החול יזכור: השוואה למדינות אחרות מלמדת שהים שלנו נגמר

"זה לא חוף רגיל", אומר פישר ל"מגזין כלכליסט", שנתיים לאחר מכן. "יש לו מבנה מיוחד מאוד, מפרצים ומערה. חלק מהכיף בו זה שאפשר להגיע אליו מנהריה באופניים, אבל אין בו תחושה של עירוניות. אפשר פשוט להיות עם הטבע ולהסתכל על ההרים והים. נכון שהבנייה לא מתוכננת על החול, אבל ברגע שיבנו פה, זה כבר לא יהיה אותו חוף".

תום פישר, פעיל במאבק, להגנה על חוף אכזיב. "אנשים אמרו לנו שלא אכפת להם, הם רוצים דירות נופש. הם רוצים דירה ליד הים, וההשלכות פחות מעניינות אותם" צילום: ליאור חורש

הבנייה שאליה מתייחס פישר מתוכננת בצמוד לשמורת הטבע אכזיב, על קרקע שבבעלות החברות אלקטרה מגורים, צמח המרמן וסלע בינוי. התוכנית כוללת 830 דירות ועוד 750 חדרי מלון, וחלק ניכר ממנה עתיד להיבנות במרחק של 100 מטר מקו המים, ואפילו פחות מכך — זאת, אף שחוק החופים מ־2004 אוסר בנייה במרחק כה קצר מהים. פישר מספר כי השופלים שעליהם כתב לפני שנתיים כבר החלו בעבודות בחלק המזרחי של האתר, וכעת המאבק בתוכנית מתמקד בניסיון להזיזה מזרחה ולשנות את תוואי הבנייה, כדי לשמור ככל האפשר על הערכים הסביבתיים הנדירים של השמורה.

תוכנית הבנייה באכזיב. "הוועדה המחוזית עוד לא הפנימה את חשיבות האינטרס הציבורי במרחב החופי"

מאבק סביבתי נגד בנייה שבצמוד לחוף ים בראשיתי? אם זה נשמע לכם מוכר, אתם צודקים: למאבק על אכזיב קדמו מאבקים על חופי פלמחים, בצת וחוף הכרמל. ובדיוק כמו במקרים ההם, גם כאן הסיפור הוא על תוכנית שהסתובבה במערכות התכנון שנים רבות עד שיצאה לאוויר העולם, והציבור התוודע אליה מאוחר מדי, ממש לפני שהטרקטורים החלו את פעולתם.

בתסריט הזה, ששב וחוזר על עצמו, אזרחים בעלי מודעות סביבתית מרגישים מרומים ומקימים מחאה ציבורית, כולל הפגנות ומאהלים על החוף. נבחרי הציבור, מצדם, מסתפקים בטענה כי ההחלטה לבנות על החוף התקבלה עוד לפני תקופתם, וכי אינם יכולים להפוך אותה.

בכל המקרים הללו ניצבות חברות נדל"ן שנושאות עיניהן לרווחים של מיליוני שקלים, ומולן קומץ מתנדבים, שבשיתוף עמותות וארגונים סביבתיים מנסים להציל את מה שנותר מהחוף. לעיתים המאבק מצליח, כמו בחוף פלמחים; יש פעמים שבהן הוא מצליח להשהות את הבנייה, כמו בבצת; ולפעמים, כמו במקרה של חוף כרמל, המאבק נכשל כישלון חרוץ — והיזמים מקימים מגדל רב קומות ממש על החוף, בקו הראשון לים.

החוק אוסר, אבל לאיש לא אכפת

קריאה בדו"ח שפרסם האיחוד האירופי ב־2016, ושכולל סקירה מקיפה של חופי מדינות הים התיכון, מגלה כי האיום על החופים אינו ייחודי לישראל. בכל המדינות שנסקרו בדו"ח פועלות קבוצות אינטרסים רבות המבקשות לפתח את הסביבה החופית — לעיתים ללא התייחסות לנושאים סביבתיים או לזכויות הציבור לשטחים פתוחים.

