החוקר שמקשיב טוב והחוקר שמקשיב רע: הפסיכולוג שפיתח שיטת חקירות חדשה

בבוקר 15 ביולי 1992 לקחה רייצ'ל ניקל את בנה אלכס לטייל בווימבלדון קומון, פארק רחב ידיים מדרום־מערב ללונדון. ב־10:30 בערך פנסיונר שבילה בפארק ראה בין העצים רגליים נשיות שרועות. הוא חשב תחילה שמדובר במישהי שמשתזפת, אלא שאז התגלה לעיניו אלכס בן השנתיים, זוחל על גופת אמו המלאה בדם ומבקש ממנה: "קומי, אמא, קומי".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

הרצח של רייצ'ל ניקל הסעיר את בריטניה: דוגמנית בת 23 מטיילת בפארק ציבורי עם בנה, נאנסת ונדקרת 49 פעמים בפשע שלא הותיר בדל ראיה. הבלשים בחנו שוב ושוב את הגופה ואת האזור שבו נמצאה, שוחחו עם אנשים שביקרו בפארק באותה עת, ניסו לחלץ מידע מאלכס הפעוט בעזרת פסיכולוג ילדים והצפינו מצלמות בזירה למקרה שהרוצח יחזור, אך העלו חרס.

איור: יזהר כהן

כעבור שבועיים נטולי התקדמות החליטו השוטרים להשליך רשת רחבה. הם פנו לפסיכולוג כדי שייצור פרופיל של הרוצח, וביקשו מאשה שטיילה באותו בוקר בפארק וסברה שהיא ראתה טיפוס מוזר לתאר אותו בפני צייר קלסתרונים. הפרופיל והקלסתרון פורסמו בתקשורת, והמשטרה קיבלה 800 תגובות מהציבור, כמה מהן הצביעו על אותו אדם: קולין סטאג.

סטאג נלקח לחדר החקירות. הוא היה לחוץ ומבולבל, מופתע ממעצרו, ולא הצליח לתת תשובות קוהרנטיות לשאלות השוטרים, לא משנה כמה לחצו ואיימו עליו. לכן בתוך ימים אחדים המשטרה נאלצה לשחרר אותו. הבלש שהוביל את החקירה, קית פֶּדר, היה משוכנע באשמתו של סטאג והחליט לנקוט שיטת חקירה יוצאת דופן: שוטרת סמויה יצרה קשר עם סטאג ובנתה איתו מערכת יחסים רומנטית, כשהיא מציגה את עצמה, בשם בדוי, כאשה עם תשוקה מיוחדת לגברים אגרסיביים ורצחניים. לאחר שסיפר לה שהיה עצור בחשד לרצח, היא לחצה עליו שוב ושוב שיקבל אחריות לרצח, אחרת לא יהיה עתיד לקשר שלהם. "הלוואי שאגלה שעשית את זה ושהצלחת להתחמק מזה, זה מעולה", אמרה לו באחת הפגישות, ובאחרת: "אם אתה לא הגבר הזה ולא עשית כזה דבר לעולם לא תוכל לספק אותי, קולין. לעולם לא". סטאג התפתה מעט, ותיאר לה סצנה שראה באחד הצילומים מזירת הרצח שהשוטרים הראו לו. מבחינת המשטרה זו היתה הודאה באשמה, וסטאג נעצר. כעבור 13 חודשי מעצר נערך משפטו, שבו השופט גלגל את המשטרה מכל המדרגות בשל טקטיקת חקירה פגומה. "זה היה ניסיון משמעותי להפליל חשוד באמצעות הונאה מהסוג הגרוע ביותר", קבע. סטאג שוחרר, וב־2008 אותר הרוצח האמיתי.

