התמחור הוא עגול: האם כדורגלן־העל ניימאר שווה את 222 מיליון היורו ששילמה בעבורו פריז סן־ז'רמן?

"כסף מעולם לא הניע אותי, מה שאני חושב עליו הוא אושר", הכריז הקיץ כדורגל־העל הברזילאי ניימאר כשנודע על המעבר שלו מברצלונה לפריז סן־ז'רמן (PSG). בינתיים, לא בטוח שניימאר אכן מאושר. לפי הדיווחים הוא מתגעגע לברצלונה, ולפני שבועיים כבר הספיק לפרוץ בבכי במסיבת עיתונאים.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"כשאתה אליל ומשמש דוגמה עבור כל כך הרבה אנשים, אתה חייב להיות מושלם, ולעתים קרובות אני לא כזה. אני גבר צעיר בן 25, ויש לי הרבה מה ללמוד בכדורגל", אמר באותו אירוע.

ובכל זאת, מאחורי הגבר הצעיר שמחפש אושר ואולי קצת הולך לאיבוד בדרך, מסתתר הרבה מאוד כסף, שאי אפשר להתעלם ממנו. PSG שילמה לברצלונה 222 מיליון יורו, בהעברה היקרה בתולדות הכדורגל, וניימאר מקבל על כל שבוע בפריז לפחות 600 אלף יורו; ייתכן שיקבל בסופו של דבר הרבה יותר, בזכות הסכמי חסות עם קטאר לקראת המונדיאל ב־2022.

"אנחנו מסתכלים על ניימאר כמותג. אני לא חושב שהוא יקר, כי ההעברה תכניס לנו יותר משהוצאנו", אמר נשיא PSG, איש העסקים הקטארי נאסר אל־חליפה. יש לא מעט אנשים שחולקים עליו, ועם פרסום הסכומים החלו הדיבורים על בועה; המנהל הספורטיבי המוערך של רומא, מונצ'י (רמון רודריגס ורדחו), למשל, אמר שהעסקה גורמת לו "חוסר נחת ופחד" לגבי עתיד הכדורגל: "אני לא יודע לאן אנחנו הולכים". 

ניימאר אחרי בישול מוצלח בליגת האלופות, לפני חודש. "כדי להחזיר את ההשקעה הוא צריך להכניס 151-111 מיליון יורו בשנה. זה לא סביר" צילום: גטי אימג'ס

גם פרופ' ערן ישיב משוכנע שיש כאן בעיה. "בועת ניימאר" היתה כותרת המאמר שפרסם בחודש שעבר, ובו צלל למספרים וניתח את העסקה מנקודת מבט כלכלית. המסקנה שלו, שאותה הוא מפרט עכשיו בראיון ל'מוסף כלכליסט", היא ש"לא סביר" שניימאר יצדיק כלכלית את הרכישה שלו. ויש עוד מסקנה, כללית הרבה יותר: הסיפור הזה הוא עדות לסכנות בשוק חופשי, כל שוק חופשי, או במילותיו של ישיב: "אם נותנים לו להשתולל, אין שום דבר בשוק החופשי שמבטיח יעילות, יוצר צדק או מונע התנהגות פרועה ותאוות בצע".

פרופ' ישיב. "אין שום דבר בשוק שמונע תאוות בצע" צילום: עמית שעל

ההשקעה יכולה להחזיר את עצמה?

פרופ' ישיב, שמתמחה בתעסוקה ובמקרו־כלכלה, מלמד באוניברסיטת תל אביב ומכהן כעמית במרכז למחקר מדיניות כלכלית האירופי (CEPR), שבאתר שלו גם פרסם את המאמר על ניימאר. לפני כחודש הוא חזר משבתון בלונדון סקול אוף אקונומיקס. באנגליה, הוא מספר, הרבה כלכלנים מתעניינים בכדורגל, ופעמים רבות השיחות מתגלגלות למגרשים.

ישיב עצמו הוא אוהד ארסנל, "שזה סוג של מזוכיזם", ובעקבות הבן שלו הוא גם "אוהד חבוי" של מנצ'סטר יונייטד. אבל העניין שלו בכדורגל נובע גם מהתופעות הכלכליות שאפשר למצוא במשחק, למשל העובדה שבכדורגל לכל שחקן יש תג מחיר, כזה שלא מודבק לעובדים במקומות אחרים.

"עובד מייצר ומפיק משהו. הוא מפיק משהו לעצמו, בצורת שכר, אבל הוא מפיק גם משהו עבור הפירמה שמעסיקה אותו", הוא מסביר. העובד אמור לייצר רווחים למעסיק, ובתיאוריה אפשר לקחת את הרווחים שהעובד אמור לייצר, להוסיף משתנים כמו גובה הריבית ולחשב כמה הרווחים העתידיים מהעובד שווים למעסיק כיום, כלומר לבצע "היוון". התוצאה אמורה להיות מספר שמשקף את ערכו של העובד כ"נכס" למעביד.