קחו לדוגמה את מלטה, מדינה שקו החוף שלה הוא הקצר ביותר מקרב מדינות הים התיכון — 198 ק"מ בלבד ל־430 אלף תושבים, כלומר, 2,170 אנשים לכל קילומטר של חוף. הרשויות המלטזיות ניצלו את רצועת החוף למטרות שונות, בעיקר לתיירות, וכיום 27% מהשטח שנמצא בטווח של עד קילומטר מקו המים הוא שטח בנוי.

מלטה לא מגבילה באופן חוקי מכירה של שטח ציבורי בסביבה החופית ליזמים פרטיים, אך קובעת כי החופים שייכים לציבור, כל עוד לא הופרטו. אולם, רוב החופים כבר הופרטו, והממשלה ממשיכה למכור אותם ליזמים פרטיים, כך שבמלטה נותרו מעט מאוד רצועות חוף שאינן עמוסות בבתי מלון ומסעדות. ואם לא די בכך, עקב פיתוח יתר, בחופים רבים במדינה ניתן לראות מקבצי דירות שבנייתם לא הסתיימה ובתי מלון ריקים מתיירים.

גם מדינות שנמצאות בצד האחר של הסקאלה, כמו יוון, שקו החוף שלה הוא הארוך בים התיכון (15 אלף ק"מ), לא השכילו לשמור על החופים כמשאב טבע ציבורי. אומנם יוון אסרה בחוק בנייה בטווח של 50 מטר מקו המים וקבעה כי החופים יישארו בבעלות ציבורית, אך במשך שנים רבות איפשרו רשויות התכנון חריגות מעקרונות אלה. חופי יוון נשארו בבעלות ציבורית, אך נבנו עליהם מבנים רבים שאינם בהכרח לתועלת הציבור הנופש: בתי ספר, בתי קברות, בתי כלא, מתקנים צבאיים, מנזרים וכמובן בתי מלון. נוסף על כך, בנייה לא חוקית על החוף לא נאכפה באופן מסודר. בפועל, הגישה לחוף נחסמת במקומות רבים.

בספרד, שלה יש רצועת חוף באורך 7,270 ק"מ (מהם 45% לחופי הים התיכון), הצפיפות בחוף גבוהה פי ארבעה מזו שבשאר חלקי המדינה. עד לפני שנים אחדות התירו שלטונות ספרד לבנות על החוף כמעט ללא מגבלות; המחשה לגישה המתירנית הזו מספקת בנידורם, עיירת חוף קטנה וציורית שנהפכה למפלצת בטון עם גורדי שחקים בקו הראשון של החוף. ב־2010 אימצה ספרד את פרוטוקול ICZM, שמשותף לרוב מדינות אגן הים התיכון וקובע שורת איזונים בין אינטרסים כלכליים לבין זכותו של הציבור על החוף כמשאב טבע. לאחר אימוץ הפרוטוקול נעשו ניסיונות להשיב את הגלגל לאחור ולבטל פרויקטים שנבנו בניגוד למדיניות החדשה, אך הדבר נתקל בהתנגדויות רבות שהגיעו לבתי המשפט, ולרוב הבנייה לא נהרסה.

מקרב המדינות שנסקרו צרפת מצטיינת בשמירה על חופיה. נוסף על האיסור לבנות 100 מטר מקו המים, היא חוקקה גם הגדרות ברורות הנוגעות לבנייה במרחק של 500 מטר מקו המים. זאת, מתוך הבנה כי גם בנייה מאסיבית המרוחקת מעט מהחוף עלולה לפגוע בו. באופן מפתיע, מבחינת החוקים, ההגדרות ותוכניות המתאר שמטרתם היא להגן על סביבת החוף, ישראל קרובה יותר לצרפת מאשר למלטה או ליוון — כך קובע הדו"ח. איך זה ייתכן? כיוון שההשוואה אינה לוקחת בחשבון את התוכניות הישנות.

