עכשיו נזכרתם? מדוע קבוצות הנוסטלגיה השתלטו פתאום על פייסבוק

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

התגובות לפוסטים בקבוצות האלה כוללות בדרך כלל רק הכרה והזדהות ("בטח זוכר!", "וואי, איזה ימים!" וכן הלאה). מדי פעם נמצאים חברים אבודים, או שמסופקת סקרנות בסיסית מאוד (לאן באמת התגלגל צחי מהבלוק השכן?). דיונים מעמיקים אין שם, למשל על ההיבטים המורכבים של הילדות בכלל, ובשנות השישים־שבעים־שמונים בפרט, או על הרגשות שמתעוררים עם ההיזכרות במכולת השכונתית. זו פגישת מחזור עירונית עם מינגלינג בסיסי ביותר, והעומק בהתאם. רק ברגעים נדירים קורה משהו אחר. למשל כשטרנד זיכרונות הילדות פוגש את תופעת #metoo, ולפתע יוצאות העיר מתחילות לאוורר את כל חוויותיהן מהמורה לנהיגה שהטריד מינית את כולן. איך זה קורה, ולמה דווקא עכשיו?

איור: עינת צרפתי

1. כי אנחנו מכורים לרגש

הישראלים חיים בעצימות רגשית גבוהה, מכורים לגירויים. בתקופות רגועות יחסית, בלי פיגועים ואסונות אחרים, עושה רושם שהם בקריז. והם גם מכורים להשתייכות: ללאום (מדבקות "אני ישראלי" למיניהן), למחנה פוליטי (מלחמות הימין והשמאל הווירטואליות).

קבוצות זיכרונות הילדות מספקות את שני הצרכים האלה: הן מציעות השתייכות אוטומטית ורגש אוטומטי. הנה, מישהו לחץ לנו על בלוטת הזיכרון; גם אם היא קצת ריקה, גם אם לא באמת פיתחנו רגש עמוק לסמי בורקס המקומי, הופעלנו רגשית לחצי דקה. מספיק בשביל לכתוב "פשש, איזה בורקס זה היה". "אפשר לראות שם דברים מרגשים" היתה אמירה מרכזית ששמענו מלא מעט אנשים שמפעילים קבוצות כאלה או חברים בהן (לצד "פעם הכל היה פשוט יותר", "פעם היה טוב" ו"פעם היה יותר חיבור בין אנשים". עוד נחזור לכל אלה).

"אלה בדיוק הדברים שמתרגשים מהם — הפרטים הקטנים. הריחות, המראות, האנשים", אומר ד"ר ליאור צורף, מומחה לתרבות המונים. "נוסטלגיה היא דבר שפונה עמוק ללב של אנשים, כך שהקבוצות האלה בהחלט עונות על צורך". והפסיכולוג פרופ' אורי הדר מהמרכז האקדמי רופין ומאוניברסיטת תל אביב מוסיף: "אנשים מתרגשים מפרטים כי הזיכרונות הם לא רק קוגניטיביים, הם מאוחסנים יחד עם הרגשות שנלווים להם. לכן כשאתה נזכר אתה עושה אקטיבציה לרגש שקשור באותו זיכרון, אפילו שרק שאלת 'מי זוכר את'". מנה קבועה לווריד של בדל רגש לאומה מכורה. מה רע.

מתוך קבוצות של זיכרונות ילדות (מימין למעלה עם כיוון השעון) מאילת, קצרין, ירושלים ורחובות. "זה בדיוק הדברים שמתרגשים מהם, הפרטים הקטנים" צילומי מסך מתוך פייסבוק

2. כי רע

נדמה שהנוסטלגיה תמיד כאן. הזמן מבגר בני אדם, ושולח אותם שוב ושוב לאירועים שעיצבו את ילדותם או נעוריהם. מרסל פרוסט נכנס עם זה להיסטוריה. חנויות אופנה, תחנות רדיו, מועדונים, סדרות טלוויזיה, כולם חוזרים לשנות השישים, השבעים, השמונים, למוזיקה, לבגדים, למשחקים. גם הישראלים נעים בסחרחרת הזאת, מתרפקים על "האיים האבודים", מחפשים ספרי ילדות אבודים, רואים סרטים על בן־גוריון, משווים זיכרונות מפיגועים, ממלחמות, מרציחות פוליטיות.

אבל גם לנוסטלגיה התמידית יש פיקים. "נוסטלגיה, שהיא סנטימנט לעבר, עולה בתקופות משבר. אם ההווה לא טוב והעתיד 'שייקי', נחזור למקום היחיד הבטוח, שזה העבר שלנו", אומרת פרופ' ורד ויניצקי־סרוסי, סוציולוגית באוניברסיטה העברית, ומזכירה שהמונח נתבע בידי רופא שוויצרי שחקר את התגובות הרגשיות של חיילים בשדה הקרב, רחוק מהבית, ושהוא מקושר גם למלנכוליה. "זה יכול להיות משבר כלכלי, למשל כשאנשים לא מצליחים להגיע למצב הכלכלי של ההורים שלהם. זה יכול להיות משבר על רקע ביטחוני, או תחושה של משבר ערכי, כמיהה למנהיגות. כל אלה יכולים לחבור לתחושה שאיבדנו קרקע בטוחה, חסרה לנו הידיעה לאן אנחנו הולכים, ואז הקרקע הכאילו יציבה שיש לנו היא ידע נוסטלגי".