"העניין הוא שבדרך כלל אין מחירים לעובדים", אומר ישיב. "גם בהייטק, שבו עובדים עוברים מפירמה לפירמה, מגוגל לפייסבוק או להפך, ולפעמים אפילו יש הד האנטר שמקבל כסף עבור זה, העובד לא נושא תג מחיר. בכדורגל הוא כן. יש שוק העברות שנותן מחירים. אולי לא לכל שחקן, אבל הרבה שחקנים נושאים תג מחיר".

ותג המחיר שניימאר נושא הוא, כאמור, 222 מיליון יורו, מחיר שאמור לכאורה לשקף את ההכנסות שניימאר יניב ל־PSG בחמש השנים שלהן הוא מחויב בחוזה הנוכחי.

אלא שכאשר מכניסים למשוואה את השכר השוטף שלו, מס חברות והריבית, מתברר שרק כדי להחזיר את הסכום שהושקע בהעברה, בלי לייצר כלל רווחים נוספים עבור הקבוצה, "ניימאר צריך, בחישוב הכי פשוט בעולם, להכניס 111 מיליון יורו בשנה.

בחישוב יותר ריאליסטי, שלוקח בחשבון עמלות סוכנים (שעמדו כנראה על 38 מיליון יורו), תשלומים לביטוח לאומי, שבצרפת הם די משמעותיים, ומשתנים כמו הסתברות לפציעה, אני מגיע ל־151 מיליון יורו בשנה".

אלה סכומי עתק. PSG היא מועדון גדול, שבשנה שעברה רשם הכנסות של יותר מ־521 מיליון יורו, שמתוכן יותר מחצי, 296 מיליון, באו ממכירות מסחריות, כלומר ממכירת מרצ'נדייז ומחסויות.

המשמעות היא שניימאר צריך להוסיף, בעצמו, סכום ששקול ל־38% מההכנסות המסחריות של הקבוצה, או 21% מההכנסות הכלליות, וזה לפי החישוב הצנוע; בחישוב הריאליסטי יותר מדובר ב־52% מההכנסות המסחריות. וגם אז, מדגיש ישיב, עדיין "לא ירוויחו עליו", כלומר זה רק החזר של דמי ההעברה.

בשורה התחתונה, "הקומון סנס הכלכלי אומר שלא סביר שניימאר יביא כזה גידול בהכנסות", אומר ישיב. "סביר שהוא יוסיף משהו — ימכרו יותר חולצות, אולי יותר זכויות שידור, אולי יהיו יותר צופים במגרש. כל זה ייצר עוד הכנסות. זאת התקווה שלהם, ומשהו מזה אכן יקרה. אבל בסדר גודל של 111 עד 151 מיליון יורו בשנה? זה לא סביר".

מה אם ניימאר יימכר בעתיד וכך יחזיר לפחות חלק מההשקעה? אולי אפילו ישתבח כנכס?

"יש אפשרות שזה יקרה ויצדיק את ההשקעה, אבל הסבירות נמוכה. קבוצות לא נוטות למכור שחקנים מצליחים. הנטייה היא יותר למכור כישלונות והמחיר בהתאם, ומכירה מוקדמת של ניימאר תעורר תהייה מצד קונים פוטנציאליים מדוע מוכרים אותו מהר. נוסף לכך, הוא מתבגר, והאופק שלו כשחקן קטן כל הזמן, כך שברגע מסוים השחיקה בערכו תואץ. נראה לי שהפחת כאן משמעותי בעוד ההשבחה פחות".

יש כמה הסתייגויות שהוא מוסיף: לא פשוט לבודד את ההשפעה של שחקן יחיד על ההכנסות של קבוצה, לפירמות כאלה יש לא פעם עניין בהסתרת הנתונים, ובמקרה של PSG גם קשה לדעת כמה מההכנסות המסחריות הן בכלל העברות כספיות מוסוות מקטאר.

"ובחמש השנים האחרונות", ישיב מזכיר, "בכל שנה יש עלייה ניכרת בהכנסות המועדון, הוא כבר זכה באליפות צרפת וכבר משתתף בגביע האלופות". כלומר ההכנסות של PSG ממילא בעלייה, וניימאר יצטרך להוסיף המון על המגמה הקיימת. כך שהמסקנה של ישיב לא משתנה: לא סביר שניימאר יצליח אפילו לכסות את דמי ההעברה שלו, ו־PSG פשוט שילמו עליו הרבה יותר מדי.

