"לא שילמתי שום מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם"

לא כך תכננה פרופ' רבקה כרמי לסיים כהונה של שלוש קדנציות כנשיאת אוניברסיטת בן גוריון. רגע לפני פרישתה החליטה ועדת האיתור של הנשיא/ה הבא כי לא נמצא מועמד ראוי, וביקשה מכרמי להאריך את כהונתה בשנתיים. כרמי נעתרה לבקשה - ועוררה סערה: הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטה פתח בצעדים לוחמניים, מפנייה לשר החינוך נפתלי בנט בדרישה לבטל את הארכת הכהונה ש"מפרה את חוקי האוניברסיטה והמל"ג", עבור בדרישת הסנאט ליזום פניות למועמדים נוספים ולא להסתפק באלה שהגישו את מועמדותם, ועד הדרישה להתפטרות ראש ועדת האיתור. מייקל גרוס, חבר ותיק בחבר הנאמנים של האוניברסיטה, אף קרא להפסקת "שלטון העריצות הצפון־קוריאני".

כרמי, שנשארה בתפקיד התובעני הזה הרבה מעבר לגיל הפרישה, יכלה לצפות למחיאות כפיים ברדתה מהבמה; במקום זאת היא ספגה צלילים צורמים, והבהירה שהיא מעוניינת בקיצור השנתיים שלהן נעתרה. "מהרגע שייבחר נשיא אני בחוץ, ואשמח שהתהליך יסתיים כמה שיותר מהר", היא אומרת בראיון בלעדי ל"מגזין נשים ועסקים" של “כלכליסט”. "כרגע צריך להקים ועדת חיפוש, לבחור שלושה נציגי סנאט שרוצים להיות מעורבים יותר, ולהתחיל את תהליך האיתור מחדש".

"אגדות אורבניות. בשמחה הייתי פורשת במאי ומעבירה את השרביט. אני בן אדם מסודר מאוד, וכבר שנה שלמה שאני מתארגנת לסיום התפקיד: קניתי דירה במרכז, היה לי שיח מתקדם על הדבר הבא. מעולם לא החזקתי בקרנות המזבח - לא כי לא היו, אלא כי הלכתי הלאה. לא היה לי שום רצון להישאר, להפך - חיכיתי לסגור את הבסטה. הייתי במנטליות של חייל שעומד להזדכות על הציוד".

כרמי בלשכתה באוניברסיטה. "אני לא אדישה לביקורת אבל היא לא פוגעת בי. אני לא בקטע של חיזוקים לאגו" צילום: עמית שעל

"בתפקיד כזה תמיד יש אנשים שלא מתים עלייך, וזה יוצא מתישהו. זה עורר את הוויכוח הקבוע בשאלה 'מי מנהל את האוניברסיטאות, הסגל האקדמי או נציגי הציבור?', כך שזה לא אישי נגדי. אנשים ש'חוויית רבקה כרמי' שלהם לא היתה נעימה תפסו על זה טרמפ, אבל כשאת מנהלת וצריכה לקבל החלטות, תמיד מישהו נפגע. אני שלמה עם עצמי. אני לא אדישה לזה אבל זה לא פוגע בי, באמת ובתמים. אני לא בקטע של חיזוקים לאגו, אף פעם לא הייתי".

ומצד אחר, איך זה שוועדת האיתור לא מצאה מועמד מתאים? זה מוזר.

"לפני שאמרתי 'כן' ביקשתי שיראו לי איך הגענו לכך שאין מחליף. כשהראו לי, השתכנעתי לגמרי. ובואי נזכור שהוועדה לא מורכבת מאנשים חסרי דעה מהרחוב, שפוחדים ממישהו. לחשוב שהנדסתי את כולם סביב האצבע הקטנה שלי בשביל שנתיים? בשביל מה? אני כבר בסוף הדרך, עמוק בגיל פנסיה. יש לי בת אחת, שגרה בניו יורק, ואני מחכה לשלב הבא של החיים, שאותו אחלק בין ישראל לניו יורק: הנכד הגדול שלי בן חמש וחצי, והקטן בן שלוש, וכבר הפסדתי את השנים הראשונות שלהם. כל עיכוב נוסף רק פוגע בי".