לתהייה למה זה קורה דווקא עכשיו ויניצקי־סרוסי מוסיפה עוד סיבה, שאינה מובנית מאליה: "גם העובדה שאנחנו לקראת יום העצמאות ה־70 קשורה לזה. מספרים עגולים, מספרי עשורים, מהלכים באופן מאגי על חברה. הם מזמינים חשבון נפש, התבוננות סיכום".

פריחת קבוצות הזיכרונות כרגע, היא אומרת, משעשעת — אבל גם מטרידה. "בנוסטלגיה אנחנו שולפים רק זיכרונות טובים, איזה כיף היה, וגם היינו צעירים. זו חזרה אחורה שהיא קצת קיטשית ומצחיקה. אבל רוב האנשים לא באמת רוצים לחזור לילדות ולא להתבגרות. כל הכמיהה הזאת לעבר, תמיד צריך לשאול על מה היא יושבת. כשיש המון כמיהה לעבר, משהו לא טוב קורה בהווה. אנחנו לא אמורים להיות עבדים של העבר. אנחנו לא אמורים לשבת כל היום ולחשוב כמה פעם היה כיף, גם כי לא בהכרח היה כיף פעם, וגם כי עדיף שנחיה את ההווה ואת העתיד שלנו".

3. כי זה האינטרס של צוקרברג

"נוסטלגיה היא פוטושופ נהדר לזיכרון", מגדיר את זה ד"ר ניקולס ג'ון מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. הוא מזכיר, אגב, שגם פוליטיקה היא פוטושופ לזיכרון, כפי שדונלד טראמפ נבחר על רקע הנוסטלגיה וההבטחה להחזיר את אמריקה לימי גדולתה. ופייסבוק, הוא מדגיש, היא פלטפורמה שמעצימה את הדבר הזה עד לקצה. "אנחנו תמיד אוהבים נוסטלגיה, אני לא בטוח שלהתפרצות הזאת עכשיו יש סיבה מעבר למנגנוני העבודה האוטומטיים של פייסבוק. אוהבים לחשוב על טכנולוגיות תקשורת ורשתות חברתיות כעל משהו חדש שמבשר את העתיד, אבל כל המבנה של פייסבוק מכוון לעבר. היא מעודדת אותנו ליצור טיים ליין, חשוב לה לדעת היכן למדנו, מתי נולדנו, איפה עבדנו, היא רוצה לקבל את כל ההיסטוריה שלנו, ואז היא מזכירה לנו כל הזמן דברים מהעבר כדי שנקפיץ אותם: ימי נישואים, פוסטים משנים קודמות, 'עשור להיותי בפייסבוק', סרטוני סיכום שנה. אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בלהעלות כל הזמן זיכרונות מהחיים, והעיסוק הבלתי נגמר של פייסבוק בזיכרונות שלנו קורה כי זה עובד — זה משאיר אותנו הרבה יותר זמן באתר. זה משרת אותה".

ויניצקי-סרוסי. "אנחנו לא אמורים להיות עבדים של העבר" צילום: נדב יור

האופי הזה של פייסבוק יכול להסביר את פריחת קבוצות הנוסטלגיה, באופן רחב כל כך ודווקא ברגע הזה בזמן. לדברי ג'ון, "נראה שהאלגוריתם של פייסבוק מזהה קבוצות ענקיות שהוקמו בתוך זמן קצר, ומנווט אותך להיכנס לתכנים פופולריים. הוא מקפיץ קבוצה כזאת לפיד שלך שוב ושוב דרך התרעות של חברים, מקדם לך אוטומטית תכנים כאלה, וזה מעצב את ההתנהגות שלך ומושך אותך פנימה, מה שמגדיל את החשיפה שלך ושל אחרים לזה. זה מעגל קסמים, והוא משאיר אותך בפייסבוק יותר זמן ומגדיל את המעורבות שלך, מה שמשליך על הפרסום שתיחשפי אליו, וכך בחיבור שלנו לקבוצות האלה יש כבר אינטרס כלכלי מובהק.

"זה לא קורה כי פייסבוק דואגת לרווחתך הנפשית וחושבת שהגיע זמן שתיזכרי בילדות, אלא כי ככל שמכירים אותך טוב יותר יהיה אפשר לשים לך פרסומות שמותאמות לך יותר ולעשות ממך יותר כסף. הפרץ הנוסטלגי הזה פנטסטי לפייסבוק, הקבוצות האלה הן מכרה זהב פוטנציאלי".