העיירה הספרדית בנידורם. מכפר דייגים מנומנם למפלצת בטון

70% מהישראלים גרים ליד החוף

לישראל קו חוף באורך 205 ק"מ ומתגוררים בה כ־8.2 מיליון אנשים, 70% מהם במרחק של עד 15 ק"מ מהחוף. על פי חוק החופים של ישראל מ־2004, אסור לבנות בטווח של 100 מטר מקו המים, וקיימות הגבלות גם בטווח של 300 מטר מהמים. ואולם רשויות התכנון מאפשרות הוצאת היתרי בנייה גם לתוכניות שאושרו לפני כניסתו לתוקף של חוק החופים: התוכנית לבנייה בצמוד לאכזיב, למשל, אושרה ב־1994 והיא חורגת לחלוטין מפרוטוקול ICZM, מחוק החופים ומתמ"א 13 (תוכנית המתאר הארצית לסביבה החופית). כך, בעוד אין סכנה לאישור תוכניות חדשות לבנייה בחופים, הרי שכ־30 תוכניות לבנייה בסביבה החופית אושרו עוד לפני חוק החופים, והן עלולות לשוב לתחייה בכל רגע.

יעל דורי, ראש תחום תכנון באדם טבע ודין (אט"ד) ומי שכתבה את חוות הדעת שהוגשה לבית המשפט נגד התוכנית באכזיב, סבורה כי בעניין המדיניות בחופים אין מקום להשוות בין ישראל למדינות כמו יוון, ספרד או צרפת. "מאחר שאנחנו קטנים כל כך ומאחר שאנחנו מעין אי פוליטי ואין לנו גבולות פתוחים עם מדינות סביבנו, סדרי העדיפויות שלנו צריכים להיות ברורים הרבה יותר. לזה צריך להוסיף את העובדה שאנחנו מדינה חמה וצפופה שהשטח הפתוח האולטימטיבי שלה הוא חוף הים", היא אומרת.

לדברי דורי, הדרך היחידה להתמודד עם המצב בישראל כיום היא לתקן את החוק כך שתוכניות ישנות יגיעו לדיון מחודש בוועדות התכנון והבנייה, ויעודכנו בהתאם לערכי הסביבה החדשים. אולם המהלך הזה, באופן טבעי, נתקל בהתנגדויות נמרצות מצד בעלי אינטרסים רבים, במיוחד כאלה שרכשו את הקרקעות עם זכויות בנייה מופלגות ואינם ששים לוותר עליהן כעת. "ב־2012, עוד לפני שצמח המרמן קנו את הקרקע באכזיב, קיבלתי שיחת טלפון ממנכ"ל החברה, חיים פייגלין. הוא התקשר כדי להתייעץ אם כדאי לו להיכנס לזה", נזכרת דורי. "אמרתי שזה דגל אדום ושלא כדאי לו. הוא, אגב, טוען שאמרתי לו שהכל בסדר. כנראה לא שכנעתי אותו".

יעל דורי, עמותת אדם, טבע ודין. "אנחנו מעין אי פוליטי ואין לנו גבולות פתוחים עם מדינות סביבנו. סדרי העדיפויות שלנו לגבי החופים צריכים להיות ברורים הרבה יותר"

השינוי צריך להתחיל ברשויות

בלי להיכנס למלחמת הגרסאות בין פייגלין לדורי, העובדה היא שפייגלין החליט בסופו של דבר לרכוש את הקרקע, ותוכנית הבינוי, שאושרה עם שינויים קלים, מאפשרת לו להקים 14 בניינים הפונים לים ובתי מלון שמצויים בטווח 100 מטר מקו המים. "היחס של רשויות התכנון לטענות שלנו היה מזלזל מאוד", טוענת דורי, ומסבירה כי גם לאחר שהפעילים למען החוף פנו לבית המשפט נגד תוכנית הבינוי, וגם לאחר שבית המשפט נענה לפנייה וקבע כי על הוועדה המקומית לערוך דיון מחודש בתוכנית, לא נעשה כל שינוי המתחשב בעקרונות התכנון העכשוויים. "הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בצפון עוד לא הפנימה את החשיבות של האינטרס הציבורי במרחב החופי, ואנחנו מקווים שיהיה שינוי בזמן הקרוב", היא מוסיפה.

