בתנועה: מוזיקת המקרה

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

"איך בכלל נכנסת למוזיקה הזאת?" תוהה אלישה.

"חיפשתי עבודה בקיץ שאחרי התיכון", אני נזכר, "עברתי ליד החנות אלגרו, שהיתה אז בשינקין, וראיתי שלט שדרוש עובד למחלקה הקלאסית. דוד, מנהל המחלקה, בחן אותי בשתי שאלות. על הראשונה לא ידעתי להשיב, ועל השנייה במקרה כן, כי היה לי חבר שמשוגע על סטרווינסקי. ככה זה התחיל. אבל די מהר החלה אלגרו שוקעת, מה שאפשר לי לבלות שעות בהאזנה, בלמידה ובהתאהבות".

פתאום התמלאתי סקרנות לגבי החנות ההיא והאחרות שעבדתי בהן בעקבותיה. מתברר שהן עברו מתקפה משולשת: אובדן מתמשך של עניין במוזיקה קלאסית, מות עידן הקומפקט דיסק ומהפך וירטואלי בתרבות הקניות. האם שרדה אחת מהן?

איור: שמרית אלקנתי

זה מצדיק טיול, אז יצאתי לדרך. בשינקין 10, במקום אלגרו ניצבת חנות של רשת בגדי הגולשים בילבונג. הבניין בשינקין 21, משכנה של החנות אוזן קלאסית, שגם בה עבדתי, עובר שיפוץ מסיבי. החדר הזעיר, שבו היה הלקוח הנאמן רפי לביא מתנחל שעות ומשווה ביצועים, נראה לעין מבעד לזגוגיות חדשות, אבל הוא ריק.

אני יורד הימה, אל מגדל האופרה. כאן עבדתי במחלקה הקלאסית של טאואר רקורדס. המגדל נראה זוועה. אריחי החזית הוורדרדים גולחו והותירו אחריהם בטון חשוף. הוי שנות התשעים! אתן אבודות ממש כמו תקופת הבארוק. במקום שבו שכנה החנות יש כיום סניף של הבינלאומי. אני נכנס לתוכו ופוסע אל הממלכה האבודה, מרובת סיפורי אגדה. פעם, למשל, נכנסה לכאן לקוחה בעלת מבטא צרפתי וביקשה מידידי יואל מוזיקה של מוזר.

"מוֹזָר?" תמה יואל.

"כן, מוזר".

"אני לא מכיר", הודה.

"מה?" היא נזעקה, "אתה עובד מחלקה קלאסי ולא מכיר מוזר?"

"אולי זה מוּזר", הודה יואל בחיוך, "אבל לא שמעתי על מוזר".

הגברת הנרגנת נאלצה לגשת אל הדיסקים ולמצוא בעצמה את יצירותיו של מוצארט. במקום שבו היו מונחות שוכן כיום דלפק "ייעוץ פנסיוני". כמה הולם. אני באמת זקוק לייעוץ כזה.

אז עוד הייתי יצור מעניין: צעיר שחולה על מוזיקה קלאסית. כיום אני סתם עוד ישיש שמזמזם ברחוב מנגינה מאוסה. אני פונה לצאת, מחזיק את הדלת ללקוח נכנס, ורק ברחוב מבין שזה היה מוני מושונוב. אני מחליט לקחת הפסקה, ועוצר לאכול בוריטו באיזה מקום חדש.

ברקע הבליסה מתנגן שיר מקסיקני שמצטט את הקונצ'רטו לפסנתר של גריג. פתאום זה ברור — יש כאן סימן! מוני מושונוב הוא אביה של זמרת האופרה אלמה מושונוב וחתנו של עמיחי גרוס, הוויולן הראשי בפילהרמונית של ברלין. המוזיקה הקלאסית לא מתה! אני פשוט מסתובב כמו אידיוט בין כתובות ישנות שהתחלפו. עליי ללכת למקום שבו היא עוד נושמת.

אני מטייל להיכל התרבות ואל חנות "התו השמיני" הממוקמת בו. בחלון הראווה מוצגת רק מוזיקה פופולרית, מהדג נחש עד הסטונז, אבל בפנים מתנגן ויוואלדי, והמוכר הוא אושיה מעברי: אודי, שהיה אז יבואן של כותרים איכותיים ומעניינים במיוחד. אני שואל אותו מה חדש בתחום. הוא מתעקש שאין. אוקיי. גם אני מתעקש.

"אנשים פתוחים יותר", הוא אומר לבסוף, "הם כבר לא מחפשים את המותגים הגדולים, המיושנים".

"אתה עשית את זה, בן־אדם!" אני מתרגש, "בשנות התשעים הבאת לייבלים כמו הייפריון והרמוניה מונדי. זה שינה הכל".

"הרמוניה מונדי היו קיימים הרבה לפני", הוא מצטנע, "עוד בעידן התקליטים".

"כן, אבל יש הנקודה שבה דבר מתחיל, וישנו הזמן שבו הוא מתרחש. כשעבדתי באלגרו, אנשים עדיין לא האזינו למוזיקה עתיקה או לכלים תקופתיים. הם חיפשו את הלוגו הצהוב של דויטשה גרמופון, ושמתחתיו יהיה כתוב בענק: 'קראיאן'. אתה שינית את זה!"

אודי מסמיק בדרכו המאופקת. הוא נוטל מהמדף דיסק מעוטר בדיוקן אשה עתיק ויפה. עכשיו מתחיל הפינוק, הפינוק שגם אני ידעתי להעניק אי אז, בין היתר לרפי לביא. "את זה אתה מכיר?" הוא שואל, "סטבאט מאטר של סנצ׳ס?"

"ודאי", אני משקר. חלק מהאמנות בתחום הוא להעמיד פנים שיודעים הכל. אודי לוחץ "פליי" והחנות הקטנה מתמלאת בשירה מושלמת של קונטרה־טנור. "אתה בטח מכיר את הביצוע עם מריה קריסטינה קיר. יש לי סיפור טוב עליו". הוא מספר את הסיפור המוצלח, והמוזיקה כל כך יפה עד שבא לי לקנות את הדיסק. אבל אז אני נזכר שמאוחר מדי. שנות התשעים חלפו, ואין לי בבית מערכת.