מי שהיה שותף לבניית ההגנה המשפטית של סטאג, שלפיה הוא עבר חקירה מופרכת שנועדה לחלץ ממנו הודאת שווא, הוא פרופ' לורנס אליסון (Alison), פסיכולוג פורנזי מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ליוורפול הבריטית, מהיחידות בעולם שעוסקות בתחום. פסיכולוגים דוגמת אליסון פועלים בצומת של פסיכולוגיה ואכיפת חוק, עובדים בבתי כלא, משטרה, מסגרות שיקום, סוכנויות ממשלתיות וגופים דומים, וחוקרים את ההתנהגות של פושעים, חוקרים וקורבנות, והאינטראקציה ביניהם. הסנגור של סטאג גייס את אליסון, שעד אז התמקד בפרופיילינג של חשודים ובקבלת החלטות של חוקרים, כדי שיבדוק את חקירת המשטרה. אליסון צפה בסרטוני החקירה — והזדעזע. "הוא רואיין באופן גרוע. לא אגרסיבי, אבל היחס אליו לא היה אנושי", משחזר אליסון בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "החוקרים העליבו אותו ושאלו שאלות שנועדו להכשיל אותו או להפחיד אותו כדי שיודה, לא כדי לגלות מה הוא יודע. אז הבנתי בפעם הראשונה שחקירות לא מתנהלות היטב ושצריך לשפר אותן".

אליסון. "צריך סקרנות אמיתית לגבי הנחקר" צילום: Youtube

אחרי תיק סטאג, המשטרה הבריטית יצרה קשר עם אליסון מדי פעם, כשנתקעה בחקירות. אליסון גייס לעזרה את אשתו אמילי, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חקירתית (שעובדת גם כיועצת גמילה). השניים קראו תמלילי חקירה, צפו בקטעי וידיאו או בחקירות בזמן אמת, ניתחו את הדינמיקה בין החוקר לנחקר ומצאו דרך לגרום לנחקרים להיפתח. הידע והניסיון שצברו קיבלו משמעות גדולה עוד יותר בעשור לאחר מכן, כפי שאליסון מסביר: "בעקבות אירועי 11 בספטמבר בארצות הברית נכנסו לשימוש טכניקות חקירה שנויות במחלוקת, למשל בבתי הכלא גואנטנמו ואבו גרייב, וחשבתי שאולי נוכל לנהל את החקירות האלה טוב יותר בלי להשתמש בטקטיקות אגרסיביות ולא אנושיות. שנמצא דרכי חקירה אחרות, שהן לא רק אנושיות יותר וראויות יותר, אלא גם אפקטיביות יותר".

כך נסללה הדרך לפיתוח שיטת חקירות חדשה, שבה יצירת מערכת יחסים בין החוקר לנחקר מחליפה את האיומים, התוקפנות, האלימות והעינויים. אליסון פיתח את השיטה לאחר שבחן אלפי שעות של סרטונים שתיעדו חקירות של טרוריסטים וחברי מחתרות, וחיפש את המכנה המשותף לחקירות שהצליחו לחלץ מהחשודים מידע אמיתי, להבדיל מפרטים שגויים או הודאות שווא שנחקרים מוסרים רק כדי להקל את הלחץ עליהם. ארבע שנים אחרי שנבנתה, השיטה שלו מיושמת כבר בבריטניה, בנורבגיה, בהולנד ובמדינות אירופיות נוספות, וכן בארצות הברית, באוסטרליה ובניו זילנד.

"זו לא חקירה שמחבקת את העצור ומגישה לו קפוצ'ינו", הוא אומר. "מהניסיון שלי אני יודע שלהשפיל עציר ולהשתמש באלימות פיזית או בעינויים — זה לא עובד. לעומת זאת, יש סיכוי גבוה שהמודל שמבוסס על מערכת יחסים יעבוד עם רוב האנשים. אין לנו אשליה שהוא מתאים כל הזמן לכל האנשים; אם מישהו נחוש לא לדבר הוא לא יספר לך כלום, בין שתנסה לבנות איתו יחסים או תאיים להרוג אותו. אבל בשיטה שלנו יש סיכוי גבוה שהוא ירגיש צורך פנימי לדבר".