ואולי השיקול כלל לא כלכלי?

וזה לא רק ניימאר. ישיב ניתח את תריסר ההעברות היקרות ביותר בעשור האחרון, בחן את תג המחיר של השחקן מול הכנסות הקבוצות, והגיע למסקנה שכמעט בכולן המחיר היה מופרז, מגונסאלו היגוואין חלוץ יובנטוס עד קווין דה בריינה קשר מנצ'סטר סיטי. יוצא הדופן הוא כריסטיאנו רונאלדו, "סטאר לא פחות גדול מניימאר", שב־2009 עבר ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד תמורת 94 מיליון יורו.

על סמך השכר של רונאלדו וההכנסות של ריאל בשנים שאחרי המעבר קבע ישיב ש"העסקה יותר סבירה": כדי להחזיר את ההשקעה הוא היה צריך לייצר לקבוצה הכנסות נוספות של 40 מיליון יורו בשנה, כלומר תוספת של 20% להכנסות המסחריות של ריאל בזמנו ופחות מ־10% מההכנסות הכוללות של הקבוצה.

"סביר שריאל הרוויחו מההשקעה הזאת", קובע ישיב. אבל להבדיל מרונאלדו, "רוב הרכישות נראות כמו בועה: המחיר ששולם לא הוצדק בהמשך בתוספת ההכנסות למועדון הרוכש. ואפילו במועד הרכישה אפשר היה לצפות את זה".

מועדוני הכדורגל הגדולים הם אימפריות כלכליות, שמעסיקות אנשי כספים ממולחים, וחישוב ערך נוכחי של נכסים, כפי שישיב מזכיר, הוא "משהו שלומדים בשנה א' של מינהל עסקים'". אז איך בכל זאת המועדונים מבצעים שוב ושוב עסקאות לא כדאיות, לפי ישיב? יכול להיות, הוא אומר, שהם עשו חישובים שונים משלו, למשל תוך שקלול מספר שחקנים, "ויכול להיות שהם הגיעו לתוצאות שונות משלי. זה יכול להיות".

אבל ייתכן גם, הוא מוסיף, שלתמונה נכנסים שיקולים נוספים שלא בהכרח מתבטאים בשורת הרווח של המועדון. "כלכלנים יכולים לטעון שרכישות נעשות משיקולי תועלת של בעלי הקבוצה — ובשיקולי התועלת נכנסים באופן רציונאלי עוד היבטים. כלומר, בעלי PSG נהנים מכך שניימאר משחק אצלם, הם רוצים קבוצת כדורגל עם כוכבים גדולים.

גם אצל רומן אברמוביץ׳ (בעלי צ'לסי) זה נשמע לי שיקול די מרכזי, הרי הוא רצה בזמנו ששבצ'נקו (החלוץ האוקראיני) ישחק אצלו אז הוא קנה אותו בהרבה כסף, וזה היה כנראה אסון כלכלי ולא הצליח גם מבחינת הכדורגל. כך שיכול להיות שאחד השיקולים של טייקונים ואוליגרכים הוא 'אני רוצה ששחקן x יהיה שחקן שלי'. זה שיקול שמביא לך תועלת כבעלים, אבל לא בהכרח מביא הכנסות, יכול להיות שאפילו הפסדים". בעגת הכלכלנים, אפשר לומר שהבעלים "צורכים" את הכדורגלנים שהם קונים ומפיקים מכך עונג.

אפשרות פסיכולוגית אחרת היא "שבעלי הקבוצה מתחרים עם אחרים, למשל עם הבעלים של מנצ'סטר סיטי. אלה עושים ככה, אז אלה עושים ככה, ולפעמים אנשים מגיעים לדברים לא סבירים. זה כמו מכירות פומביות, שבהן מעלים את המחיר רק כדי להתחרות, כמו בתחרות של ילדים, ולא כי זה מאוד רציונלי לקנות במחיר כל כך גבוה. או שאולי יש כאן קרב של קטאר מול איחוד האמירויות (הבעלים של מנצ'סטר סיטי)".

אפרופו קטאר, ישיב מסכם עם עוד הסבר אפשרי אחד לתמחור־היתר, דווקא לא מאזורי הרגש: "אפשרות נוספת שנתקלתי בה, וזה שיקול רציונלי מתוחכם יותר, היא שלקראת המונדיאל קטאר רוצה לנופף בניימאר ובאחרים שהיא קונה כבני חסות שלה, וכך לתת לגיטימציה לגביע העולם שהיא מארחת ב־2022, אחרי ההאשמות בשחיתות סביב האירוח הזה. זו דרך מתוחכמת, כי PSG היא לא קטאר וניימאר הוא לכאורה לא שחקן שעבר ל־PSG בגלל המונדיאל, אבל הם הולכים לנצל את זה. גם כאן, זה שיקול שמביא תועלת למישהו שקשור לבעלים, ושמוכן לשאת בהפסד כלכלי בשבילו".