לאחר שהארגון פנה שוב לבית המשפט בטענה שהיתרי הבנייה אינם תואמים את התוכנית שאושרה, הוחלט כי הצדדים יעברו למעין הליך גישור, והיזמים יגישו לאדם טבע ודין את כל המסמכים לפני כל בקשה להיתר בנייה. במקביל, ועדת הפנים של הכנסת בראשות ח"כ דוד אמסלם תקיים ישיבה בנושא בחודש הקרוב, כדי לפשר בין הצדדים.

בינתיים, משרד המכירות פועל במרץ ואנשים נוהרים לחוף וקונים דירות. לדברי פישר, פעילים שעמדו מול המשרד וניסו להסביר לקונים את הבעייתיות שבתוכנית נתקלו באדישות. "אנשים אמרו שלא אכפת להם", הוא מספר. "הם רוצים דירת נופש ליד הים, וההשלכות פחות מעניינות אותם". עם זאת, פישר ודורי מאמינים שפעולותיהם מקצצות את כנפי היזמים. "הקולות מהשטח וההפגנות פוגעים במכירות, אבל זה לא מספיק", אומרת דורי, המאמינה כי השינוי האמיתי צריך להתחיל בגישה של הרשויות ובהבנתן כי תפקידן להגן על האינטרס הציבורי.

הפגנה מול משרד המכירות באכזיב צילום: דן גבאי

ומה לגבי היזמים?

"הייתי שמחה אם היו מסתכלים על בנייה ליד הים מנקודה כוללת יותר, מהעיניים של הילדים או הנכדים שלהם. שיחשבו בינם לבין עצמם אם זה מה שהם רוצים לראות כקו החוף של ישראל בשנים הבאות ולדעת שהם חלק מהתרומה השלילית הזאת, או שהם מעדיפים להיות חלק ממשהו שהם יהיו גאים בו".

***

ביירות

מאבק על החוף הציבורי האחרון

המאבק על חוף ראמלאת אל־באיידה בביירות שבלבנון מדגים את המצב הקיצוני שאליו עלולה להגיע מדינה שלא השכילה להפנים את הצורך בשמירה על שטחים פתוחים, ומוכרת אותם לכל המרבה במחיר. זהו למעשה החוף הציבורי האחרון בעיר - ללא בתי מלון מפוארים, מרינות ליאכטות או רצועת מסעדות יוקרה. ביירות היא עיר צפופה מאוד - על פי מפקד אוכלוסין שבוצע ב־2013, אוכלוסייתה כוללת 420 אלף נפשות, כלומר 55 אלף איש לקמ"ר (פי 6.5 מתל אביב). שיעור זה אינו כולל את מאות אלפי הפליטים הסורים שהגיעו לעיר בשנים האחרונות, ויש להניח שכיום הוא גבוה יותר.

מאחר שביירות אינה משופעת בפארקים, ובהתחשב בכך שכל חופיה האחרים נמכרו ליזמים פרטיים, ראמלאת אל־באיידה הוא המפלט האחרון, שלא בכדי מכונה "חוף העניים". אולם ככל הנראה גם המפלט הזה ייהפך בקרוב לחוף אקסקלוסיבי הכולל מגדל בגובה 22 קומות למגורים ומלון חמישה כוכבים עם 110 חדרים ב־53 בקתות, וכמובן בריכות שחייה וספא. תושבי ביירות חוששים כי לאחר הבנייה ייגבו בחוף דמי כניסה, שרבים מהם לא יוכלו לשלם.

הבשורה על הבנייה בחוף הציבורי היתה עבור התושבים סטירת לחי מצלצלת, במיוחד לאחר סדרת כישלונות במאבקים דומים על השטחים הפתוחים והחופים בעיר. אחת הדוגמאות המרכזיות היא חוף דליה, שאליו התייחסו הלבנונים כשמורת טבע מוגנת, עד שהתברר כי החוף שייך למשפחות פרטיות שרכשו את הזכויות עליו עוד בתקופה העותמנית, וכעת בכוונתן לתכנן עליו פרויקט יוקרתי.