4. כי למאסה יש כוח

פייסבוק היא גם זירה תחרותית, פלטפורמה של השוואות בלתי פוסקות. "יש כאן אפקט של 'גם לי יש זיכרונות'. יש 'זיכרונות יבנה'? אז גם גדרה רוצים. זה מידבק", אומרת ויניצקי־סרוסי. צורף מסביר ש"הכוח הוא בגודל. את צריכה קבוצה מספיק גדולה ומגוונת כדי שיהיו מספיק אנשים שיזכרו את מה שאת זוכרת, ויוכלו להגיב ולשתף תכנים שקשורים לזיכרון שלך. אם זאת היתה קבוצה של עשרה־עשרים אנשים, לא היו עולים כל כך הרבה דברים מעניינים. זה ההבדל בין קבוצת מיקוד לחוכמת המונים. כששואלים 'מי זוכר?', מתוך 20 אלף איש תמיד יימצא מישהו שיגיב: 'אני מכיר, בדיוק דיברתי איתו, יש לי תמונה'. וזה הרבה יותר חזק מכל גוף מוסדי שהיה מנסה לבנות ארכיון עירוני. יש פה אינטליגנציה קולקטיבית שיצרה, מלמטה, ארכיון מפורט, ולכן זה כל כך ממכר, כי יש שם כל כך הרבה פרטים. מעבר לזה, תמיד קשה להגיד מה הופך משהו לוויראלי. כשזה מתפשט כמו אש בשדה קוצים, קשה לגלות מה היה הניצוץ".

פרופ' ניב אחיטוב, מומחה למידע מאוניברסיטת תל אביב, חושב שהמאסה שהזניקה את הקבוצות האלה היא גם זו שתפיל אותן. "אנשים מחפשים קבוצת ייחוס, זה צורך אנושי קמאי, והם מעלים זיכרונות טובים ולא 'זוכרים איזה פיגוע היה?', גם זה טבעי, כך שהרשת רק מאיצה את הנוסטלגיה, פייסבוק היא קטליזטור יוצא מהכלל. אבל 30 אלף איש שנולדו בחולון, מה יש להם לעשות בקבוצה אחת? דינן של קבוצות גדולות הוא להתחלק לתתי־קבוצות, נניח ילידי שנתון מסוים או בוגרי תיכון מסוים, וזה כבר מאפשר לדעת מה קרה לגאון של הכיתה, מה קרה ליפה. בקבוצות כאלה המכנה המשותף ברור יותר, הדבק חזק יותר".

5. כי הכל אקראי

"סוציולוג יכול לומר שזה דור האיקס שרוצה לחזור לימי נעוריו, או שכאשר ההווה רע נאחזים בעבר", אומרת ד"ר רננה פרס. "אבל כמומחית לתופעות חברתיות ברשת אני רוצה להגיד משהו רדיקלי: התופעה הזאת יכולה להיות אקראית לחלוטין, בלי שום נימוק שחושף תהליכי עומק בחברה הישראלית. המצב קשה היום, אבל הוא היה קשה גם לפני שנה ויהיה קשה בעוד שנה, ותמיד יש נוסטלגיה ופגישות מחזור. העובדה שעכשיו זה מתבטא בצורה ספציפית מאוד, עם שמות זהים לכל הקבוצות, היא גם מקרית, זה חלק מהאקראיות של הרשת".

כדי לבסס את ההסבר שלה, פרס, המשתייכת לבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית, מסבירה מה היא עושה בעצם. "המחקר שלי עוסק ברשתות חברתיות ומנסה לנתח את מה שקורה בהן באופן מתמטי. אני פיזיקאית בהכשרתי, ומנתחת תופעות שקשורות בזרימה של אינפורמציה. אז למה הקבוצות האלה נפתחו? ככה. כי זה המבנה היסודי של המערכות החברתיות האלה: גלים של פעילות בנושא מסוים שצצים פתאום. זה אולי מטריד כשלא רואים סיבה מובהקת לגלים האלה, אבל כך זה לעתים גם עם גלים בים, או עם התפרצויות של הרי געש. וכפי שיש תופעות שמתחילות באקראי ותופסות, יש כאלה שפותחים קבוצות וזה לא נהיה טרנד. כך שיש התפרצויות, 'ספייקס', לפעמים סביב טריגר ולפעמים בלעדיו, ספונטנית. רואים את זה עם התפוצצות של מם מסוים, שבא ונעלם. ראינו את זה למשל עם השיר 'דרך השלום' של פאר טסי, שפוצץ את הרשת, גרר פרודיות ואז נעלם. ראינו פעם פריצה בבת אחת של המון קבוצות מתכונים בפייסבוק. אין לכל אלה טריגרים ספציפיים. אוקיינוגרפים מתארים תופעה שנקראת Rogue waves, גלים שנוצרים בעומק הים, כשהוא שקט ואין שום דבר שיכול ליצור גלים. פתאום בא גל ענקי משום מקום ויכול להטביע ספינות, ואז הוא נעלם כלעומת שבא. התחושה שלי היא שזה מה שקורה גם בקבוצות האלה. זו תופעה פיזיקלית שקורית בטבע, ואנחנו חלק מהטבע".