ניתוח כלכליסט
אשליית הצריכה הפרטית מטשטשת את חולשת התעשייה
ברבעון השלישי של 2017 המשק הישראלי ממשיך להציג נתונים מצוינים, בראשם אבטלה נמוכה ועלייה בצריכה. אבל מבט מעמיק חושף משבר הולך וגדל בהיקף יצוא הסחורות והזנחה מתמשכת של מגזר התעשייה ומזמן לממשלה קריאת
08:0602.11.17
שורת נתונים שפרסמו השבוע גורמים רשמיים על מצב המשק מציגים תמונת מצב כזאת: האבטלה נמוכה, הציבור ממשיך למלא את עגלת הקניות בסופר, והשכר הממוצע עולה.
קראו עוד בכלכליסט:
- בהתאם לאומדן: המשק צמח ב-2.4% ברבעון השני
- הלמ"ס עדכנה כלפי מטה את קצב הצמיחה השנתי במשק ל-2.4%
- כשיש כסף ואין צמיחה
הנתונים מציירים תמונה של משק בריא, כזה שבצדק הרבה מדינות אחרות יכולות להתקנא בו.
אולם בחינה מדוקדקת מגלה תמונה מורכבת יותר, שמשקפת את המשך היחלשות התעשייה – פעם קטר הצמיחה של המשק, וכיום קרון אחורי שרושם מדי חודש עוד ועוד נתונים שליליים.
ההתעלמות הנמשכת מכך, עלולה להתברר כהרת אסון למשק שהצמיחה שלו מסתמכת יותר ויותר על הצרכן הפרטי במקום על פסי הייצור.
1. תעשייה:
יצוא הסחורות מידרדר, יצוא השירותים מספק קרן אור
בזמן שהתעשיינים ממשיכים להתווכח עם משרד האוצר על פרטיה של תכנית "נטו תעשייה", יצוא הסחורות הישראלי נמצא בבעיה גדולה.
הרבעון השלישי הסתיים עם ירידה בחישוב שנתי של 13.9% ביצוא, אחרי ירידה דומה גם ברבעון השני. זאת אחרי שבסוף השנה שעברה נדמה היה לרגע שמגיעה ההתאוששות והתעשייה הישראלית מתחילה לצאת מהמשבר.
הירידה לא פוסחת על אף סקטור, ונרשמה בתעשיות ההייטק והתרופות, בהן שולטות טבע ואינטל (11.1%), גם בענפי המחצבים והכימיה, שם שולטת כיל (14.5%) וגם בתעשיות המסורתית כמו מוצרי מזון ונייר (9.6%). יותר מכך, סקר החברות של בנק ישראל, שנערך מדי רבעון, מצביע על קיפאון בביקוש של ישראלים למוצרים כחול לבן ומספר החברות שדיווחו בסקר על גידול בפעילות דומה למספר החברות שדיווחו על ירידה. זאת בזמן שהסחר העולמי משתקם וצפוי לגדול השנה ב־3.6% על פי הערכה של ארגון הסחר העולמי (WTO) - כמעט פי שלושה לעומת הגידול בשנה שעברה.
קרן אור בגזרת היצוא ניתן למצוא בסקטור השירותים שממשיך להיראות טוב והוא למעשה זה שבאופן מסורתי מביא לעודף בחשבון סחר החוץ הכולל של המשק. בהעדר נתון על ייצוא השירותים בספטמבר, בחינה של נתוני יולי-אוגוסט, מלמדת על עלייה בייצוא של חצי אחוז לעומת החודשיים הקודמים. לא הרבה - אבל גם זה משהו.
2. צריכה:
הציבור שוב מסתמן כקטר הצמיחה של המשק
הרבעון השלישי של 2017 מסתמן כרבעון לא רע לסוחרים. נתון לגבי הצריכה הפרטית יתפרסם רק עוד שבועיים, אבל ניתן לנחש שהוא יהיה נאה בהתבסס על הגידול במכירות רשתות השיווק שעלו ברבעון השלישי ב־3.8%. גם סך הרכישות בכרטיסי אשראי עלה בלא פחות מ־6.7%, אחרי עלייה של 9.3% ברבעון השני.
וכך, גם ברבעון השלישי של 2017 הצריכה הפרטית תהיה הגורם המרכזי שמושך את נתוני הצמיחה של המשק למעלה.
באמצע השנה שעברה נראה היה שהגזרה מתחילה להירגע, כשהגידול במכירות רשתות השיווק עמד על חצי אחוז בלבד לעומת הרבעון הקודם. אבל ברבעון השני של השנה הנוכחית משהו החל להשתנות. סך הצריכה הפרטית עלה בשיעור של 5.9%, ובהתאם גם הקופות ברשתות השיווק החלו לרשום סכומים גדולים יותר והמכירות עלו ב־5%.
השאלה הגדולה היא: עד כמה בולמוס הצריכה של הציבור מתודלק גם היום על ידי אשראי זול שעלול בעתיד להתברר כבועה. סך כל החוב של הציבור לבנקים ולחברות האשראי על הלוואות שלא למטרות דיור עמד בסוף יוני על 190 מיליארד שקל, עלייה של 2.6% מתחילת השנה.
עד כמה זה מסוכן? לכאורה עדיין הרמה הנוכחית היא סבירה. על פי דו"ח של בנק ישראל הבנקים מגדירים כ־0.8% מתיק האשראי הזה כהלוואות שכנראה לא יחזרו.