האדריכל שנשכר לצורך תכנון הפרויקט הוא רם קולהאס, מבכירי עולם האדריכלות ומחבר הספר "הזיות ניו יורק", שבו הוא מנתח את התהוות המטרופולין מנהטן. לפי העיתון הבריטי "גרדיאן", פעילים חברתיים פנו לקולהאס בשאלה מדוע הוא לוקח חלק בפרויקט מסוג זה, שללא ספק יפגע בסביבה ובציבור. בתגובה, טען קולהאס כי לקוחותיו מגלים הבנה ליופי ולהיסטוריה של החוף, וכי התוכנית שלו תשמור על תכונותיו הנופיות ועל הנגישות לציבור הרחב.

בביירות מתקשים להאמין להצהרה זו, במיוחד מאחר שבמרחק הליכה משם, בחוף אחר, נבנה פרויקט ששמו "זייתונה", שגם יזמיו הבטיחו לשמור על נגישות הציבור. בהדמיות הפרויקט נראים אנשים צועדים על טיילת, רוכבים על אופניים ומשחקים עם כלביהם. בפועל, לאחר שהפרויקט נבנה הוצבו שלטים בחוף האוסרים פעילויות כמו פיקניקים והשמעת מוזיקה, ונראה כי הפעילות הציבורית היחידה המותרת בו היא ארוחה באחת ממסעדות היוקרה, במחיר השווה לשכר מינימום חודשי של משק בית בלבנון.

"חוף העניים" בביירות. בקרוב יוקם כאן מלון חמישה כוכבים צילום: איי אף פי

פליואלה, פוארטו ריקו

לגרש את כריסטופר קולומבוס

22 אלף אנשים כבר חתמו על עצומה להציל את חוף פליואלה, הממוקם בצד הצפון־מערבי של פוארטו ריקו, אי השוכן ממזרח לקובה והרפובליקה הדומיניקנית וממערב לאיי הבתולה. פליואלה היא רצועת חוף ייחודית שמושכת אליה כבר עשרות שנים גולשים מרחבי העולם, שרואים במקום גן עדן טבעי המרוחק מתחלואי הציביליזציה, על עציו המוגנים ושמורות האלמוגים הגדלים במימיו.

בשנות התשעים החלו יזמים לקדם תוכנית לבניית פרויקט המכונה "כריסטופר קולומבוס". הפרויקט, ששוויו נאמד ב־39 מיליון דולר, משתרע על פני 140 דונם וכולל 300 חדרי מלון, קזינו ומאות דירות שייבנו על החוף. בניית פרויקט כה גדול משמעה הרס המאזן האקולוגי העדין בחוף אגב פגיעה בציפורים, באלמוגים, באקוויפר החוף ובמים המתוקים שנאספים בבארות שמתחתיו.

הפרויקט נתקל בהתנגדויות והוכנס למגירה, עד שעבר לבעלות חברת קריביאן מנג'מנט גרופ, שהחלה לקדם לפני כחצי שנה הוצאת היתרי בנייה. בעקבות זאת התעורר גם מטה מאבק פעיל, ואף הוקם על החוף מתחם קמפינג של מתנגדים לתוכנית. אבל הרשויות בפוארטו ריקו רחוקות מלהסכים עם המתנגדים. בכתבה שפורסמה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" אמר ראש העירייה המקומי, קרלוס מנדז, כי בניית כפר נופש מסוג זה תגדיל את מספר מקומות העבודה ותקדם את הכלכלה באי, הסובל מ־12% אבטלה ומגירעונות עתק, כך שהעדפת האינטרס הכלכלי אינה מפתיעה.

כמו במאבק באכזיב, גם המתנגדים לפרויקט בפליואלה טוענים כי יש לעצור את הבנייה עד להכרעת בית משפט בנוגע לעתירה שהגישה עמותה מקומית, הטוענת כי התוכניות שמכוחן מתעתדת החברה היזמית להוציא את היתרי הבנייה אינן תואמות את ערכי הבנייה המעודכנים ל־2017. כך, למשל, נטען בעתירה כי לא בוצע סקר סביבתי־גיאולוגי, וכי לא התקבל אישור של שירות הדגה וחיי הטבע האמריקאי שנדרש לבנייה באתר.