זירת הרצח של רייצ'ל ניקל צילום: גטי אימג'ס

אמפתיה, מוטיבציה, אוטונומיה

אף שהמחקר פורץ הדרך שלו נולד בעקבות חקירות בעייתיות בבריטניה, מה שאפשר אותו היה בכלל מימון אמריקאי. ב־2009 הורה הנשיא ברק אובמה על הקמת "קבוצה לחקירת עצורים עם ערך גבוה" (בתרגום חופשי, ובקיצור HIG). היא משותפת ל־FBI, ה־CIA ולמשרד ההגנה האמריקאי, ותפקידה למצוא שיטות מדעיות שיועילו בביצוע חקירות איכותיות של טרוריסטים — וגם יעמדו בדרישות החוק. עד אז הגישה הדומיננטית בחקירות היתה טכניקת ריד, שפותחה בשנות החמישים בידי ג'ון ריד, שוטר משיקגו. בשיטה הזאת, החוקר מעריך את אמינות החשוד על ידי התבוננות בשפת גופו, ואם החליט שהוא משקר הוא מתעמת איתו כדי לשבור את עמידותו. כך נולדו חקירות תוקפניות, שלא אחת הניבו הודאות שווא, שקרים או התנגדות עזה יותר מצד הנחקרים.

בחיפוש אחר טכניקת חקירה שעובדת וגם עומדת בדרישות החוק, HIG פנתה לאליסון. אחרי שנים שבהן המחקרים על חקירות בוצעו על סטודנטים שגילמו תפקידים של חוקרים ונחקרים, אליסון רצה לעשות מדע מהדבר האמיתי, ולאחר שנתיים של מו"מ עם הרשויות בבריטניה, ב־2012 הצליח סוף סוף לקבל גישה למכרה זהב: 181 חקירות של חברי המחתרת האירית, פעילי אל־קאעדה וקיצונים ימניים שנעשו בבריטניה במשך שנים. אלו היו קלטות וידיאו של 878 שעות חקירה, שבני הזוג אליסון ועוזר מחקר אחד הורשו לצפות בהן במתקן משטרתי מאובטח.

השלושה פירקו את החומר הזה לגורמים. כל אספקט בהתנהגות החוקר והנחקר ובאינטראקציה ביניהם סווג וקודד: טקטיקות חקירה, שתיקה, המהום, טון דיבור (עימותי, סמכותי, חביב וכו'), תנועה במרחב ועוד ועוד, וכן כמות ואיכות המידע שהופק בחקירה. בסך הכל נבדקו לא פחות מ־150 משתנים, שניתוח שלהם אפשר לצוות לבדוק איך הושג מהחשודים מידע איכותי. המסקנה היתה ברורה: יצירת מערכת יחסים בין החוקר לנחקר היא הדבר הכי קרוב שיש לחוקרים לגלולת אמת.

חקירתו של החשוד (השגוי) ברציחתה קולין סטאג. "הוא רואיין באופן גרוע, לא אנושי", אומר אליסון על החקירה שהולידה את עבודתו צילום: Real Crime, Youtube

על בסיס הממצאים, בני הזוג אליסון בנו תוכנית הכשרה שמלמדת חוקרים להיהפך למראיינים שבונים יחסים עם המרואיינים, והיא כוללת שני רכיבים עיקריים. הראשון הוא מיומנויות של "ראיון מוטיבציוני" (MI), שמשמשות מטפלים בשיחות עם אנשים בתהליך גמילה. כיוון שאמילי אליסון עצמה מטפלת בנגמלים, בזמן הצפייה בסרטוני החקירות היא הבחינה שהחוקרים שהצליחו לחלץ מידע מהנחקרים השתמשו בטכניקות דומות ל־MI. הרעיון הוא שבין המטפל לנגמל מתנהלת שיחה שמבוססת על אמפתיה, הקשבה שמשקפת את דבריו של הנגמל והרבה סבלנות לכך שהשינוי צריך להגיע ממנו. מטפל טוב יעמוד בדחף לשנות את הנגמל, לכפות עליו מחשבות ורגשות או לדרוש ממנו להשתנות. בזמן השיחה איתו המטפל חוזר על דבריו של הנגמל במילים שבהן הוא עצמו השתמש ומשקף לו היכן הוא על רצף השינוי, עד שהנגמל עצמו משנה את החשיבה שלו ומסוגל להוביל גם שינוי בהתנהגותו. מאות מחקרים וניסויים הראו שהשיטה אפקטיבית בטיפול במגוון בעיות.