רק פעמיים ב־15 השנים האחרונות הנתון הזה עמד על 1% - במיתון הגדול של 2001.ובפעם השנייה ב־2009 במשבר הכלכלי העולמי.
אילוסטרציה צילום: תומריקו
3. עבודה וכסף:
אבטלה נמוכה ועלייה בשכר מממנים את הצריכה
ביום שלישי השבוע הגיע עוד נתון שמראה על החוזקה של שוק העבודה הישראלי – שיעור האבטלה בספטמבר עמד על 4.1% בלבד, ללא שינוי מאוגוסט. זהו מספר שקשה לתאר אותו, על גבול מה שכלכלנים מכנים "אבטלה חיכוכית", מין רעיון שכזה בו מי שמובטל הוא רק מי שבדיוק נמצא בין עבודות ולא באמת פוטר ולא מוצא עבודה חדשה בשכר ראוי.
לצד זאת ראוי לציין ירידה של 4% במספר המועסקים חלקית שלא מרצון.
אפשר להתווכח עד כמה נתון שיעור האבטלה בחודש מסוים משקף את המציאות, אבל אי אפשר להתווכח עם המגמה ארוכת הטווח של המשק שעד לפני כמה שנים ראה שיעורי אבטלה גבוהים פי שניים ויותר מזה מאלו הנוכחיים. לא רק שהאבטלה יורדת, אלא גם כל זה קורה תוך כדי שיותר ויותר אנשים שפעם לא היו עובדים, בין אם מדובר בגברים חרדים, נשים ערביות וכדומה, מתחילים להיכנס לתוך עולם התעסוקה ומוצאים עבודה.
במקביל השכר הממוצע ממשיך לעלות. נתוני הרבעון הראשון והשני מספיקים להבנת המגמה הכללית – ברבעון הראשון השכר הממוצע לעובד ישראלי עלה ב־3.4% וברבעון הראשון ב־5.5%. בעת של אינפלציה אפסית המשמעות היא גדילה משמעותית בכוח הקנייה, מה שמסביר לפחות חלק מהזינוק בצריכה. גם ברבעון השלישי השכר עתיד לגדול, לפחות זה הממוצע, ובדצמבר תהיה עלייה נוספת עקב העלאת שכר המינימום ב־300 שקל בחודש ל־5,300 שקל.
4. שורה תחתונה:
השלם לא מספר את הסיפור של סך חלקיו
תמונת "מצב המשק ברבעון השלישי" טובה, בהשוואה למדינות המפותחות. אבל במקרה הישראלי השלם לא מספר את הסיפור של סך חלקיו. משהו בחלקים אינו לא בר־קיימא לאורך זמן, והכוונה היא בעיקר להישענות של הצמיחה על הצריכה הפרטית ולא על תעשייה בריאה.
איש אינו יודע כמה זמן עוד אפשר להמשיך ככה, עם צריכה פרטית שעולה ותעשייה שנשחקת לאטה. עוד לפני שמדברים על בועת אשראי וחובות, צריך לזכור שצריכה היא עניין תנודתי, וברגע שהאבטלה עולה - והיא תעלה - עגלות הסופר יהיו עמוסות פחות ומסירות הרכבים יצנחו. במשק בריא יש תעשייה חזקה, בעיקר כזו שמייצאת, שיודעת למתן את השינויים במשק המקומי כי היא מוכרת לחו"ל. אך במגמה הנוכחית של המשק הישראלי, כשהיצוא התעשייתי הולך ונחלש, לא בטוח שיהיה מי שירים את המשק כשהצריכה הגדולה תיפסק.
עד עכשיו היה נהוג לתרץ את הירידה בייצוא בחולשה רגעית של טבע בייצוא לבריטניה או בשדרוג של מפעל אינטל בקרית גת, בהתחזקות השקל וכמובן בתלונות הרגילות על בירוקרטיה ורגולציה ועוד. אבל לא מן הנמנע שמדובר פה על משהו עמוק יותר. אם זה מחסור בכח אדם מיומן – אחרי שכבר 15 שנה המדינה לא משקיעה בהכשרה מקצועית איכותית של מובטלים ומחפשי עבודה – או אולי פשוט משק מפותח שאם משאירים אותו להמשיך ולהתפתח ללא הכוונה ייטה אוטומטית לכיוון הסחר והשירותים על חשבון התעשייה.
זהו המקום שבו אמורה להיכנס המדינה לנתח את הסיבות לכשלי הייצוא ולמצוא פתרונות. צריך לומר לזכותו של שר האוצר משה כחלון שהוא היה הראשון מזה שנים ארוכות שהרים את הכפפה ויזם צוות חשיבה על הנושא הזה, גם אם תחת כותרת בעלת גוון מפלגתי כמו "נטו תעשייה". בזמנו כחלון הבטיח שעם תחילת חגי תשרי יגיעו גם בשורות לתעשיינים, אך ראש השנה כבר עבר מזמן. כך או כך, גם אם כל המלצות הוועדה – מה שלא תהיינה – יהיו מצוינות, יתוקצבו בלי שום בעיה וייכנסו לפועל באופן מיידי את השינוי התעשייה תרגיש רק עוד שנה במקרה הטוב, וההשפעה העיקרית תורגש רק שנים לאחר מכן. אולי זו גם הסיבה מדוע פוליטיקאים לא ממהרים להוציא משאבים מוגבלים כמו זמן, מרץ וכסף על דברים כמו תעשייה.