כרמי עם הנדבן מורט מנדל צילום: שי שמואלי

"נכון שעיקר טיפוח הקשר היה בעשור שאני הייתי בתפקיד, אבל הקשר התחיל עוד אצל אבישי ברוורמן. זאת תרומה שצוות שלם שלנו עבד עליה שנים רבות.

"בני הזוג מרקוס היו אנשים צנועים שעשו את כספם בעקבות השקעה במניות של וורן באפט, בלי להבין הרבה בהשקעות אבל עם הרבה אמונה בו.

כשנכנסתי לתפקיד אמרתי להם: 'אנחנו חייבים עכשיו כסף'. הם לא רצו לשמוע, תכננו לתרום רק אחרי מותם. הצלחתי לשכנע אותם לתת משהו בעודם בחיים, והם נתנו 20 מיליון דולר, שגם איתם הם לא היו רגועים. הם אמרו: 'אצלנו זה מושקע הכי טוב, אנחנו לא יודעים איך תשקיעו את זה, אתם עלולים להפסיד את הכסף'. אמרתי שאנחנו לא משקיעים, אלא בונים בניין. כשהם העבירו את התרומה הזו הם נחשפו ואז כולם שיחרו לפתחם. זה חייב אותנו לעבוד קשה הרבה יותר.

"הזיקה הרגשית לישראל וההבנה שבלעדיה יש לגולה בעיה פוחתות. הדור הצעיר כבר רחוק מזה. האורתודוקסיה בארצות הברית נהפכה למשהו אזוטרי, בעוד אנחנו מדינה אורתודוקסית מתוקף הנסיבות. זה יוצר פער ענקי בינינו לבינם. וזה מחייב אותנו למצוא לפילנתרופיה מודלים שמדברים לדורות החדשים".

"התורמים העתידיים הם יותר מוטי חדשנות ויזמות. אנחנו צריכים לבנות מודל שבו הם משקיעים במחקר עם פוטנציאל רווח, והתרומה היא בעצם השקעה בסיכון גבוה, כשלא מסתכלים על האקזיט אלא אומרים 'זו הזדמנות להיות בשלב הפרה־פרה־סיד של פיתוח גדול, מקסימום לא יֵצא מזה כלום'. אם בסוף משהו ייכנס לכיסו של תורם, מה טוב. כשהשקיעו בקופקסון לפני יותר מ־20 שנה, מישהו ידע שזה יגיע לשם? זאת דוגמה להשקעה פוטנציאלית נהדרת. השקעות כאלה גם מחברות את האנשים לאוניברסיטה, כי ההשקעה בפרויקט שאפשר לעקוב אחר ההתקדמות שלו למשך שנים בונה קשר".

את מוטרדת מדעיכת מדעי הרוח באוניברסיטה? הסכנה היא גם לספרות, לא רק לאשורית עתיקה.  

"נכון שעם ספרות עברית לא הולכים למכולת, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להכחיד את העולמות האלה. בעתיד שבו רובוטים יכחידו לא מעט פרופסיות, יהיה יתרון לבעלי כישורים רב־תחומיים. האוניברסיטאות צריכות לייצר לסטודנטים ערך מוסף: לחבר ספרות וכלכלה, פילוסופיה ופיזיקה, לימודי מגדר וניהול, משאבי אנוש והיסטוריה. הן חייבות לאפשר חיבור בין פקולטות, אף שזה דורש מאמץ, כי אלה הסטודנטים שיזכו ליתרון אחרי שהרובוטים יקחו מאיתנו את העבודות הפיזיות ואת אלה שאפשר לבצע בעזרת אינטליגנציה מלאכותית".

