נופש חלום בעיר סיוט

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

לארץ, שהעיר הזאת היא בירתה, לא היתה שגרירות בתל אביב, אבל אותי היא סקרנה. המתנתי שבוע שלם במדינה שכנה, בלי דרכון, בזמן שפקידים לבושי מדים בחנו את בקשת הוויזה שלי. אחר כך לקחתי מונית שירות לגבול וחציתי אותו ברגל בקור אימים. תחנת הגבול היתה מבודדת מכל יישוב. הקצין שהחתים את דרכוני היה לבוש במדי הסוואה מלאים ולא חייך, אבל החרדה פעפעה בתוכי רק אחר כך, ורק בהדרגה.

הנהג שלי עצר בתחנת המשטרה, קילומטר אחד אחרי שהחלטתי לעלות לטרמפ. הוא נכנס אליה עם בקבוק משקה וחופן מזומנים, אולי ביקש להסיח את הדעת ממה שיש לו בתא המטען, אולי ידע שאלמלא ייזום שוחד, יתרוקן ארנקו בדרכים אחרות. זה נורמלי, אמרתי לעצמי, כך זה בכל הארצות העניות.

איור: שמרית אלקנתי

הנ

הג הביא אותי לתחנת רכבת, והצלחתי לתפוס את רכבת הלילה לבירה. הקרונות היו ישנים ומוארים רק בקושי. חרדתי לרכושי. חיפשתי דובר אנגלית ומצאתי סטודנט סימפטי בדרכו לביקור אצל סבו וסבתו. הוא הזמין אותי לבוא איתו. ירדנו מהרכבת בתחנה שרק מנורה אחת דלקה בה והאירה תמונה עצומה ובה דמות המנהיג.

כאן נולדה החלחלה. בדרך למשפחתו שאלתי את הבחור על המנהיג. היו לו רק דברים טובים לומר עליו. דשדשנו בבוץ עד הקרסול. אף רחוב לא היה סלול, ותאורת הרחוב לא דלקה. מרוב החשכה לא היה ניתן לאמוד את גודל היישוב, האם מדובר בכפר? בעיר גדולה? לך תדע, העיקר שהארץ נמצאת בידיים הטובות מכל של מנהיג אדיר, נשגב, רחמן ורחום. החכם באדם.

למחרת צצה התמונה ההיא בכל מקום בעיר. היא לא לוותה בסיסמאות או הסברים. היא פשוט הציגה פני גבר בגיל העמידה, רציניות ונעימות. ענקיות. למדתי שהוא אינו המנהיג הנוכחי אלא אביו המנוח, וששניהם נבחרו בבחירות דמוקרטיות. כמובן. באחת הכיכרות נעצרתי המום מול פסל שהתנשא לגובה של לפחות 20 מטר של האיש, כשהוא פושט את ידו לפניו כאומר: בני, כל זה יהיה שלך יום אחד. כל האנשים האלה יהיו שלך.

וכל האנשים אכן היו שלו. האמינו לי, עקבתי אחרי המתרחש בעיר. ראיתי ביוטיוב מפגיני אופוזיציה נעצרים. קראתי שהומואים נמקים במרתפיה. ראיתי את ראש הממשלה שלי, בנימין נתניהו, מבקר בעיר, לוחץ את ידו של המנהיג אחרי חתימה על עסקה כלשהי לממכר כלי משחית ("סיוע ביטחוני") ואומר שמדובר בידידת אמת שלנו. של מדינתנו הידועה כיצואנית ענק של אמצעי מעקב ואביזרים אחרים לדיכוי אוכלוסייה אזרחית. להיט חובה בכל דיקטטורה.

הדיכוי עבר נורמליזציה. אין ברירה. הנה, עכשיו אפשר גם לטוס לעיר ההיא לבטן־גב. אחלה יעד, למען האמת. יש בה נופים מרהיבים, מבנים היסטוריים יפהפיים, ברים טובים, מאפיות מלאות הפתעות וטיילת מקסימה לאורך החוף. ויש בה גם דיכוי. אז מה, איפה אין דיכוי? זו דרכו של העולם.

אז החליטו בשבילנו שהארץ ההיא כשרה. רק במקרה היא אזרבייג'ן. היא יכלה להיות גם סין או מיאנמר, שישראל מייצאת לה נשק בימים שבהם מתבצע בה טיהור אתני. הישראלים טיילו גם בארגנטינה ובדרום אפריקה בימים של דיקטטורה ואפרטהייד. וגם סחרו איתן. וזה לא שבירתנו הנצחית מפחידה פחות — עיר הקודש מוקפת חומת בטון ענקית וחיילים עם רובים אמריקאיים משוכללים. גם בישראל מושל מנהיג שקנה את מעמדו בפחד. אני כבר אמור להיות רגיל לזה. ובכל זאת העיר ההיא, באקו, נשארה בזיכרוני כמו חלום רע. וכשחלום רע מחייך אליך מתוך העיתון בכסות של פנטזיה אסקפיסטית, זה מניע בלבך תהליכים.

יצאתי מהעיר אל הפרברים, לראות מקדש זורואסטרי עתיק. בארות נפט נפרשו עד האופק, וביניהן התהלך רועה צאן עם עדרו העלוב — שתי כבשים, שכל אחת רזה ככלב כנעני. טיפסתי על גבעה קטנה לצלם את הנוף. מיד הוא צעק אחריי "לאא!", והצביע מעלה. שם, בשמים, ריחף הליקופטר. לא הליקופטר צבאי, אלא של חברת הנפט. הוא היה מבועת, ולא רצה להיות עד למה שיקרה לי אם אתפס מצלם.

הודיתי לו וחפנתי את המצלמה. שבנו יחד אל כפר הפחונים שלו בנתיב הבוץ העמוק. הוא לא ידע אנגלית ואני לא טרחתי לשאול, אבל הרשו לי לספר לכם מה הוא חשב על המנהיג שלו: אין נפלא ממנו, ואין עתיד בלעדיו.