רונאלדו. ההעברה שלו לריאל מדריד (94 מיליון יורו) היתה "עסקה הרבה יותר סבירה" צילום: אי פי איי

האם הגיע הזמן לתקרה?

"מכל הניתוח הזה", אומר ישיב, "הגעתי למשהו שבעבר לא חשבתי עליו. נקודת המוצא שלי היתה שיש פה אפשרות להסתכל על ערכם של שחקנים — באתי בגישה שהמחיר שלהם אמור לשקף את ערכם הכלכלי. ואז גיליתי שיש פה משהו שנראה כמו בועה, וזה אומר שמישהו הוציא כסף מעבר למחיר הכלכלי.

"כלומר השימוש פה במקורות נשמע לא יעיל ולא טוב, מכל מיני סיבות שהעלינו קודם. ולכאורה אפשר היה לחשוב על שימושים אחרים, חברתיים. במקום שברצלונה תקבל סכום כזה ו־PSG תשלם אותו, זה יכול היה ללכת לציבור. איך? דרך הממשלה כמובן. דרך מסוי. אפשר להגיד 'אני דואג לרווחה חברתית, ובמקום שכמה אנשים יתענגו על הכדורגלנים שהם קונים, אני אקח מהם את הכסף במסוי ואתן לחברה בכלל'".

מסוי הוא לא הערוץ היחיד שבו ישיב חושב שהממשלה יכולה להתערב, על רקע העברות־ענק כרגע. "בעצם השוק החופשי, לבדו, לא מתקן פה שום דבר. מישהו רוצה להוציא על ניימאר 222 מיליון אז הוא מוציא. אין שום חסם, שום תקרה, שום רגולציה בפועל שמנעה את זה ממנו. אפשר לטעון שבליגות ספורט שונות, בארצות הברית למשל, יש תקרות. וזה יכול להוכיח שתיתכן התערבות ממשלתית בצורת רגולציה או מסוי, שתשים גבולות לדברים האלה, כי השוק החופשי לא שם להם גבולות".

וכאן, מעבר לשאלות קונקרטיות לגבי ריסון שוק ההעברות שיצא משליטה, ישיב מוצא לקח שחורג מעולם הכדורגל "והוא מאוד חשוב בעיניי. כלכלנים, במיוחד סוג מסוים של כלכלנים, אוהבים לחשוב על שוק חופשי כעל שוק יעיל. אבל נראה שהשוק החופשי הוא לא תמיד יעיל והוא בוודאי לא בהכרח צודק — וזה יכול להצדיק התערבות ממשלתית. ופה עולות שאלות ערכיות, ואנחנו נכנסים לדיון לא כלכלי, שפתוח לכולם.

האם ראוי שהממשלה תעשה דברים כאלה? אם משהו נראה לא מאוד שימושי חברתית והוא מענג רק כמה אנשים, האם מוצדק לקחת אותו מהם ולפזר אותו? למשל, לתת אותו לעניים? זו שאלה חברתית־מוסרית־פילוסופית". במילים אחרות, ההחלטה אם ראוי או לא ראוי שכדורגלנים יעברו מקבוצה לקבוצה תמורת מאות מיליוני יורו ואם הממשלה צריכה לעשות משהו בנידון, היא לא שאלה שיש לה תשובה כלכלית.

"הכל תלוי בכך שמקבלי החלטות מועצמים בידי הציבור, שהציבור נותן להם מנדט. אם העם, האנשים, חושבים שזה נפלא, שטוב שניימאר עובר מברצלונה ל־PSG ב־222 מיליון יורו, אז אין הצדקה למסוי או רגולציה.

"שלא ישתמע שאני ממליץ על כלכלה קומוניסטית או משהו כזה", ישיב מקנח. "אבל בעשור האחרון אנחנו בהחלט רואים את כשלי השוק החופשי בצורה מאוד בוטה. השוק הספציפי הזה, של העברות השחקנים, מאיר עוד מקטע בעייתי. זה מן הסתם לא השוק החשוב ביותר בעולם, עם כל הכבוד לניימאר. עם זאת זה שוק פופולרי. מיליארדים צופים בכדורגל, וכדורגלנים הם האנשים הכי ידועים ופופולריים בעולם. כך שאולי יש כאן הזדמנות להעלות נושאים שלא קשורים ממש לכדורגל אלא קשורים לעולם, לחברה, לכלכלה".