"אם פעם רצינו שהאוניברסיטאות יפעלו לחקר האמת, היום אנחנו צריכים לבחון גם מה יֵצא בסוף הדרך. התוצאה היא שהיום כמעט שאין מחקר במדעי החיים שהוא מחקר טהור. כל אחד רוצה לראות איזו תרומה סגולית תהיה למולקולה שהוא חוקר. למרות השינוי הזה, צריך לשמר את מקומה של החשיבה המשוחררת, החופש האקדמי, כקודש הקודשים.

רבקה כרמי ודוד דה רוטשילד. "אנחנו צריכים לבנות מודל פילנתרופיה חדש, שבו התורמים משקיעים במחקר עם פוטנציאל רווח, ומבחינתם זו הזדמנות להיות בשלב הפרה־פרה־סיד של פיתוח גדול. אם הם גם יכניסו משהו לכיס, מה טוב" צילום: ישראל יוסף

"ודאי, כי שכר לימוד זה רק מרכיב אחד ביוקר המחיה. אין לנו כמעט סטודנטים שלא עובדים למחייתם, בשונה מארצות הברית. מצד אחר, בארצות הברית אף אחד לא מצפה לסיים קולג' בלי לקחת הלוואה גדולה, גם אם הוא ישלם אותה כל החיים. כאן את יודעת לקנות מקרר, דירה, לקחת הלוואה לכל דבר - חוץ מאשר לשכר לימוד. יש לנו קרן הלוואות בלי ריבית מתורם, אבל כמעט אף אחד לא ניצל אותה. זה לא בדנ"א של הסטודנט הישראלי".

קמפוס האוניברסיטה. "בשמחה הייתי פורשת במאי. כבר חיכיתי לסגור את הבסטה" צילום: עמית שעל

לצד הקריירה כגנטיקאית גילתה כרמי את המשיכה לניהול. "תמיד הייתי מאלה שמנהלות: בצבא הייתי מ"פית ומפקדת קורס קצינות. אחר כך הייתי סגנית דקאן בית ספר לרפואה, ניהלתי את המכון הגנטי בסורוקה. בשנת 2000 עשיתי קמפיין בחירות לכל דבר והפכתי דקאנית ראשונה לרפואה בישראל. ב־2005 יצאתי לשנת שבתון מהתפקיד, וקיבלתי טלפון מנשיא האוניברסיטה אז, אבישי ברוורמן, שרץ לפוליטיקה ורצה שאתמודד על תפקידו. לא רציתי. רציתי לחזור למחקר, לעבודה קלינית, ללמד, לחזור לייעוד שלי. הוא לחץ והתלבטתי. הייתי כולי בעולם המחקר, עם תקציבים, חוקרים, על הסוס. זאת היתה החלטה קשה עם כאב לב גדול. זאת היתה הבנה שאני מחליפה קריירה, אי אפשר גם וגם".

"האוניברסיטה הזאת היא לא עוד מוסד להשכלה גבוהה, אלא עורק החיים של העיר. בלעדיה באר שבע היתה עוד עיירת פיתוח, דימונה גדולה. קחי אותה מהאזור, ומה יקרה? אין שאלה בכלל. באתי לכאן טעונת ערכים של פיתוח הנגב, הרגשתי שיש פה צו תנועה. סגרתי מחויבויות במשך כמה חודשים, וכשהגעתי זה היה באבחת סכין. ללא חפיפה".

"זאת קלישאה מעצבנת ומקטינה. בהתחלה הייתי פוליטיקלי קורקט ואמרתי, 'נכון, יהיה קשה, אני אשתדל'. ואז יום אחד, כששאלו זאת שוב, שמתי את הרגל שלי על השולחן, עם עקבי סטילטו, ואמרתי, 'אני צריכה ללכת בנעליים שלי, שהכי נוחות לי'".

אורלי לוי אבקסיס. "קידום נשים הוא אחד הדברים החשובים לי באוניברסיטה" צילום: עומר מסינגר

שילמת מחיר על הקריירה שלך? הבאת לעולם רק בת אחת. 

