בתנועה: נרגילה עם סנטה קלאוס

"נראה לי שהפעם זה קורה", אמר לי חוסאם בהמתנה לעלייה למטוס בפרנקפורט. "השבוע אני לא מעשן נרגילה". "כל הכבוד", בירכתי בעודי סוקר את תפריט מזנון הנקניקיות והשניצלים הסמוך. יש שני סוגים של בני אדם, אלה שיוצאים לחו"ל ומחפשים תענוגות זרים, ואלה שתפורים על הבית ונפלאותיו. אנחנו עושים את דרכנו לארצות הברית וחוסאם כבר הבהיר לי שאין לי פרטנר לברביקיו שם. הוא בענייני קבאב. לרוב היה גם מחפש נרגילה, אבל הפעם, לראשונה — לא!

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

פרנקפורט היא נקודת המפגש שלנו בדרך לסיבוב הרצאות קטן במישיגן. נשוחח על הארץ ועל העבודה המשותפת שלנו כמדריכי סיורים "דו־נראטיבים" לקבוצות מחו"ל, שמציגים בפניהן את הנוף גם ממבט ישראלי וגם ממבט פלסטיני. כי כשמאזינים זה לזה מוצאים מכנים משותפים.

אבל כשנוסעים לחו"ל יחדיו, מיד צפים דווקא ההבדלים. אני נוסע בקלילות לנתב"ג, בעוד חוסאם נאלץ לצאת יום אחד לפניי, לעבור לירדן ולטוס ממנה. אני קיבלתי מיד ובחיוך אישור שהייה לשישה חודשים שלמים. הוא קיבל שבוע בדחילו וטיפול משפיל מצד פקיד ההגירה. אני, כאמור, הגעתי עם שאיפות לבאפלו ווינגז ואילו הוא טייל מורעב ברחובות בחיפוש אחר מנקיש, ובסוף התפשר על פיצה.

איור: שמרית אלקנתי

12 שעות אחרי הנחיתה חוסאם נשבר והחל לחפש נרגילה באזור. זאת לא רק ההתמכרות לניקוטין, אלא גם המרחק מהבית והגעגועים. באן ארבור, עיר האוניברסיטה, יש מקום ששמו אואזיס, אבל סטודנטים רמזו שהפחם שם הוא אינסטנט זול, וחוסאם לא מתפשר על פחות מפחם מגזע עץ דקל. "הלילה", בישר לי, "נוסעים לדירבורן".

דירבורן היא העיר הערבית ביותר בצפון אמריקה. כמעט מחצית מתושביה הם מהגרים לבנונים, עיראקים, סורים או פלסטינים, או צאצאי מהגרים כאלה. נרגילות יהיו שם, אין ספק.

נכנסנו לרכב, חוסאם, אני ושני סטודנטים, ודהרנו מזרחה. חיש התברר לנו הבדל ראשון בין ארצנו לארץ האפשרויות, והוא מושג המרחק. לקח לנו שעה להגיע. לי זה נראה חצי טבעי. הרי נרגילות באמת מוצלחות מצויות כשעה מביתי, אבל חוסאם אחוז הדודא, שהקפה השכונתי נמצא חמש דקות הליכה מביתו, היה מופתע.

העיר שאליה הגענו לא דמתה לדבר במזרח התיכון. כבישי ענק מנומרים במסעדות מזון מהיר הצטלבו זה עם זה בחשכת לילה. "לבה לאונג'", שאותו המליצו לנו לפקוד, היה אכן מקום של נרגילות, אבל אווירת חג המולד משלה בו. המלצריות חבשו קרני בובה של איילי צפון, עץ אשוח ענקי פיאר את הכניסה וברקע נשמעו בקולי קולות שירים מז'אנר ה־jingle bells, ולא בביצוע של פיירוז.

רוב ערביי דירבורן הם נוצרים, ואלה שאינם — חיים אף הם במרחב אמריקאי. גם בבית סאחור מרגישים את העונה, אבל כאן זה היה טוטלי. הנרגילה הגיעה עם פחמי אינסטנט. חוסאם ישב מולה דומם ומוכנע, נטול חלום אמריקאי.

יצאתי אל הכפור לנשום אוויר, כדי שלא אירדם. משאיות עצומות דהרו על האספלט הרחב. הדיינר שבמורד מגרש החניה הציע, נוסף על עוף מטוגן, גם חומוס וקובה. פחים לתרומת בגדים לנזקקים נשאו את לוגו התנועה האסלאמית של מישיגן, אבל דווקא רסיסיה של ביירות בתוך העיר האימתנית הזאת גרמו לדירבורן להרגיש כמו זעקה אחת גדולה של בדידות וטראומת הגירה.

איפשהו מאחורי הלוגו העצום של וונד'יס שמעל הכביש נמצאים בתי גגות הרעפים של דירבורן, שעליהם חלמו מהגריה בלילות של הפצצות בבגדד, עם מדשאותיהם הקטנות, הגדרות הלבנות וארובות האח, וכל כך ספוגים בגלות וגעגוע.

כששבתי פנימה, התגלו שני דברים. האחד: הבן אדם השיג פחם מעץ דקל. הוא פשוט זיהה את המלצר הנכון. והאחר: שולחננו הפך פופולרי. שני תושבי העיר הצטרפו אליו. אח ואחות צעירים שהוריהם עיראקים. כשהתיישבתי, הציג אותי חוסאם כידידו הישראלי.

רק בשביל המבט על הפרצוף של הבחורה העיראקית היה שווה לטוס 16 שעות ולנהוג לדירבורן בלילה. אפילו בשכם לא נתקלתי בכזאת תדהמה. למצוא ישראלי בדירבורן זה כמו להיתקל בפלסטיני בקן של בני עקיבא. ואחרי שההלם שכך, דיברנו. לא על דברים פשוטים, כמובן.

ואז קרה דבר מאוד משונה: העולם התכווץ. הוא הפך להיות מקום מובן. היא היתה סקרנית, הגיונית וחכמה. היא הזכירה לי אנשים שהכרתי במאה מקומות אחרים, פריז וניו יורק, חברון ובת ים. כנראה שכל מקום הוא נכרי עד שפוגשים בו אדם, ומרגע שפוגשים אדם: כל מקום יכול להיות גם בית.