ניתוח כלכליסט
התעשיינים דרשו רפורמת מס ענקית "כמו של טראמפ", האוצר סירב
הדרמה הגדולה שמסתתרת מאחורי תכנית נטו תעשייה של שר האוצר משה כחלון ושר הכלכלה אלי כהן כוללת בעיקר את מה שאין בה: תכנית להפחתת נטל המס על חברות שמייצאות לחו"ל
1.
לעיתים קרובות הדבר החשוב ביותר בתכניות ממשלתיות אינם דווקא המהלכים שנכללים בהם, אלא אלו שנותרים בחוץ. "נטו תעשייה", התוכנית הממשלתית לחיזוק התעשייה שהוצגה השבוע על ידי שר האוצר משה כחלון ושר הכלכלה אלי כהן, היא דוגמא חיה לכך.
התעשיינים ביקשו במהלך כל השנה, שבה נוהל מו''מ בין מנכ''ל משרד האוצר שי באב''ד לבין יו''ר התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, להפחית את שיעור המס המשולם על ידי התעשיות היצואניות במסגרת חוק עידוד השקעות הון - אותו חוק שהעניק לטבע הקורסת הנחות מס בעושר האחרון של כ-20 מיליארד שקלים.
לפי החוק, שיעור המס האפקטיבי שמשלמות חברות יצואניות מאזור המרכז עומד על 16% ואילו חברות יצואניות מהפריפריה משלמות 7.5% מס (רוב החברות). התעשיינים ביקשו להוריד את המס לרמות של 12% ו-6% בהתאמה, כפי שהיה קודם.
בחוק ההסדרים האחרון, נקבע שיעור מס של 6% (!) לחברות הייטק פריפריאליות שירשמו קניין רוחני (IP) בישראל. נזכיר כי מס החברות הסטטוטורי עבור כלל החברות במשק עומד על 23% החל מתחילת השנה (ירידה של 1% לעומת 2017).
הפעם היה לתעשיינים תירוץ טוב ושותף למאבק שכלל לא ידע שהוא כזה: נשיא ארה''ב דונלד טראמפ. התעשיינים טענו כי ברגע שתכנית המסים של טראמפ תיכנס לתוקף שיעור המס שמשלמות חברות בארה"ב יירד מ-35% ל-20%, מה שיחייב הורדה משמעותית של שיעור המס המשולם בישראל.
באוצר לא קנו את ההסבר והורידו את המהלך מסדר היום. זאת, היות שממילא סביבת המסים שבה פועלות חברות הייטק (וחברות אחרות שעלולות להעתיק את פעילותן לארה"ב) היא מהטובות בעולם. בנוסף, גם המדיניות המוניטארית של בנק ישראל פועלת לטובת אותן חברות: סביבת הריבית היא אפסית, דבר שמוזיל את עלות הכסף (לאלו המבקשים לקחת הלוואות) שכן הוא הפך לכמעט חינם. בנוסף, בנק ישראל ממשיך לשמור על ערך הדולר-שקל תוך התערבות תקופתית, וזאת למרות הביקורת שסופג הבנק בגלל מדיניות זו והעובדה שמדובר בסובסידיה ליצוא שאיננה זולה כלל וכלל - גם לפי מחקרים של הבנק המרכזי עצמו.
2. הבקשה השנייה שנותרה מחוץ לתכנית היא "פחת מואץ". במילים פשוטות, מדובר על הטבת מס בצורה של הכרה ברכישת ציוד חדש כהוצאה מוכרת. הפחת המואץ בישראל עומד על 20% ובמקרים של מכונות שעושות שלוש משמרות השיעור מגיע ל-40%.
אגב, טראמפ, החליט על פחת מואץ של 100% בחמש השנים הראשונות על כל ציוד הנרכש בארה''ב. המטרה של המהלך ברורה: עידוד רכישת מכונות וציוד חדישים אשר עשויים לשפר באופן דרמטי את הפריון ולעודד במקביל את הפעילות הכלכלית בארה"ב.
האוצר ורשות המסים הסכימו עקרונית עם הדרישה, אך הסבירו כי אין לה תקציב. הסיכום היה כי בליל ה-11 בינואר, ביום חמישי הקרוב, התעשיינים יידעו אם יקבלו את דרישותיהםן או לא. הדרישה של התעשיינים היא של פחת מואץ בסך 1 מיליארד שקלים (אובדן הכנסות המדינה ממסים).
אגב, הויכוח סביב סוגיות אלה בין האוצר לתעשיינים נמשך כמעט חמישה חודשים, שכן רוב התכנית מוכנה מאז. אז מה קרה עכשיו? גורמים בממשלה מסבירים כי הזמן תם עבור ברוש: תקציב המדינה יוגש ביום חמישי הקרוב, וביום חמישי האחרון, שעה אחרי שסיים את מסיבת העיתונאים החגיגית, הוא ביקש להיבחר שוב (בפעם החמישית) ליו''ר ההתאחדות, ולפיכך היה לו חשוב להביא "הישג".