"לא שילמתי שום מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם. התנסיתי בלהביא ילדה, היה מוצלח, ומיציתי. זה לא משהו שאני קוראת לו מחיר, זאת היתה בחירה. אלמלא הייתי במקום שלי, לא הייתי מסוגלת לפעול למען קידום נשים באקדמיה וברפואה, למשל לבוא לליאוניד אידלמן, יו"ר הסתדרות הרופאים, ולומר לו 'חביבי, יש לנו בעיה'. להגיד לך שזה היה על סדר היום של ההסתדרות הרפואית? לא. אבל כנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אי אפשר לזרוק אותי מהמדרגות".

"כן. יש נשים שמגיעות למשרות האלה, מחליטות שהתעסקות עם ג'נדר היא זילות ואומרות: 'אני עשיתי את זה אז כולן יכולות, את רק צריכה לרצות'. זה שטחי. קידום נשים הוא אחד הדברים החשובים לי באוניברסיטה. זה לא טריוויאלי, כי זה מחייב להשקיע בדבר שאינו חלק מהגדרת התפקיד שלך".

"יותר קל לי לומר מה בטוח לא: אני לא הולכת לפוליטיקה. זה עניין נחרץ מבחינתי, בגלל מה שזה דורש ממך. אני יכולה להבין למה מישהו שבא מהאקדמיה חושב שהוא מסוגל ללכת לפוליטיקה השלטונית, אבל זו פוליטיקה מסוג אחר, שלא מתאים לאופי ולאישיות שלי. החלטתי שבסוף דרכי אני רוצה להיות באזור הנוחות שלי, ולהפסיק לצאת ממנו כדי לקדם דברים. אני כבר לא שם".

"אורלי לוי־אבקסיס. היא אשה, עובדת, פרלמנטרית חרוצה, חכמה, צריכה להיות בכנסת. היא עוד לא יודעת שאני תומכת בה, אבל אני כבר עושה לה נפשות. יש אנשים שלא רוצים להצביע בבחירות; אני אומרת, 'תמצאו מטרה ראויה ותצביעו לה'. מבחינתי זו תהיה להכניס את אורלי לוי לכנסת".

"הייתי רוצה לחזק את הפעילות הוולונטרית שלי, אני חברת המועצה הציבורית של נט"ל, מטבע הדברים לא הייתי מאוד פעילה שם עד היום. אני בבורד של Neome, מועדון השקעות נשי; כל הנושא של קידום נשים, במיוחד ברפואה, מעניין אותי. עסקים? לא באופן ישיר. אולי לשבת בדירקטוריון של משהו מעניין. ואם זה על הקו עם ניו יורק - עוד יותר טוב".

"בקושי. זאת אחת הסיבות שאני צריכה לראות אותם יותר: בתי חיה בניו יורק ובעלה הוא קנדי. אני מאמינה שאם אהיה שם יותר זה יהיה שונה. בגיחת סופ"ש של אחת לכמה חודשים זה לא ריאלי לשמור על העברית שלהם".

גם על רקע פוליטי ספגה כרמי אש. וגם שם היא לא מתחרטת

"כן. הסיפור רק מוכיח מהי דרכי: כנס אקדמי? אשכב על הגדר ואחטוף את החצים כדי לאפשר אותו מול המועצה להשכלה גבוהה. מצד אחר, להעניק פרס לארגון זה פוליטי לגמרי; מראית העין תהיה שהאוניברסיטה תומכת בשוברים שתיקה".

"גדלתי בבית סוציאליסטי. חברתית וערכית אני שמאלה מהמרכז, לאומית אני קצת ימינה ממנו. וגם יש לי כמה שריטות, שצה"ל הוא אחת מהם. במלחמת יום כיפור גויסתי להקמת יחידת הנפגעים, לקחתי חלק בתחקירים של גירוד הטנקים מגופות. מבחינתי צה"ל הוא עורק החיים שלנו".

"בדיוק. צריך להבין כמה הדבר הזה מורכב. אתה מביא ילדים בני 18 לצבא, וזה לא צבא שוויץ, זה מקום טעון דילמות. מי בגיל הזה מסוגל לקבל החלטות מושכלות? לכן אני לא יכולה להיות במקום הזה".