סט הכישורים השני שהאליסונים מלמדים את החוקרים הוא מעגל התנהגותי בין־אישי (IBC). בין החוקר לנחקר מתקיימת אינטראקציה שנעה בין קטבים חיוביים או שליליים, למשל אהבה או שנאה, כוח או כניעה. החוקר הטוב יבחר לעבוד דרך הקטבים החיוביים יותר, אלה שרגישים לנחקר, לקונטקסט, שמעודדים אותו להיפתח ולשתף פעולה. הוא יכול להחליט, למשל, לאתגר את הנחקר באופן ישיר וביקורתי, ואז יש סיכוי גבוה שיזכה לשיתוף פעולה גדול יותר מצדו מאשר אם היה בוחר לתקוף ולהעניש את הנחקר. על בסיס ה־IBC החוקר יכול לבחור מתי לתקשר באופן משתף פעולה או מאתגר, להיות סמכותי או פסיבי. כחלק מהתפיסה הזו, אליסון שינה גם את המונחים שבהם הוא משתמש: החוקר הוא מראיין, הנחקר הוא מרואיין, והסיטואציה שבה הם נמצאים היא ראיון או תשאול, לא חקירה.

בשורה התחתונה, באמצעות שתי הגישות האלה החוקר הטוב יאמץ התייחסות חיובית ומכבדת לנחקר. זה לא אומר שהוא מסכים עם מה שהנחקר עשה או עם האידאולוגיה שלו, אבל הוא מנסה להבין מה הוביל לפעולות שלו באופן לא שיפוטי ולא מאשים. הוא ינהג עמו באמפתיה — שוב, לא מתוך הזדהות או הסכמה, אלא כדרך להבין את מניעיו של החשוד, הפוזיציה שהוא היה בה לפני שפעל ונקודת מבטו. בראיון הוא יהיה סקרן וסבלני כלפי הנחקר כדי להבין מה האמונות והדעות שהובילו את התנהגותו ולא יכפה עליו את דעתו.

עוד כלי חשוב של חוקר טוב הוא לספק לנחקר תחושה של אוטונומיה: לעמוד על זכותו לייעוץ משפטי, לאפשר לו להחליט על מה מדברים ואם הוא רוצה לשתף פעולה, בלי להשתמש בכוח, כפייה או לחץ. וכמובן, התשאול צריך להתנהל באופן פלואידי, לא מובנה, על פי התגובות של החשוד.

התעללות בעציר בכלא אבו גרייב של האמריקאים בעיראק. פיגועי 11/9 ובתי הכלא גואנטנמו ואבו גרייב הגבירו את הצורך בשיטת חקירות יעילה צילום: איי פי

איש לא רוצה להרגיש תחת כפייה

"אלה כלים עוצמתיים, לא טריקים", אומר אליסון, שראה את השיטה שלו מיושמת בהצלחה בעוד אלפי שעות חקירות שבהן צפה. "אתה באמת צריך להיות סקרן, ולתת לנחקר הרגשה שהוא אחראי לבחירות שלו. אי אפשר לעבוד על המרואיינים, צריך להתכוון לזה. יש סיבה לכך שהם יושבים מולך, וזה לא כי הם מרושעים. אם לא תהיה סקרן לגבי הסיבה הזאת לא תהיה חוקר טוב".

מה זה אומר, לבנות מערכת יחסים עם נחקר?

"בראיונות שניתחנו ראינו שטכניקה שמבוססת על יחסים אפקטיבית מאוד בחילוץ מידע וראיות. בחנו וקטלגנו את ההתנהגות של המראיין וראינו אילו התנהגויות עובדות. הדוגמה הקלאסית היא של עציר שהיה עיקש וסירב לדבר. השוטרים אמרו לו: 'אתה צריך לספר לנו, אנחנו צריכים לדעת, לאן נסעת, עם מי היית, מה עשית'. הכל מאוד פרוצדורלי ונמרץ. הם לא הגיעו איתו לשום מקום, והוא המשיך לומר להם: 'אני לא אדבר איתכם'. ואז הגיע מראיין אפקטיבי יותר, שאמר לו: 'תקשיב, המידע אצלך ורק אתה תחליט אם לספר לי עליו. רק אתה תחליט אם לדבר. זה לא תלוי בי ולא תלוי בעורך הדין שלך, רק בך'. ובנקודה הזאת הוא התחיל לדבר".