הסיבה האחרונה לרצונו של ברוש לדחוף את התכנית נעוצה בעבודה כי הוא מקדם תכנית בעלת חשיבות לאומית ("מזדקנים בכבוד") הכוללת את העלאת קצבאות הקשישים במימון חלקי של המגזר העסקי באמצעות הגדלת ההפרשות של התעשיינים לביטוח הלאומי. למימוש תכנית זו הוא עדיין זקוק למחצית מהמימון שתגיע מהממשלה, ולכך הוא חייב את כחלון.
3.
מה בכל זאת יש בתוכנית? "הממשלה ביקשה להדגיש כי תקצה 1.15 מיליארד שקלים למען התעשייה. גורמים בממשלה אישרו כי הכסף ה"אמיתי" וה"חדש" שיוקצה הוא בערך חצי, כאשר רוב הכסף יינתן על פני שלוש שנים (הרשאות להתחייב).
מדובר על סכומים דומים מאוד לאלו שהוקצו בכל השנים לתעשייה, כך שמבחינת היקף התקציבים המועברים, התוכנית איננה מביאה עמה בשורה.
מה שכן חשוב הוא ההקדמה לתכנית: שם הוסבר, באופן מאוד אקדמי, כי התעשייה מהווה בסך הכל 13% מסך התוצר ועשירית מכוח העבודה. לפיכך, היא כבר לא הסקטור החשוב במשק.
לעומת זאת, הוזכרה מגמת העלייה של תחום השירותים. כמו כן, הוצג בבירור כי "בעיית הפריון" הכל כך מדוברת בקרב כלל חוגי הכלכלה קיימת בעיקר בתעשיות מסורתיות ולאו דווקא בתעשיות ההייטק (שם הפריון הוא הרבה יותר גבוה מהממוצע בשאר המשק).
לפי נתוני הלמ''ס, ערך המוסף הגולמי (מדד לפריון) בכלל התעשייה עומד על יותר מ-300 אלף שקל לשנה, ערך המוסף הגולמי בהייטק הוא מעל 500 אלף שקלים לשנה, ובענף התרופות לדוגמא הוא הגיע ב-2017 לכמעט 900 אלף שקל לשנה - קרי, פי 3 לעומת הממוצע בתעשייה כולה, פי 4.5 מתעשיית המזון ופי 6.5 בתעשיית העור. נקודה נוספת חשובה היא הדגש בחינוך הטכנולוגי, אחד מעכבי אכילס של התעשייה: מספר העובדים החסרים בתעשייה הולך וגדל וזינק מכ-6.5 אלף ב-2014 לכמעט 11 אלף ב-2016.
עודף הביקוש על ההיצע גורם ללחצי שכר וכך לעלויות יצור גבוהות שפוגעות בפריון ובשורת הרווח של התעשייה. ועדיין התרומה הגדולה ביותר שממשלת ישראל יכולה להעניק לתעשייה הישראלית ולכלל המגזר העסקי כמעט ולא עולה כסף: הקלת הנטל הבירוקרטי. ישראל ממשיכה להידרדר במדד עשיית עסקים כי היא מכבידה על התעשייה באמצעות הטלת רגולציה מיותרת שמטילה עלויות מיותרות על התעשיינים אשר מעבירים אותן לצרכן ובכך מעלים את יוקר המחייה.
מהתאחדות התעשיינים נמסר בתגובה: "תוכנית נטו תעשייה מביאה בשורה אמיתית לתעשייה הישראלית, ולראשונה כוללת תוכניות שדרוג והשקעה לכלל התעשייה כולל חברות שאינן מייצאות וחברות בכל הארץ, לרבות מאזור המרכז. כל התקציבים, בהיקף של 2 מיליארד שקל, הנם תוספתיים, וחלקם אף נכנסים לבסיס התקציב, כך שזו תוספת קבועה ואינה מוגבלת בזמן.
"התוכנית כוללת גם מרכיבים קריטיים לפעילות העסקית בישראל ובהם הפחתת רגולציית כיבוי אש, רישוי עסקים וחובת אומדן עלויות למגזר העסקי בעת חקיקה פרטית. באשר להטבות המס, לבקשת האוצר הנושא יידון במסגרת הדיון על הפחתת מס החברות הכללי במשק וכמובן לא ירד מסדר היום. באשר לקביעה כי להתאחדות היה חשוב להביא הישג ביום האסיפה הכללית השנתית "כדי להציג הישג", מועד מסיבת העיתונאים נקבע על ידי האוצר ושרגא ברוש נבחר כמועמד יחיד.