיאה בנטל ועל אופן ההשקעה הציבורית מהתקציב שגם ככה אין לעיר כל כך מפולגת ומשסועת יכולת לממן בעצמה.

ירושלים. כל מה שבעייתי בישראל - רק פי כמה צילום: אלכס קולומויסקי

קשה שלא לחוש בדיסוננס המייאש בין מה שציפינו כעם, כמדינה, לעשות עם העיר שחיכתה לנו כל כך הרבה זמן, לבין מה שעשינו בפועל. אז נכון, חזרנו אל בורות המים, אבל מה עשינו איתם?

תחשבו כמה יכלה העיר לשגשג אם לא הייתה כל כך שסועה, אם הייתה באמת מאוחדת (או אולי לא מונשמת באופן מלאכותי באיחוד פיקטיבי), במקום עיר שמתדרדרת בדירוג החברתי כלכלי מאשכול 4 לאשכול 3, עיר עם מאזן הגירה שלילי שגרע ממנה כמעט 8,000 תושבים ב-2015, עיר עם אחוז הזכאים לתעודות בגרות מבין כלל תלמידי יב' שעמד ב-2015 על 34% לעומת ממוצע ארצי של 64% בחינוך העברי בשנה שעברה, עיר שאחוז המשתתפים בכוח העבודה שלה ב-2016 עמד על 52.4% לעומת ממוצע ארצי של 64.1%.

זו הייתה יכולה להיות באמת הבירה של ישראל, כזו שלא צריכה 700 מיליון שקל משאר משלמי המסים בארץ כדי לגמור את השנה עם ראש מעל המים. עיר משגשגת, שיודעת למנף את הטבות המס המקסימליות שניתנות לחברות שפועלות בתחומה כדי להגדיל את שיעורי התעסוקה ולהיות דוגמה לאיך משלבים את החרדים והערבים בשוק העבודה כדי לעזור להם להיחלץ מהעוני ולעזור לעיר להחזיק את עצמה. שיודעת למנף את זה ש-78% מהתיירים שמגיעים לישראל עוברים דרכה בשביל לסייע לעסקים הקטנים שנלחמים על חייהם.