בין בזק לצוללות: המירוץ אחר עד מדינה

לפי ההדלפות מצויה המדינה כרגע בעיצומו של מכרז על חתימת הסכם עד מדינה בפרשת הצוללות. למכרז הזה תנאים וכללים פשוטים שנהוגים בכל שוק פרסי: בעל ההצעה הטובה ביותר זוכה.

עד מדינה יכול לספק שני סוגי סחורה. הקלה יותר היא לאמת את הנרטיב הפלילי. נניח שעברו כספים בין צדדים ושותפים לעבירה. לכספים יכולים להיות הסברים שונים: הלוואה, עמלה, מתנה. אם העד מוכן להודות שאלה כספי שוחד, הוא מקצר את הדרך, ועל כך יתוגמל בהסכם. הסחורה הכבדה יותר היא אספקת ראיות להפללתו של בכיר במיזם הפלילי שאין נגדו די ראיות.

נתניהו בביקור בצוללת אחי רהב צילום: אלעד גרשגורן

הנחיות פרקליט המדינה לגבי ההסכמים היא שאין לחתום עם העבריין העיקרי. בעבירות הון־שלטון מתמקד האינטרס הציבורי בשלטון במקום בהון, באיש הציבור מקבל השוחד, ולא בנותן השוחד. לכן קיבל עד המדינה שמואל דכנר חסינות מלאה מכתב אישום כשהביא את ראשו של אהוד אולמרט. דכנר היה מחולל השחיתות המרכזי בפרשת הולילנד, אולם יצא נקי בתמורה לעדותו. גם עד המדינה עדי שלג קיבל חסינות מלאה עבור עדותו, שהתבררה בהמשך כשקרית, משום שסיפק את ראשו של נוחי דנקנר. הפרקליטות, שהיתה להוטה להגיע לראש הזה, לא טרחה לבדוק את "ראיית הזהב" שסיפק שלג, אבל את התקלה הזאת הכשיר לבסוף השופט כבוב בפסק דינו המרשיע.

המיקוח דומה למשחק פוקר. כל צד מסתיר את קלפיו. המדינה תשכנע עד לשתף פעולה אם הוא ישוכנע שבידה די ראיות לשלוח אותו למאסר ממושך. שולה זקן השתכנעה להעיד נגד אולמרט רק לאחר שסנגורה עו"ד עופר ברטל הבהיר לה שהיא צפויה, בתעריפים של השופט דוד רוזן, לשש שנות מאסר.

משרדי חלל תקשורת צילום: עמית שעל

הסיפור הזה גם מלמד על חשיבות הטיימינג בחתימת ההסכם. זקן נשלחה ל־11 חודשי מאסר משום ש"איחרה" לחתום. אילו היתה חותמת קודם לכן, סביר שגם החודשים האלה היו נחסכים ממנה.

בפרשת הצוללות, כמו גם בפרשת בזק, עד המדינה שיקבל את הגביע הקדוש של החסינות המלאה הוא שיביא, למשל, את ראש הממשלה בנימין נתניהו. שלמה פילבר יכול לעשות זאת בפרשת בזק, דוד שמרון בפרשת הצוללות. האם מיקי גנור מסוגל לספק לחוקרים גורם פוליטי מעבר לסכנה המיידית שהוא מהווה למפקד חיל הים לשעבר אליעזר מרום (צ'ייני)? האם ייתכן ששמע, ואולי אף מפרקליטו עו"ד שמרון, איזושהי אינדיקציה למעורבותו של ראש הממשלה בפרשה?

נתניהו כבר הכריז שהוא לא מכיר ולא נפגש מעולם עם האיש. הפרקליטות, בצעד תמוה, ניקתה אותו מחשד עוד בטרם מוצתה החקירה. לכן נרחיק עדות למה שנאמר על הנשיא ריצ'רד ניקסון לאחר שהתפוצצה פרשת ווטרגייט: "אם הוא ידע, הוא מושחת, ואם הוא לא ידע, הוא מטומטם".

ולעניין גנור־צ'ייני. אתמול הדף פרקליטו של צ'ייני עו"ד ציון אמיר כל אפשרות שגנור מסכן את הלקוח שלו, שמצויד ב"הגנת ברזל" לדבריו, ולכן הוא אדיש לכל ניסיון של גנור לסבך אותו. מנגד, איך מתיישבת אדישות זו ו"הגנת הברזל" עם צירופו של עו"ד אייל רוזובסקי לצוות ההגנה שלו לצד אמיר.

מסע הציד הפומבי אחר עד המדינה הוא פסול ומזהם את ההליך. בשנות השבעים של המאה ה־20 חיפשה המדינה עד מדינה נגד השר אהרון אבו־חצירא והדליפה ידיעה שקרית לתקשורת שהיא במשא ומתן עם שישה עדים פוטנציאליים. המטרה היתה ליצור תחרות אצל החשודים, מי ירוץ הכי מהר ועם הכי הרבה חומר כדי לחתום. הסכם עד מדינה הוא הסכם שמעניק חסינות מלאה. יכול להיות גם הסכם חלקי שידוע יותר כהסדר טיעון: אישום בסעיפים קלים יותר או עונש מופחת. בכל מקרה, תמריצי עד המדינה ידועים, ולכן חובת בתי המשפט היא להיזהר בקניית סחורתם. סיפורי דכנר ושלג הוכיחו שהם מתעלמים מחובה זו.

כשמדובר בהסכם שמקנה חסינות מלאה, או בהסדר על סעיפי אישום מקלים יותר, אין לבית המשפט כלים להתערב בו, מפני שהוא לא מכיר את הראיות. מרחב ההתערבות של בתי המשפט בשאלת העונש גדולה יותר, במיוחד אם בולטת כאן הקלה שסותרת את האינטרס הציבורי. ואולם, בית המשפט מצווה לכבד את השיקולים של המדינה לחתימת ההסכם, כולל השיקול להרשעת העבריין הבכיר והעיקרי בפרשה.