אם נותנים להם זכות בחירה הם מדברים?

"ככל שאתה, כמראיין, רעב יותר — יש פחות סיכוי שתקבל את המידע. ככל שאתה מקשיב יותר, מחפש סימנים במה שהמרואיין אומר ומבין אותו טוב יותר במקום להניח לגביו הנחות, לייצג את הקורבן או את ארגון אכיפת החוק שבו אתה עובד — כך תשיג תגובה טובה יותר. אנשים תמיד רוצים את ההפך ממה שאתה רוצה בשבילם, והם לא אוהבים להרגיש ששולטים בהם, שמנסים לדחוק אותם לפינה או לכפות עליהם משהו. אם נותנים להם אפשרויות בחירה, יש יותר סיכוי שהם ישתפו פעולה.

"ואם המראיין נותן לעצור תחושה של שליטה עצמית, הוא מדבר יותר. אנחנו קוראים לזה 'גישת משיכת חבל': אם אתה נכנס במרואיין הוא מגיב באותו אופן. אם אתה משחרר מעט הוא נפתח. ולכן ככל שתיתן לו יותר שליטה ואחריות ופחות תנסה לכפות עליו לדבר, כך הוא ידבר יותר. ואת זה למדנו מראיונות אמיתיים שהצליחו".

מצד אחר, אם חוקר מגלה אמפתיה הנחקר יכול לחשוב שהוא חלש ולנפנף אותו.

"יש בלבול בין הדברים, ואנחנו שומעים את זה כשאנחנו מכשירים שוטרים. הם חושבים שאנחנו הולכים ללמד אותם מיומנויות רכות, שיהיו רגישים ועדינים וייתנו לנחקרים קפוצ'ינו והראיון יעבור בסדר. זה לא כך. אתה לא שם כדי להיות חבר שלהם, אתה לא בצד שלהם ואתה לא אמור להיות חלש, אוהב או לתת להם חיבוק. אבל המסר הוא שגם אם אתם בעמדות מנוגדות, המראיין לפחות מכבד את המרואיין. הוא מנסה להבין אותו. והאמת היא שהרבה אנשים, אפילו טרוריסטים, לא פועלים כי הם מרושעים מטבעם אלא כי הם הלכו בנתיב מסוים, כחלק ממסע מסוים, ותפקידך כמראיין להיות סקרן לגבי המסע הזה ולדבר איתם עליו. זה לא אומר שאתה צריך להיות החבר הכי טוב שלהם".

בדקת מה החשודים חשבו על מראיינים שניסו לבנות יחסים? הם לא חשבו שהם רכרוכיים מדי?

"מצאנו שחשודים שרואיינו בידי חוקרים קשוחים, שהשתמשו בטכניקות מכבדות פחות, התנגדו יותר והיו אגרסיביים בחזרה, בעוד עצורים שרואיינו בשיטה של בניית יחסים לא אהבו יותר את המראיינים שלהם, אבל הם הרגישו שהם תחת לחץ פנימי. אם מפעילים על מישהו לחץ חיצוני הוא מתנגד, אבל מה שהמראיינים שלנו עושים זה לגרום לחשוד לחוש לחץ פנימי לדבר. העברנו לפני כמה ימים סדנה לשוטרים שבה החשוד אמר שהוא הרגיש תחת לחץ עצום — פנימי, שלו, לדבר, כי המראיין נהג בו ברגישות. בתוך 40 דקות הוא עבר מהתנגדות חזקה מאוד לתחושה שהוא חייב לדבר".

אני חושבת על החוקר, וזה כמעט לא אנושי להתייחס בהבנה למישהו שעשה דבר איום ונורא.

