חגיגת שכר הטרחה: הזדמנות לבלימת ההשתוללות

פסק הדין של השופט אילן שילה שהגביל את שכר הטרחה של נאמני מגה לשישית מהסכום שדרשו – 25 מיליון שקל לעומת דרישה לקבל 154 מיליון שקל – הוא נקודת הזמן המושלמת שבה משרד המשפטים צריך להיכנס לתמונה ולשוב ולקדם את הרפורמה בשכר הטרחה שקידם רק לפני שנים אחדות. קשה להבין איך ראשי משרד המשפטים אשר ניסו במשך תקופה ארוכה וכמעט הצליחו לבטל את תקנה 8א ולהפסיק את המנגנון החזירי שהיא מייצרת, זנחו בשלב מסוים את הנושא ומעולם לא שבו לעסוק בו.

תקנה 8א לתקנות שכר הטרחה של נאמנים ומפרקים מאפשרת למעשה לבעל תפקיד שעובד שנה או שנתיים ומנהל תיק חדלות פירעון, לגבות לכיסו עד 15% מתוך קופת הנושים כולה, כשכר טרחה. אין כל פסול בשימוש בתקנה הזו בעשרות ומאות תיקים קטנים שבהם ישנה עבודה רבה ומעט כסף, אך היא יוצרת עיוות בלתי מתקבל על הדעת כשמפעילים אותה בתיק כמו מגה, למשל, ודורשים לקבל 15% מקופה של מיליארד שקל.

מימין נאמני מגה גבי טרבלסי, אודי גינדס ואמיר ברטוב צילום: יריב כץ

חששו מעימות

ב־2014, לאחר שמשרד המשפטים מאס במציאות שבה קומץ של עורכי דין בכירים גובים לכיסם מיליונים כשכר טרחה, עבור עבודה שעיקרה מתבצע בדרך כלל בתוך שבועות או חודשים ספורים, עמל המשרד במשך חודשים וגיבש טיוטת תקנות שכר חדשה.

אותה טיוטה לא ביטלה בסופו של דבר את תקנה 8א הבעייתית, אך הציבה מגבלות משמעותיות על האפשרות לשימוש בה, למשל רק כשהנושים הרגילים זכו להחזר משמעותי מהחוב כלפיהם. בנוסף, הטיוטה קבעה מגבלה שניתן לחרוג ממנה במקרה קיצון ובכל זאת משמשת קנה מידה, בגובה 3.5 מיליון שקל כשכר טרחה מקסימלי. בתיק מגה, למשל, כל אחד מהנאמנים דרש כמעט פי 15 מהסכום המקסימלי הזה. אלא שרצה הגורל ובדיוק באותו שבוע שבו התקנות החדשות היו אמורות לקבל את אישורה של ועדת החוקה, הממשלה התפרקה והנושא נזנח.

באוגוסט 2015, כמה חודשים אחרי ששרת המשפטים איילת שקד נכנסה לתפקיד, היא הודיעה שתמשיך היכן שהפסיקו קודמיה ותקדם רפורמה מלאה בתחום חדלות הפירעון. אבל מה נשאר בחוץ? שכר הטרחה. הנימוק הרשמי היה שהרפורמה היא חקיקה ראשית ותקנות השכר הן חקיקה משנית, שתיעשה בהמשך. כבר אז היה ברור שמדובר בסך הכל בתירוץ שנועד לגייס את תמיכת המפרקים והנאמנים ברפורמה הכוללת, ולהימנע מעימותים מולם סביב סוגיית השכר.

התוצאה היא שהחגיגה של הנאמנים והמפרקים נמשכת כבר שנים, ועם הזמן הניסיון לבלום אותה הופך למשימה הרבה יותר מורכבת. די להציץ בכמה מהנימוקים שהציגו נאמני מגה כדי להמחיש זאת. כך, למשל, הנאמנים טענו כי לא ניתן לקצץ בשכרם מכיוון שהסדר הנושים כלל הוראה שהשכר ייקבע "לפי התקנות", והנושים אישרו את ההסדר כפי שהוא. לכן לשיטתם יש להפעיל את תקנה 8א ואסור להפחית את השכר.

השופט שילה נאלץ להבהיר כי הוא עצמו לא התבקש לאשר את ההסכמה הזו של הנושים, ולכן הוא לא מחויב בה. אפשר כבר לשער כי בפעם הבאה, בעיצומם של המגעים למכירת חברה קורסת, יגניבו נאמנים לתוך הסדר הנושים הוראה שבה הנושים כולם מאשרים להם שעל בית המשפט ייאסר בבוא העת לקצץ בדרישת השכר שלהם.

טענה מופרכת אחרת היא "טענת ההסתמכות". לפי שלושת הנאמנים, כשהם קיבלו על עצמם את התפקיד, הם "הבינו" ששכרם יחושב לפי תקנה 8א, והם גם "הבינו" שלא ייעשה שימוש בתקנה אחרת, 13א, המאפשרת לשופט להפעיל שיקול דעת ולהפחית שכר מוגזם.