לפי שעה גם המתנגדים לא מצפים שהתוכנית תבוטל, אך הם פועלים בחזית רחבה של ארגוני איכות סביבה כדי להסב את התוכנית לכזו המתחשבת בערכי הסביבה.

חוף פליואלה. פנינה בראשיתית שתיהפך למלון

הריביירה הצרפתית

אז מה אם הוא מלך סעודיה

דוגמה לפעולה יעילה של הרשויות לשמירה על החופים כשטח ציבורי ניתן למצוא בסאגת המלך הסעודי והריביירה הצרפתית. ביולי 2015 הבחינו מתרחצים בחוף הסמוך לעיר קאן בעבודות חשודות הנעשות בו. במהרה התברר כי מדובר בהכנות לקראת ביקורו של סלמאן מלך סעודיה, שאמור לשהות בווילה על החוף עם פמלייתו (כ־1,000 איש). התכנון המקורי כלל חופשה של שלושה שבועות, שבמהלכה יחסמו שומרי הראש של המלך את הכניסה היחידה לחוף, ונוסף על כך, תיבנה מעלית שתגיע מהווילה היישר אל קו המים.

התגובה מהשטח לא איחרה להגיע: אחד מוותיקי הנופשים בחוף אמר לכתב CNN כי "העובדה שהוא מלך אין פירושה שהוא יכול לחסום בפנינו את החוף" — ציטוט שממחיש עד כמה הצרפתים מודעים לצורך בשמירה על המרחב הציבורי. עצומה נגד סגירת החוף צברה 150 אלף חתימות בתוך זמן קצר. המלך הסעודי, שהגיע באוגוסט לחוף, עזב את המקום אחרי כמה ימים ועבר לאתר נופש במרוקו. דובריו הכחישו כי יש קשר בין עזיבתו להתנגדות הציבורית. כך או כך, החוף נשאר פתוח לציבור ולא נבנו בו תוספות.

המעלית של מלך סעודיה בחוף קאן. המחאה הוכחה כאפקטיבית

קליפורניה, ארה"ב

קנסות עתק לחוסמי הגישה

רצועת החוף של קליפורניה היא אחת המפורסמות והיפות בעולם, ומושכת מיליונרים רבים שמעוניינים באחוזות פרטיות על החוף. לפי סרפריידר, אחד הארגונים הסביבתיים הגדולים בעולם הפועלים לשמירה על הסביבה הימית, 2016 היתה שנה של ניצחונות גדולים בתחום, כש־19 מתוך 60 החופים שהארגון הצליח לשמור עליהם מפיתוח היו בקליפורניה.

כך למשל, חוף סטרנד שבמחוז אורנג' במדינה היה חסום על ידי שער והגישה אליו הוגבלה לשעות מעטות ביום, אך לאחר שש שנות מאבק נפתח השער אחת ולתמיד. הגישה לחוף הוגבלה לבקשתו של היזם סנפורד אדוארד, שבנה בשכונה הסמוכה לחוף 118 בתים וביקש לשמור על איכות חייהם של הדיירים.

חוף סטרנד. כספי הקנסות תועלו לשיפור הגישה

מאבק נוסף שניתן לומר עליו כי הסתיים בהצלחה היה על הגישה החופשית לחופי שכונת מאליבו שבלוס אנג'לס. בעלי בתים רבים בשכונה הרחיקו את המתרחצים על ידי העמדת שלטים כמו "אין חניה" ו"הסגת גבול אסורה", או באמצעות בניית שערים וגדרות. במקרים מסוימים, שהגיעו לבית המשפט, העמידו בעלי בתים את נכסיהם להשכרה תמורת סכומי עתק, כשהם משווקים אותם כנכס בעל חוף פרטי.

הוועדה העוסקת בתכנון החוף החליטה להחמיר את האכיפה, והגדילה את הקנס לעבריינים לסכום מרבי של 4.1 מיליון דולר. עוד נקבע כי חלק ניכר מהקנסות שייגבו ישמש לבניית שבילים ומדרגות, שישפרו את הגישה לחוף.