"בהחלט, ואין לי דבר מלבד הערצה לאנשים שעוסקים בזה וצריכים להתעלם מרגש אינסטינקטיבי ונורמלי או מהדחף הטבעי לנקום ותחת זאת לנסות להבין את החשוד. הם נדרשים להתעלם מהתגובה הטבעית שלהם, להפגין איפוק, וזה הרואי".

קשה לדמיין סיטואציה שבה איש שב"כ או FBI יושבים מול אדם שחשוד בביצוע פיגוע טרי, נחושים לבדוק אם יש מחבלים נוספים בשטח ומשחקים עם פצצה מתקתקת באמפתיה; בזמן הזה עוד מטען עלול להתפוצץ. "לפעמים עדיף לעבוד לאט יותר כדי לקבל תוצאות בתוך חצי שעה ולא לעבוד ממש גרוע בחמש דקות שבסופן לא תגיע לשום תוצאה", משיב אליסון. "לפעמים יש דחף להשיג תוצאות, להיכנס לחדר ולדפוק לעצור בראש עם אותה שאלה, אבל כך לא תקבל תשובה, לא ב־20 דקות וגם לא אחרי ארבע שעות. אולי אף פעם לא. 40-30 דקות במודל שלנו זה זמן שמנוצל היטב. אין שום עדות לכך שחקירה של פצצה מתקתקת עם אלימות וצעקות עובדת".

במשטרת ישראל לא מכירים את השיטה

במשטרת ישראל לא מכירים את מודל החקירה מבוסס היחסים שפיתח פרופ' לורנס אליסון, אולם סבורים שבכל מקרה אסור לחוקר להיצמד לטכניקת חקירות אחת. "חקירה היא מנעד של טכניקות, ולקבע סגנון אחד בתוך חקירה זו טעות", אומר תת־ניצב ערן קמין, ראש חטיבת החקירות במשטרה. "חוקר טוב יכול להיות חיובי, מכיל ואוהד כלפי נחקר, סימפטי לגרסה שלו, ובאותה מידה הוא יודע להיות נוקשה, מאיים ותוקפני. הכל תלוי בנסיבות שעומדות בפני החוקר, ובנחקר — שיכול להיות מתלונן, עד, מעורב או חשוד. לכל אחד חייבים להתאים חליפה אחרת.

תנ"צ קמין. "חקירה היא מנעד טכניקות" צילום: יריב כץ

"הגישה חייבת להשתנות כל הזמן — אפילו מול אותו נחקר בסיטואציות שונות צריך לשנות כיוונים, ולא פעם אנחנו מכניסים חוקר אחר. בחקירה הנחקר לא בהכרח רוצה לתת את האמת או את כל האמת, במקרים מסוימים הוא מעוניין להוביל אותך למקומות לא נכונים שיחבלו בחקירה. לחוקר יש רק משימה אחת, להגיע לחקר האמת, וכדי לעשות את זה הוא חייב להיות מאוד ורסטילי. אנחנו, שאחראים להכשרה בתורות חקירה, מלמדים חוקר להיות הכל: מגוון תפקידים, משחקים ותחבולות חקירה".

אליסון מסכים עם גישתו של קמין, אולם טוען שמנעד החקירות שעומד לרשות מראיין צריך לשאוף לבנות יחסים, ובכל מקרה לא להיות אגרסיבי, אלים ומענה. "במחקרים שעשינו מצאנו שלושה דברים שהבחינו בין חוקרי העילית לחוקרים לא טובים. הראשון היה הרגישות להבין מי עומד מולם, אם מפקד בטאליבן או האדם שהניח מטען צד, ולכל אחד מהם צריך להתייחס אחרת. השני הוא היכולת להשתמש בכלי ראיון מתאימים. והשלישי הוא שהמראיינים הטובים ביותר הם ורסטיליים: הם משתמשים במגוון טקטיקות בין־אישיות כדי להתמודד עם האדם שמולם. לעתים הם כוחניים, לעתים הם נסוגים לצניעות, לעתים סמכותניים ולעתים קואופרטיביים יותר. הם נעים בין האסטרטגיות לפי האדם שהם מראיינים, הקונטקסט והנקודה בזמן שבה כל טכניקה תועיל".