אמנם השופט שילה דחה את הטענה וכתב שהוא אינו כפוף להסתמכות או הבנות של הנאמנים, אך שופט אחר, שלבו נתון קצת פחות לנושים הרגילים והבלתי מיוצגים, עשוי היה לחשוב שמדובר בטיעון הגיוני ולהכריע שלנאמנים היה "אפקט הסתמכות" לקבל 100 מיליון שקל, ואין זה הוגן לאכזב אותם.

צריך גם להבין עד כמה המקרה של מגה הוא יוצא דופן. מי שהוביל את המאבק נגד שכר הטרחה הוא בנק הפועלים, שבאורח נדיר מצא את עצמו בשורה אחת עם הנושים הקטנים ביותר של הרשת, בשל חוב של 200 מיליון שקל כלפיו. זה רחוק מלהיות המצב בכל יתר התיקים. להפך, בדרך כלל הנושים הקטנים מוצאים את עצמם לבד, מבלי שיהיה מי שייצג אותם וייצא נגד דרישות מופרכות לשכר טרחה שנוגסות בנתח המצומצם ממילא של הנושים. התוצאה היא שדרישות מאושרות רק מכיוון שאין מי שיתנגד להן.

הרי עדיני ודקל קיבלו

משרד המשפטים לא יכול להמשיך ולהסתמך על בתי המשפט שיעשו עבורו את המלאכה הלא פשוטה של הדיפת דרישות שכר טרחה מופרכות, ועליו לקדם מיידית את מגבלות שכר הטרחה.

בינתיים, כשהתחום פרוץ, הנורמות הפסולות זולגות גם לתחומים משיקים, למשל לתביעות הנגזרות. כך, בימים אלה לא מהססים עוה"ד רונן עדיני ורם דקל, שניהלו את התביעה הנגזרת בעניין דסק"ש, לדרוש 25 מיליון שקל שכ"ט מתוך פשרה של 100 מיליון שקל. זאת בעוד שבתביעת הדיבידנדים של אי.די.בי חולקים 4 עו"ד ב־26 מיליון שקל. אם עדיני ודקל יצליחו, הרי שבתיק הבא אפשר להניח שהנאמנים יסבירו שהדרישה שלהם צנועה, רק 15% מהקופה, הרי עדיני ודקל כבר קיבלו 25%.

חברות הביטוח חויבו להשתתף בשכר הטרחה של הנאמנים

בשולי החלטתו שבה פסק השופט אילן שילה לשלושת נאמני מגה, עו"ד אמיר ברטוב, עו"ד אודי גינדס ורו"ח גבי טרבלסי, שכר טרחה של 25 מיליון שקל, הוא קבע עוד כי חברות הביטוח של הספקיות הגדולות שקיבלו מקופת הנושים 54 מיליון שקל יצטרכו לשאת בחלק היחסי של שכר הטרחה של הנאמנים.

בתחילת החודש נחשף ב"כלכליסט" כי בססח וכלל ביטוח, חברות הביטוח של הספקים הגדולים של מגה, הצליחו לקבל יותר מ־50 מיליון שקל מתוך קופת הנאמנים של מגה, באמצעות הסכם שהוגש לבית המשפט ללא העמוד החשוב ביותר בו, אשר הושמט. ארגוני החקלאים של מגה המיוצגים באמצעות עו"ד ליאור דגן, טענו כי עצם התשלום מתוך קופת הנושים לחברות הביטוח עשוי להיחשב כ"העדפת נושים", מצב פסול שבו נושה אחד מקבל יותר מנושה אחר. ההסבר של החקלאים הוא שמעמדם של מבטחות האשראי זהה למעמדם של החקלאים ויתר הנושים הרגילים ולכן לא ניתן לשלוח יד לקופה ולהחליט לשלם להן יותר ממה שנושים אחרים מקבלים.

השופט שילה לא דן בטענה הזו במפורש בפסק הדין שלו, אך הוא כלל הוראה לנאמנים לבוא בדברים עם חברות הביטוח "לגבי תשלום חלקן היחסי בשכר בשל החזר נשייה ב־54 מיליון שקל". משמעות הדברים היא שלדעת השופט שילה, המבטחות נהנו מכספי הנושים הרגילים, ולכן בדיוק כמותם עליהן להשתתף בנטל שכר הטרחה.

עם זאת, שילה קבע שהנושים בדין קדימה לא יצטרכו לשאת בשכ"ט. מדובר לכאורה בהחלטה שסותרת פסיקה של ביהמ"ש העליון שקבע בפרשת נידר שכל הנושים שנהנו מעבודתו של בעל התפקיד צריכים לשאת בחלקם היחסי בשכ"ט. זאת מלבד העובדים שלגביהם נקבע שאין לגבות שכ"ט מהכספים המשולמים להם עד לתקרת ביטוח לאומי.